לקראת חברת לומדים נאורה

לקראת חברת לומדים נאורה

השינוי הדרוש למערכת החינוך הישראלית הוא מהפכני ושמרני גם יחד. ההיסטוריה מלמדת אותנו שפעמים רבות נדרשת מהפכה כדי לחזור לעקרונות יסוד (הפונדמנטליזם אינו רק דתי) או מוטב, לעיקריה הראשוניים של מורשת. בה בעת זקוקה מורשת כזו לחידוש מהותי, לתחייה, ללידה מחדש. התופעה הישראלית הייחודית של תנועת ש"ס המחזירה — או מתיימרת להחזיר — "עטרה ליושנה" היא דוגמה טובה. בהצעה שלפניכם נעשה ניסיון לחזור למקורות, למזג עולמות ולפרשם מחדש כעולמות שלובים.

חזון: חברת לומדים נאורה

ביסודה, המורשת החינוכית הישראלית שאני מציעה היא של חברת הלומדים. חידושנו יהיה בחזון של חברת לומדים נאורה, כזו המאמצת ברורות את ערכיה הכלל־אנושיים, התרבותיים והמוסריים, של הנאורות — חירות, שוויון ואחווה; זו תהיה תחייתה של חברת לומדים ישראלית, רבת־פנים בתרבותה וחד־משמעית באהבת הזולת שלה, כל זולת. זו חברה ישראלית בעלת עקרונות אוניברסליים המקיימת שיח מתמיד ומנהלת מחלוקות לשם שמים, מטילה ספק ומערערת על עיקרי אמונה, שואפת להצטיין בתלמודה ולהרחיב את אופקיה, לקלוט אל תוכה רעיונות חדשים והשפעות ולנהל יחסי גומלין עם חברות לומדים אחרות, וכל כולה העמקה וחידוד, הבהרה והוספה, ותמיד פרשנות מחדש של הישן, היפה והטוב.

מערכת החינוך העתידית תבוסס על אמונה באדם כיצור אורגני בעל מערכות שלובות (גוף, נפש, רוח, שכל — ללא הפרד) שייחודו בפוטנציאל התבוני והחברתי הטמון בו, מבלי לחטוא ביהירות או בגבהות לב (האדם כאל) מחד גיסא, ובנמיכות קומה (אפסות האדם) מאידך גיסא. בכל רגע נתון מתקיימים באדם מתחים פנימיים בין ערכים ורצונות סותרים, שאינם ניתנים להגשמה במלואם בעולם הזה. עם זאת, בעולם נאור, מתח בין ניגודים הוא בריא, ויש תנועה מתמדת ושאיפת איזון המשנה את משקל הערכיות בהקשרים שונים. מימוש הפוטנציאל של אדם הוא בבחירות הנכונות שהוא לומד לעשות על יסוד התבוננות, לימוד והבנה של מורכבות ההקשר המציאותי ובהפעלת שיקול דעת המבוסס על ניסיונו המצטבר.

ביאור פדגוגי: התאב לדעת

העיקרון הפדגוגי העולה מתפיסת עולם זו הוא פשוט: ליבוי אש התמיד של התשוקה לדעת (פילו־סופיה) ושמירת האש מפני המבקשים לכבותה. התשוקה היא הנעה אינסופית לפעולה. היא מבוססת על הכרה בתחושת רעב ומחסור; התשוקה האנושית אל הדעת או החוכמה פנים רבות לה: תאב הדעת נמשך אל על, מתגבר על האינטרס הפרטי שלו, חורג מעצמו ונפתח אל העולם כולו — ואל האינטרס הכללי ולכן אל זולתו. תאווה כזו אינה לתוכן קבוע או לגוף ידע קונקרטי אלא לדרך חיים של שכלול היכולת, שכלול שיסודו ביצר (תשוקת החיים) וביטויו ביצירה (כתגובה למציאות חיים שהתגלתה). שכלול כזה דורש בית גידול השומר על סקרנות ויצירתיות הטבעיות לילדים, וגם תרגול קבוע של טכניקות ומיומנויות, היוצר דפוסים והרגלים של משמעת עצמית ולימוד עצמי. אימון זה מערב את מכלול האיברים השותפים בלמידה, ולא רק את המוח, אלא גם את שאר הגוף ושאר הרוח.

יעדים

כדי להגשים חזון פשוט זה נדרשת מערכת חינוך שונה מזו שעוצבה במאה העשרים. איננו זקוקים היום לסרט נע, לטכנאי הוראה, להכפפה היררכית, לסדר אחיד ולציות המבוסס על פחד וחשד, על שכר ועונש; איננו רוצים ילדים מסודרים ב"גריד" או ב"מטריקס" כחיילים ממושמעים, בשורות ישרות. אם נמשיך כך, מערכת החינוך הישראלית תקרוס ותתמוטט כאשר הורים חזקים ובטוחים בעצמם, שאינם מוכנים עוד להשלים עם המתכונת הנוכחית, ייטשו אותה ויפתחו מערכות מקבילות במסגרת החינוך הביתי והפרטי.

עלינו לעבור מן העידן המתועש אל העידן היצירתי והחקרני המבוסס על ניסוי וטעייה, תרגול ושוטטות, ובו הקצוות פתוחים, אפשרויות ההצטיינות רבות והלומד עצמאי, מצד אחד, ונינוח בחברותא מן הצד האחר. חובתנו להעניק לצעירות ולצעירים עמוד שדרה ערכי, יציב ומושרש היטב בתרבות, אך שואף לצמוח לכיוונים רבים, מכבד את השונות והגיוון האנושי ורואה ערך בקיומם של שונים לקהילה של לומדי־תמיד (כולל מורים ומנהלים, הורים וסגל). כדי שבתי הספר הציבוריים יהוו אפשרות כזו אציע כמה יעדים קונקרטיים:

א. משרד החינוך יוותר מרצונו על רוב אגפיו ותקניו, משאביו וסמכויותיו, כוחו ושליטתו, מבחניו ומדדיו ויעבירם אל בתי הספר. הוא יותיר בידיו רק את האחריות והסמכות לקביעת עיקרי מדיניות, מתווים כלליים לתוכניות לימודים, תפוקות מצופות תמורת תקציב, ומדדים לדין וחשבון שמנהלי בתי ספר יידרשו לתת מדי שנה. מספר בחינות הבגרות במתכונת מבחנים ארציים מחייבים יצומצם לשלוש, ושאר ההערכה תבוזר בכפוף לאמות מידה משותפות לכול. המטה (משרד חינוך מצומצם) יבסס מערכת של יחסי אמון ושקיפות עם מנהיגות בתי הספר מתוך הצבת קריטריונים ברורים ודרכי תגמול ידועות מראש, בדומה לתפקידה של המועצה להשכלה גבוהה מול המוסדות האקדמיים. לצורך המחשה: בניין לב־רם בירושלים, שיועד במקורו להיות בית מלון חרדי, יוחזר לחרדים, ובניינים רבים אחרים ברחבי הארץ, המשמשים את משרד החינוך, יפונו. שכבת התיווך המפרידה בין המטה והמחוזות תצומצם למינימום ההכרחי, כפילויות מול הרשויות המקומיות יבוטלו, וייעלם רוב דרג הפיקוח ופקידות הביניים. רבים מתפקידיו הנוכחיים של המשרד יתייתרו.

ב. בתי ספר יזכו באוטונומיה פדגוגית, תוכנית וניהולית, בכפוף למדיניות תקציבית כוללת (שאינה לפי סעיפים ותשומות) ולמתן דין וחשבון שנתי על הישגיהם והצטיינותם, על פי מדדים שהם יהיו שותפים לקביעתם. הכשרתם של מנהלי בתי הספר ובחירתם ייעשו בהתאם. מנהלים שלא יעמדו ביעדים יורחקו מתפקידם. הם יתנהלו על פי מתווה ממלכתי ברור, אך מתוך חירות לארגן את תוכנית הלימודים ולקבוע את התכנים ואת סגנונות ההוראה בעצמם. דרכי ההערכה ייעשו על פי אוכלוסיית הלומדים וצורכי הקהילה. בתי הספר ייהפכו למרכזים של עשייה לימודית־חברתית־קהילתית, המשלבים חינוך פורמלי ובלתי פורמלי ועוסקים בתרגול פיזי וקוגניטיבי, נפשי ורוחני.

סדר היום בכל בית ספר יכול להיות מותאם וגמיש, שונה מתקופה לתקופה או משכבת גיל אחת לאחרת. ארגון הלימודים יכלול מתווים שונים בתקופות שונות (ימים, שבועות, חודשים), עבודה עצמית או קבוצתית, הדרכה של חונך בקבוצות אם, ליווי מקצועי של צוותים בפרויקטים, הרצאות מליאה קצרות בסגנון TED לעשרות תלמידים. קצב הלמידה ישתנה על פי ההקשר, ואורך יחידות הלמידה יהיה מותאם למשימה. מורים וילדים, ואף הורים, ילמדו ביחד תוך כדי הפריה הדדית — כל אחד על פי יכולתו, לכל אחד על פי צרכיו. המורים לא יהיו אומרי הן וחוזה האמון שלהם יהיה בראש ובראשונה עם הילדים שבאחריותם. הם יהיו שותפים לבחירת התכנים שהם מלמדים, יעסקו בתחומים הקרובים לליבם, אלה שהם לומדים ומלמדים לעומקם ברצון, ויוכלו לעשות אינטגרציה של כמה תחומי דעת משלימים (ספרות, אמנות, פילוסופיה והיסטוריה ביוון הקלאסית או בתקופת המקרא; מתמטיקה ויוגה או פלדנקרייז; מדע, טכנולוגיה והשפעתם על התקשורת, כימיה ורוקחות עם בישול ופיסול).

התלמידים לא יידרשו ללמוד (והמורים ללמד) יותר משניים או שלושה נושאים עיוניים בו זמנית ולכל נושא יוקדש זמן רב יותר מהמקובל היום. לכל תלמיד יהיה מבוגר אחראי שילווה אותו כברת דרך ארוכה; לכל מחנך יהיו מעט תלמידים שהוא יחנוך. התלמידים יבחרו פעילות פיזית ופעילות יצירתית המתאימות להם מתוך מגוון אפשרויות. המורים ינחו את התלמידים לבצע בחירה מושכלת ולהבין את משמעותה.
למצוינות בלימודים יוגדרו קווי מתאר מערכתיים אך גם אופני הערכה רב־ממדיים מותאמים ללומדים מתוך גישה של שונות = שוויון. חופש הבחירה יהיה ערך שיש לפתחו בהדרגה ובהתאם לגיל וליכולת נטילת האחריות על הבחירות, על בסיס היכרות מעמיקה של המלמדים עם הלומדים לאורך זמן. מדדי ההצטיינות ישקללו את הדיוק בבחירות, ואת העמידה במטרות שהציב לעצמו הלומד בבחירותיו. הצטיינות תיבחן בהתמדה, במשמעת עצמית וביכולת הפרשנות היצירתית, באמצעות עבודות כגון הפקת הצגה, הקלטת תסכית רדיו, יצירת עיתון קהילתי, צילום סרטים, כתיבת סיפורים ואיורם, המצאת משחקי חשיבה והיגיון, תכנות ותכנון אפליקציות וכדומה. תלמיד ייבחן על שכלול היכולת שלו ועל גמישותו במעברים מטא־קוגניטיביים וביכולת ההיקש שהוא מפגין מתחום אחד למשנהו.

ג. הכשרת המורים צריכה להתאים את עצמה לתמונת הלומד בחברת הלומדים הישראלית הנאורה. היא צריכה להיות בית היוצר להכשרת שומרי אש התמיד, או, אולי מוטב, לגננים בגן הצמחים המתפצלים (גן אנגלי, לא צרפתי).
סגל המכללה צריך לקבל עליו את עקרונות המערכת שהוצבו לעיל ולפעול ככזה בעצמו. מרצה טוב יהיה זה היודע לעבור במהירות משאלה אחת לשנייה, מנושא למשנהו, ועם זאת בעל יכולת להעמיק וללמוד. הגמישות של סגל המכללה לא תהיה רק קוגניטיבית ואינטלקטואלית אלא גם רגשית. איש סגל המכללה ייבחן ביכולתו להתמחות בתחומו, לחקור את הבלתי ידוע, לשתף אחרים בלמידה, להנחות קבוצות חקר, להמציא משימות יצירתיות ולהכיל את השונות והמורכבות של חבורת סטודנטים הטרוגנית.

מכללה להכשרת מורים זקוקה לזמן עם הלומדים; הכשרת אנשים צעירים לעבודת הגינון והשמירה דורשת זמן. ארבע שנים הן מינימום כדי להתחיל מהלך כזה, ולאחר מכן יש להמשיך ללוות את הבוגרים בבתי הספר, לחזק אותם בעבודתם ולהשיבם ללימודים גבוהים. צריך סבלנות כדי להצמיח מחנכים תאבי־דעת — לשכלל את רגישותם, לבחון את מיומנויותיהם, ללמוד מטעויות, לצבור ביטחון ולתרגל את ההקשבה לזולת. צריך ניחותא.

סגל המכללה ייתן דוגמה אישית בהתנהלותו, ויפעל כפי שהוא דורש מהמחנכים לעתיד לפעול בבית הספר: להאמין במגוון ובשונות אך גם בשוויון, לפעול באהבה ובמסירות, לתבוע משמעת עצמית ואימון מתמיד, להקים צוותים רב־תכליתיים ומרובי כישרונות. זו המהפכה האמיתית, שתאפשר לבתי ספר להתפתח למקומות שונים, מותאמי־קהילה, מכילי כל־אדם, המעודדים מורכבות, ריבוי צורות ורגישות ליופי.ג. הכשרת המורים צריכה להתאים את עצמה לתמונת הלומד בחברת הלומדים הישראלית הנאורה. היא צריכה להיות בית היוצר להכשרת שומרי אש התמיד, או, אולי מוטב, לגננים בגן הצמחים המתפצלים (גן אנגלי, לא צרפתי).

סגל המכללה צריך לקבל עליו את עקרונות המערכת שהוצבו לעיל ולפעול ככזה בעצמו. מרצה טוב יהיה זה היודע לעבור במהירות משאלה אחת לשנייה, מנושא למשנהו, ועם זאת בעל יכולת להעמיק וללמוד. הגמישות של סגל המכללה לא תהיה רק קוגניטיבית ואינטלקטואלית אלא גם רגשית. איש סגל המכללה ייבחן ביכולתו להתמחות בתחומו, לחקור את הבלתי ידוע, לשתף אחרים בלמידה, להנחות קבוצות חקר, להמציא משימות יצירתיות ולהכיל את השונות והמורכבות של חבורת סטודנטים הטרוגנית.

מכללה להכשרת מורים זקוקה לזמן עם הלומדים; הכשרת אנשים צעירים לעבודת הגינון והשמירה דורשת זמן. ארבע שנים הן מינימום כדי להתחיל מהלך כזה, ולאחר מכן יש להמשיך ללוות את הבוגרים בבתי הספר, לחזק אותם בעבודתם ולהשיבם ללימודים גבוהים. צריך סבלנות כדי להצמיח מחנכים תאבי־דעת — לשכלל את רגישותם, לבחון את מיומנויותיהם, ללמוד מטעויות, לצבור ביטחון ולתרגל את ההקשבה לזולת. צריך ניחותא.

סגל המכללה ייתן דוגמה אישית בהתנהלותו, ויפעל כפי שהוא דורש מהמחנכים לעתיד לפעול בבית הספר: להאמין במגוון ובשונות אך גם בשוויון, לפעול באהבה ובמסירות, לתבוע משמעת עצמית ואימון מתמיד, להקים צוותים רב־תכליתיים ומרובי כישרונות. זו המהפכה האמיתית, שתאפשר לבתי ספר להתפתח למקומות שונים, מותאמי־קהילה, מכילי כל־אדם, המעודדים מורכבות, ריבוי צורות ורגישות ליופי.