צירי שינוי

צירי שינוי

האם מערכת החינוך הישראלית צריכה להשתנות מן היסוד? האם היא מסוגלת לכך? אלו שתי שאלות מרכזיות שמעסיקות אנשי שטח, הוגים ומקבלי החלטות בתחום החינוך לא מעט שנים. הרוח המנשבת בכיתות הלימוד, בשיחות בין הורים, בחדרי המורים, בכתיבה האקדמית ואף במסדרונות משרד החינוך מצביעה על רצון בשינוי ותחושה ש"משהו לא עובד" במערכת החינוך. אולם תרגום תחושה זו לכדי עשייה המשפיעה על המציאות היום-יומית במסגרות החינוך מצריך ניתוח, חשיבה ותכנון סדור. בעמודים הבאים אנסה להציג מסגרת לחשיבה מסודרת על היעדים ועל הדרך ליישומם ואדגים זאת באמצעות סוגיה מרכזית אחת מתחום החינוך האזרחי-דמוקרטי.

צירים מקבילים לחשיבה על שינוי

השאלות המרכזיות שבהן אנו עוסקים מתמקדות במושג מרכזי אחד: שינוי. החשיבה על שינוי משמעותי במערכת החינוך צריכה להיעשות על שני צירים: המהותי והארגוני. הציר הראשון נוגע למהות, כלומר לתכנים וליעדים של התהליך החינוכי. בציר זה עלינו לשאול את עצמנו מהן המטרות הרצויות של בית הספר בזמננו – הקוגניטיביות, החברתיות והרגשיות, ומה מידת הפער בינן לבין המצב הנוכחי. יש לבחון עד כמה חשוב ואפשרי לשנות את הערכים החינוכיים ואת דרכי הפעולה הנגזרות מהם. השיח החינוכי של השנים האחרונות העלה על נס מטרות חינוכיות רבות שהיו שוליות יחסית במערכות חינוך שמרניות בעבר: שוויון ושינוי חברתי, יצירת רלוונטיות ומשמעות בלמידה, אוטונומיה ומרחב בחירה לכל תלמיד, חינוך לחשיבה מורכבת, ביקורתית ועצמאית, הכרה והכלה של שונות, חינוך יצירתי ומגוון. לצד זאת, התגברו הקולות הקוראים לעידוד השגת מטרות שדומה כי קיימות במערכת החינוך כבר דורות: מצוינות, שיפור הישגים, הנחלה והעמקה של ידע קנוני. יש הרואים מתח וסתירה בין שתי קבוצות המטרות הללו, אולם יש הרואים בהן השלמה והמשכיות. כך או כך, בבואנו לחשוב על השינוי הרצוי עלינו להכריע מהם הכיוונים שצריכים להיות דומיננטיים יותר ומהו סדר העדיפויות הרצוי בין כל המטרות החשובות הללו, שקל ומפתה להיענות לכל אחת מהן כשלעצמה. אני בין אלו התומכים בהדגשת קבוצת המטרות הראשונה, ואיני רואה בהישגים ובסטנדרטיזציה יעדים מרכזיים. אני תומך בחיזוקן של מטרות חינוכיות המדגישות פתיחות, אוטונומיה ושונות.

הציר השני, הארגוני, של מחשבת השינוי נוגע להתבוננות מערכתית על ארגונים ועל הדרך לשנותם. מטרות השינוי (הציר הראשון) נכונות הן כאשר אנחנו מתייחסים למתרחש בכיתה, אך נכונות גם לרמת בית הספר, העיר או המדינה כולה. הציר השני מעלה שאלות הקשורות לתכנון ויישום של מדיניות בקנה מידה רחב (סוגיית ה- scaling up). כבר ידוע היטב כי שינויים חינוכיים משמעותיים התרחשו לא מעט, אך רובם היו ברמה בית ספרית או מקומית. בהתייחסות לציר זה עלינו לשאול את עצמנו האם הנקודה הארכימדית לשינוי של המערכת כולה היא פיתוח חזונות חדשים לדמותו של המורה או של בית הספר שיוטמעו אט-אט ובכך ישנו את המערכת כולה "מלמטה" (bottom-up) או שמא עלינו לחתור לשינוי מדיניות כולל "מלמעלה" (top-down), שישאף להגדיר מחדש את מבנה והתנהגות המערכת כולה ובכך ישפיע על כל חלקיה. תומכי השינוי "מלמעלה" סבורים כי במערכת ריכוזית כמו שלנו לא ניתן לצפות שהרוב המכריע של אנשי החינוך בשדה יצאו מאזור הנוחות שלהם ללא תמריץ מערכתי ברור, ואילו תומכי השינוי "מלמטה" הם בדרך כלל אלו שכבר התייאשו מיכולתה של המערכת המדינתית להשתנות באופן עמוק ועקבי ומעדיפים להתמקד באנשים וארגונים הפתוחים ובשלים לשינוי. לטעמי העובדה כי מערכת החינוך שלנו עודנה ריכוזית ושמרנית במידה רבה מחייבת אותנו שלא להתנער מהצורך להוביל תהליך מערכתי "מלמעלה" כאשר רוצים להוביל שינוי עמוק. אולם ברור לי כי שינוי מערכתי כזה חייב להתבסס על מגוון תהליכי השינוי המקומיים שכבר צצו בשדה החינוך, ולא פחות מכך – על מתן אוטונומיה משמעותית לדרגי השטח להבין, לפרש וליישם בצורות שונות את המטרות הלאומיות שיוגדרו לשינוי המיוחל.

לטעמי יש הלימה רבה מאד בין המטרות המהותיות של השינוי הרצוי בלמידה של בני נוער לבין המאפיינים של התהליך הארגוני הנדרש למימושן. אם נסכים שהשינויים בלמידה צריכים להביא ליותר פתיחות, עצמאות מחשבתית, רלוונטיות והכרה בשונות, כך גם עלינו לעצב את תהליך השינוי הארגוני-מערכתי שיוביל את אנשי החינוך ליישום מטרות אלו. תהליך ההטמעה של השינוי צריך לדלג באופן פתוח וגמיש מהמקומי למערכתי וחזרה; ובעצם המערכת צריכה להתייחס לעובדי ההוראה, ולא רק לתלמידים, ביתר פתיחות וקבלת השונות. אם עובדי ההוראה לא יחוו את השינוי ויישמו אותו ביחסי העבודה שלהם, אין סיכוי גדול שנצליח להטמיע את השינוי בקרב התלמידים.

על מנת להמחיש את ההלימה הנדרשת בין המטרות המהותיות ואת דרכי היישום הארגוני שלהן אדגים זאת בתחום אחד הקרוב לליבי – החינוך האזרחי-דמוקרטי. באופן דומה ניתן להקיש מדבריי עד כאן על תחומים רבים אחרים במערכת החינוך שלנו.

ללמוד לחיות בצל מחלוקות ושונוּת

התרבות הפוליטית הישראלית אלימה ומשסעת והיא זקוקה לשיקום. אחד מאמצעי השיקום הוא חינוך לאזרחות. על מנת להחזיר את הפוליטיקה למעמדה כתחום ציבורי ראוי וחשוב המארגן את חיי הכלל באופן קונסטרוקטיבי ותורם להגבלת השימוש באלימות ולהחלפתה באמנות הדיון והפשרה, המורים במדינה דמוקרטית צריכים לחנך את תלמידיהם ליחס חיובי לעולם הפוליטי. התמקדות בהוראת ידע על המערכת הפוליטית תוביל לכך שילדינו יתבגרו מתוך תפיסה של אפתיה או לחלופין של ציניות וניכור מהפוליטיקה; הם לא יהיו מסוגלים לרכוש בעצמם ידע על המערכת הפוליטית, להעביר עליה ביקורת, לדון להשתתף ולהשפיע בדרכים מגוונות על קבלת ההחלטות ולקבל בעצמם החלטות פוליטיות באופן מושכל. מצב דברים זה מסוכן לעתידה של המערכת הפוליטית הדמוקרטית כולה וגם למצבו של כל אחד מהאזרחים שעלול להיות נתון למניפולציות או לחוסר אונים אזרחי. הפתרון שמציע החינוך האזרחי-דמוקרטי לכל אלו הוא פדגוגיה המבוססת על חשיפה לידע פוליטי מגוון, על שאלות פוריות לגבי ידע זה המובילות לערעור והרהור מתמידים ועל גבי שני אלה – הצורך הקולקטיבי לנהל דיונים אודות מחלוקות בצורה שיטתית ופתוחה. בדיונים אלו יוכלו האזרחים הצעירים להחליף ולגבש עמדות הנובעות מהדילמות שהועלו לגבי הידע הפוליטי ולגבש תפיסות ודרכי פעולה. הכוונה אינה רק לפתור מחלוקות עם אויבים (חינוך לשלום), אלא לנהל דיון עם בני-פלוגתא שונים, קרובים ורחוקים.

המציאות של מחלוקות אידיאולוגיות ושל שונות דתית, אתנית ומגדרית אינה עומדת להתפוגג. במקום לנסות לטשטש את המחלוקות או לפתור אותן באופן מאולץ, מערכת החינוך צריכה לחנך את תלמידיה כיצד לחיות בצילן ולאורן. בצילן – לדעת להתמודד עם הקשיים הנובעים מהמורכבות, ולאורן – לנסות להפיק מהמצב המורכב של המגוון את המיטב הטמון בו.

לתהליך של עיסוק בקונפליקטים אקטואליים יש בדרך כלל שלושה שלבים: צבירת ידע, חידוד שאלות וניהול דיון. שלושה שלבים אלה אמורים להתקיים בשיעורים, במרחבים ובהקשרים שונים בבית הספר, בהובלת המורים ובהשתתפות פעילה של התלמידים. שלבים אלה יובילו בהמשך לשלב נוסף גם מחוץ לגבולות בית הספר – למעורבות פעילה הנובעת מאכפתיות (אקטיביזם).

המטרות המהותיות הללו של החינוך האזרחי משקפות במידה רבה את המטרות הרחבות יותר שמערכת החינוך שלנו צריכה לשאוף אליהן: רלוונטיות של תוכניות הלימודים לחיים עצמם; למידה פתוחה וגמישה ולא מכנית ונוקשה; פיתוח של ראייה מורכבת על המציאות באמצעות חומר הלימוד; פיתוח חשיבה ביקורתית וגיבוש עמדות עצמאיות ומנומקות; חיזוק היכולת לחיות ולהתנהל בתוך מרחבים של חוסר הסכמה ושל שונות; התאמה של הנושאים ושל דרכי הפעולה לכיתה להקשר המקומי של אוכלוסיית התלמידים. מטרות מגוונות אלו מביאות לידי ביטוי את החינוך האזרחי-דמוקרטי הרצוי במדינה מגוונת ומשוסעת כמו שלנו ובה בעת הן גם משקפות דרכי הוראה ולמידה רצויות במאה ה-21. אולם לצד כל זאת, איננו יכולים להסתפק בכך שמטרות אלו יבואו לידי ביטוי אך ורק עם התלמידים בכיתות. בנוסף ליישומן בחינות ובהוראה, עליהן להיות חלק ממאפייני הפעילות והיחסים של דרגי העבודה במערכת כולה.

מערכת החינוך מיישמת חינוך אזרחי-דמוקרטי

על מנת ליישם חינוך אזרחי-דמוקרטי שיעסוק במחלוקות ובשונות באופן פתוח ורלוונטי לתלמידים מאוכלוסיות שונות, על המערכת להבטיח מרחב פעולה חינוכי אוטונומי למורים. כדי שתלמידים בפתח תקווה, בסח'נין, בגוש עציון, במודיעין-עילית ובירכא יוכלו לעבור חוויה מעצימה וחיובית של חינוך אזרחי-דמוקרטי יש לבצע התאמות הלוקחות בחשבון לא רק את המטרות המשותפות אלא גם את ההקשר המקומי הספציפי. התאמות אלו אינן יכולות להתממש ללא יצירת מרחב פעולה ושיקול דעת למורים, כך שיוכלו לממש את יכולת הפעולה העצמאית (agency) שלהם.

יתר על כן, התכנים של החינוך האזרחי שנויים בעצמם במחלוקת, ואנשי חינוך שונים תופסים אותם בצורות שונות. יש המדגישים את הצורך לחנך למחויבות למסגרת החברתית והמדינתית, להקפדה על כלליה וחוקיה ולשירות ותרומה למענה; יש המדגישים את הצורך לחנך לחשיבה ביקורתית וליכולת לגבש עמדות עצמאיות ומנומקות; ויש המדגישים בעיקר את החינוך להשתתפות פעילה, לקיחת אחריות ולאקטיביזם בסביבה הקרובה. ריבוי המטרות של חינוך אזרחי והמתחים ביניהן יוצר מחלוקות גם בקרב אנשי החינוך ומקבלי ההחלטות, והמערכת צריכה ללמוד להתנהל גם בצילן (או לאורן) של מחלוקות אלו.

המסקנה המתבקשת מכך היא שכמו בסוגיות אחרות של יישום מדיניות, גם בנושא זה על קובעי המדיניות לגלות סובלנות וסבלנות לפרשנויות שונות למטרות של חינוך אזרחי-דמוקרטי. על מנת לעודד פתיחות, גמישות, אוטונומיה, חשיבה עצמאית ורלוונטיות לא רק אצל התלמידים אלא גם בקרב אנשי החינוך בשטח, צריכה המערכת להתוות קווי מתאר לשינוי הרצוי "מלמעלה", אך לאפשר מגוון גדול של דרכי יישום ומימוש של המטרות בשטח, "מלמטה". כך למשל, המטרה של גיבוש תפיסות מורכבות כלפי מחלוקות פוליטיות יכולה להתממש תוך הישענות על העולם ההלכתי-יהודי, על יצירות ספרות, על ההגות של אבות הציונות, על התרבות הפילוסופית המערבית, או תוך הישענות על פרשנויות הקוראן. על המערכת להבין כי אלו אינן דרכים חלופיות הזהות זו לזו, כי אם דרכים המתחילות באותה נקודת מוצא אך מובילות את בתי הספר והתלמידים לתובנות מגוונות. אם רוצים באמת להיות מחויבים למטרות שפרטתי קודם, על מקבלי ההחלטות במערכת לסמוך על אנשי החינוך בשטח שידעו כיצד להוביל את תלמידיהם בדרך החתחתים המורכבת הזו, מבלי לפקח עליהם בכל צעד ושעל לאורכה. כמו במאמץ (הסיזיפי) למתן אוטונומיה וחירות לתלמידים, כך גם יצירת מרחב של אוטונומיה חינוכית למורים ומנהלים אין משמעה פריקת עול ופריצת גבולות מוחלטת, אך מאידך מחייבת ריסון רב של הדרגים הבכירים מלכפות את דרכם ועמדתם באופן היררכי. לא זו אף זו, מערכת חינוך שרוצה להטמיע עיסוק במחלוקות כדרך חיים חיובית, צריכה לאפשר לגיטימציה גם למחלוקות בקרב אנשי הסגל החינוכי, ואף בין דרגי השטח לדרגי המטה. אם אנו חפצים שהחינוך האזרחי-דמוקרטי יחנך תלמידים לחיות בצל מחלוקות ושונות, צריכים מקבלי ההחלטות להכיר בכך ואף לשאוף לכך שדרכי השטח יאתגרו אותם ואף יחלקו עליהם, וכי בסופו של דבר המדיניות לא תוכל להיות מיושמת באותו אופן בכל מקום ומקום. המורכבות הנובעת מהשונות ומהמחלוקות אינן רק חלק מהתוכן, אלא גם חלק מחוויית החיים אליה מחנכים, ועל כן אין להם ברירה אלא להיות גם מאפיין אינהרנטי של דרכי המימוש.

לסיכום: ה"מה" וה"איך" שלובים זה בזה

נדמה לי כי כיום כבר אין ספק בצורך של מערכת החינוך שלנו להתקדם עוד כמה צעדים מקוטב השמרנות החינוכית המתמקדת בהישגים וסטנדרטים לקוטב החדשנות המתמקדת ביצירת רלוונטיות, סקרנות ועצמאות בלמידה תוך הכרה בשונות של התלמידים. הדוגמה מתחום החינוך האזרחי-דמוקרטי מראה כי יצירת חברה דמוקרטית בריאה מחייבת את המורים לפעול בגמישות, פתיחות, מורכבות וגיוון כאשר הם מחנכים דור חדש של אזרחים. אלה הם מאפיינים מרכזיים של למידה והוראה רצויות בעידן שלנו בכלל. לצד זאת, הדוגמה מתחום החינוך האזרחי-דמוקרטי אפשרה לנו להבין כי שינוי משמעותי בכיוונים אלה צריך להתרחש בכל רמות המערכת בו זמנית: בגמישות והעצמאות של דרכי הלמידה בכיתה; בהגדלת מרחב האוטונומיה של המורה;  בעיצוב האקלים הבית-ספרי והשטחת ההיררכיות בו; ובלגיטימציה ליותר שונות וגמישות במדיניות הכוללת וברוח השורה במערכת החינוך כולה. המבחן של מערכת חינוך השואפת לשינוי הוא בשאלה האם אותם יעדים שאנו מציבים לשינוי בחוויה שהמורה יוצרת לתלמידים יבואו לידי ביטוי גם בחוויה שהמנהלים יוצרים למורים וראשי המערכת יוצרים לכולם גם יחד. ללא עמידה במבחן זה, המשלב בין המטרות לבין דרכי מימושן לאורך כל הדרגים, לא תוכל מערכת החינוך שלנו (או מערכת חינוך כלשהי) להתקדם בכיוון הרצוי.