על רווחה אישית וגיוון

על רווחה אישית וגיוון

מאמר קצר זה מבקש לענות על שתי השאלות שהופנו אלי על ידי עורכי האסופה: 1) מה צריכה מערכת החינוך הישראלית לעשות כדי להימנות על מערכות החינוך המדינתיות המובילות בעולם? 2) מה צריכה מערכת החינוך הישראלית לעשות כדי לקדם באופן משמעותי ביותר יעדים של מצוינות חינוכית ושוויון חברתי? את השאלה הראשונה אפשר לעקוף בקלות: יש לשלוח את סוכני המוסד למשימת חבלה במערכות החינוך האחרות… בנוגע לשאלה השנייה, איני משוכנע כלל שמצוינות ושוויון הם מטרות החינוך העליונות, המטרות הנדרשות ביותר למערכת חינוך. אולי מטרתה העליונה של מערכת החינוך אינה "להיות הכי טובים ב…", ואף לא  מצוינות ושוויון, אלא מטרה עליונה אחרת, למשל בריאות נפשית ורווחה? אני נאלץ, אם כן, לשנות מעט את שאלות העורכים. שאלתי היא בפשטות: כיצד ניתן לשפר את מערכת החינוך הישראלית? אציע כמה רעיונות.

*

חינוך הוא פעולה מונחית מטרה. חינוך ללא מטרה אינו חינוך. אולם אין הדבר אומר כי לחינוך צריכה להיות מטרה אחת או מערך מטרות קבוע. לא קשה לדמיין מורה בכיתה שמציב מטרות שונות לתלמידים שונים בהתאם ליכולותיהם ותחומי העניין שלהם. ברמת הכיתה ואף ברמת בית הספר ניתן לדבר, כפי שעשה ג'ון דיואי, על כך שאין מטרות לחינוך אלא מטרות בחינוך, כלומר שיש להציב מטרות בהתאם להתקדמות התהליך החינוכי עצמו. מנגד, חינוך ברמת המדינה דורש מסגרת נורמטיבית ברורה שמכוונת אותו. למדיניות חינוך נדרש חזון מנחה היכול להיתרגם למטרות. ויתור על חזון משמעותו הפקרת החינוך בידי אלה הרוצים לנצלו לקידום האינטרסים שלהם.

מיד אציג את החזון שאני מבקש לקדם ועליו רמזתי בפתח דבריי, אבל אומר תחילה כי בבסיס הבחירה בחזון זה נמצאות שתי הנחות יסוד. הראשונה היא שמדינה היא אוסף של יחידים ושתפקיד החינוך הוא לשרת אותם. ישנם כמובן, ובמיוחד בישראל, חזונות אחרים לפיהם המדינה היא ישות עצמאית וכוללנית והחינוך נועד להגשים את יעודה הלאומי ואף האלוהי. הגדרת המדינה כאוסף של יחידים תואמת להגדרה הליברל-דמוקרטית שלה, הגדרה המקובלת על ידי המדינות שאנו, או חלקנו, רוצה להידמות להן. יתר על כן, הגדרה זו מאפשרת את הכללתם של אלה המאמצים חזון לאומי או דתי. הנחתי השנייה היא שעל החזון החינוכי להיות גמיש מספיק כך שיוכל להתקבל על חלקים נרחבים ככל האפשר של האוכלוסייה.

*

החזון החינוכי שאותו אני מבקש לקדם הוא רווחה אישית (personal well-being). מטרת החינוך המדינתי, כפי שאני תופס אותה, היא להבטיח רווחה אישית מרבית לכמה שיותר אזרחים. אך מהי אותה רווחה אישית? לא קל להגדיר מושג זה. כדי להבהירו אבדיל אותו ממונח קרוב, מוכר יותר – אושר. כולנו שואפים להיות מאושרים בצורה זו או אחרת, ואם לא בעולם הזה אז בעולם הבא. הרצון לחיות חיים מאושרים, חיים מספקים, חיים שבהם טוב לנו, משותף כמעט לכולנו. אולם מבחינה חינוכית אושר הוא אידיאל בעייתי שכן הוא תחושה סובייקטיבית. למשל, אדם עשוי לחוש מאושר למרות שהוא חי בעוני ותחת משטר רודני, משום שאינו מכיר אפשרויות אחרות. מי היה רוצה לחנך את ילדיו לאושר כזה?!

רווחה אישית, כמו אושר, היא תוצר של חיים מספקים וטובים, אך בהבדל מאושר היא הולכת אל מעבר לתחושה סובייקטיבית ומנסה להגדיר תנאים חיצוניים להפיכת החיים לחיים טובים. לדוגמה, מרבית אלה הרואים ברווחה אידיאל, יסכימו שאדם שאינו יודע קרוא וכתוב אך מסוגל לכך, לא חיי חיים של רווחה אישית גם אם הוא מאושר. הרבה נכתב על התנאים הנדרשים לרווחה אישית, אך המסגרת ההדוקה שהוכתבה על ידי עורכי האסופה אינה מאפשרת לפרט ולנמק אותם.

ישנם מספר דברים שמרבית האנשים בישראל, ובעולם המערבי בכלל, היו מסכימים שהם נדרשים על מנת להבטיח חיים טובים. בין אלה נמצאים בריאות, ביטחון כלכלי, סיפוק מקצועי, יציבות נפשית, קשרים בין אישיים משמעותיים, הבנה של המציאות, יכולת לכוון את חיינו, מציאת משמעות ועוד. ניתן בוודאי לחשוב על חיים טובים שלא כוללים פריט אחד או יותר מרשימה זו, וכן להוסיף לה פריט כזה או אחר. אני מקווה, עם זאת, שמה שנאמר מבהיר את רוח הדברים במידה מספקת. אני טוען אפוא שמטרת החינוך העליונה היא להבטיח חיים טובים שעומדים במספר תנאי סף.

*

חזון הרווחה הנפשית מתאים לחברה הישראלית, לדעתי, מכמה טעמים. מרבית האזרחים בחברה כבר מחזיקים בשאיפה לחיות חיים טובים, וישנה הסכמה מסוימת לגבי התנאים הבסיסיים לחיים טובים. מעבר לכך, אידיאל הרווחה הנפשית הוא נרחב ופתוח דיו כדי להבטיח שרבים יוכלו לאמץ אותו. יש מי שימצאו את רווחתם בעבודת האל, בעוד אחרים ימצאו אותה בטיולים בעולם; יש מי שיעדיפו קשרים משמעותיים עם בני המין השני ויש שיעדיפו עם בני מינם; יש מי שיחפשו סיפוק מקצועי בעולם המדע בעוד אחרים יעשו זאת בעולם הטיפול. בנוסף לכך, וזו נקודה חשובה, תרגום של אידיאל זה למדיניות חינוכית יכול להוביל לדרכי פעולה ברורות יחסית והוא מתאים לשמש כאידיאל מארגן של המערכת החינוכית.

כדי שיהיה סיכוי לממש חזון זה על החינוך לקדם רווחה אישית בצורה ישירה ועקיפה. אסביר: אם מאמצים את הרווחה האישית כאידיאל חינוכי, אז משימה אחת של החינוך היא להעניק לכל יחיד כלים שיעזרו לו לחיות חיים של רווחה אישית. זה יכול להתבטא בצורות שונות ומגוונות כגון שמירה על תזונה נכונה, מתן כלים להשתלבות בשוק העבודה, פיתוח יכולות בין אישיות, יכולת ליהנות מפעילות תרבות או ספר טוב, מתן תחושת סיפוק מכך שאנו מבינים תופעות טבע. הרעיון הוא להגדיל את הרווחה באופן ישיר.

בתי הספר בישראל ובעולם תורמים לא מעט לרווחה האישית, אך לטעמי הם ממוקדים מידי בהיבטים מסוימים, בעיקר של הקניית ידע ופיתוח יכולות קוגניטיביות; יש להרחיב את תחום העיסוק שלהם. אם הגדלת הרווחה היא מטרתנו, יש מקום רב יותר בבית הספר למגוון של תחומים כגון מוזיקה, בישול, אומנות, משחקים, קידום יכולות בין אישיות ועוד. מעבר לכך, מתן דגש לרווחה אישית ישנה את אופי הלימוד של המקצועות הקיימים. הוראת ספרות מכוּונת רווחה תִראה אחרת מזו המכוונת לרכישת ידע או פיתוח יכולות. אולם ראוי להדגיש שלא כל הלימודים צריכים להיות מכוונים ישירות לחיזוק הרווחה האישית וזאת מטעמים שאציג בהמשך.

*

לפני שאעבור לדון בגישה העקיפה לקידום הרווחה האישית עלי להבהיר שתי נקודות הנוגעות לגישה הישירה: ראשית, תפקידה המרכזי של מערכת החינוך הוא להכין את האדם לחיים עתידים של רווחה אישית ולא להפוך את הרווחה האישית למטרה עיקרית בתהליך החינוך עצמו, בהווה. כמובן שראוי לחתור לעיצובה של סביבת לימודים מהנה, ובוודאי שיש לעשות הכול כדי למנוע סביבת לימודים טראומטית. אני זוכר איך המורה לכימיה הסבירה לי, ולא בעדינות יתרה, שאיני מוכשר מספיק ללמוד כימיה לחמש יחידות. היא צדקה, אך זה היה צורב… אולם, ההסתכלות צריכה להיות קדימה, לעתיד. במערכת החינוך יש מקום לתסכולים, לאכזבות ולכישלונות שכן "אלה החיים", וצריך לדעת כיצד להתמודד עם ההיבטים הקשים שלהם. אפשר, לפיכך, לדרוש מתלמידים לבצע משימות מפרכות – להקשיב, לדחות סיפוקים ולעבוד קשה, כיוון שיכולות אלו נדרשות לחיים של רווחה אישית. אמנם אין להקריב את ההווה בשביל העתיד, אבל חינוך הוא ריצה למרחקים ארוכים.

ההבהרה השנייה נוגעת לתפקיד החינוך בעיצוב העדפות. רווחת גישה לפיה חיים של רווחה אישית הם חיים שבהם האדם מספק את רצונותיו. גישה זו מוצאת את ביטויה החינוכי בחיבור ההדוק שנוצר בין חינוך, עבודה וכלכלה. הרציונל שמנחה חיבור זה, גם אם הוא לא תמיד גלוי, הוא שאם אנשים ימצאו עבודה טובה ויהיה להם כסף הם יהיו מאושרים יותר משום שיוכלו לספק את רצונותיהם, בין אם זה בית גדול יותר או מנוי לתיאטרון. לפי גישה זו, תרומתו המרכזית של החינוך היא בסיפוק ההעדפות הקיימות. הבעייתיות של גישה זו נובעת מכך שבמציאות הדברים אינם פשוטים כל כך. ישנו מספר גדל והולך של מחקרים שמראים שעושר מעל סף מסוים כבר אינו תורם לאושר. ישנם אין ספור מחקרים בכלכלה התנהגותית שמלמדים שפעמים רבות אנשים בוחרים באופן שיטתי דברים שמנוגדים לאינטרס שלהם ופוגעים באושרם (אז למה אני ממשיך לקנות לילדיי סליים, למה?!). מעבר לכך, רבות מהנאות החיים, מאוכל גורמה ועד ספר טוב, הם טעם נרכש. דברים רבים שיכולים להעשיר לנו את החיים כגון מדע, פילוסופיה, ספרות, אומנות וגם צפייה בספורט, דורשים חשיפה ראשונית ארוכה על מנת שנפתח העדפה אליהם.

מכאן שעל חינוך מכוּון רווחה האישית לא רק לספק העדפות קיימות אלא גם לעצב העדפות. עליו להפגיש את התלמידים עם פעילויות ותחומי דעת כדי לבחון אם יש להם עניין בהם. הוראת הספרות ומתמטיקה הן דוגמאות טובות לכך, שהרי רק מעט תלמידים יבחרו לעסוק בהם ללא הכוונה, אך הם יעשירו את חייהם של רבים אשר יונחו ויחשפו אליהם. החינוך, טוען הפילוסוף האנגלי ג'ון וויט, צריך ללמד אותנו לקחת חלק בפעולות בעלות ערך כגון מדע, אומנות וספורט – פעולות  שהחברה והתרבות מגדירות כפעולות בעלות ערך. אני נוטה להסכים אִתו. חינוך שמכוון למציאת מקצוע ורווחה כלכלית יכול לתרום רבות לרווחה האישית אך הוא רחוק מלהספיק. החינוך אינו יכול ואינו צריך להימנע מעיצוב העדפות כל עוד אינו כופה אותן ומאפשר לתלמידים לעסוק בהם מתוך בחירה.

*

הדרך השנייה שבה על החינוך לקדם את הרווחה האישית היא עקיפה. על החינוך לעזור ליצור תנאים כלליים – ביטחוניים, חברתיים וכלכליים – שיאפשרו חיים של רווחה אישית. בישראל יש להבטיח את בטחון המדינה, את קיומה של כלכלה מתפקדת, את יציבות ופיתוח הדמוקרטיה, את הציות לחוק, את השמירה על הטבע והסביבה ועוד.

אך יש מתח מובנה בין השאיפה לקדם את הרווחה של כל פרט ובין יצירת התנאים הכלליים הנדרשים. שלוש שנות שירות בצבא אינן מקדמות בהכרח את הרווחה האישית. הדרך לאזן בין הדברים נמצאת בשאיפה ליצור את התנאים החברתיים הבסיסיים, לא האידאליים, לקידום הרווחה האישית. לדוגמה, יתכן שהמדינה תהיה בטוחה יותר אם תכפה שירות חובה של חמש שנים, אך היא לא עושה זאת כיוון שהיא חותרת לביטחון בסיסי, לא אידאלי. דוגמה נוספת: אחת הבעיות החמורות ביותר בישראל היא קיטוב החברתי, המערער את רווחתם האישית רוב תושביה. ניתן לשאוף ליצירת חברה אידאלית, חברה פלורליסטית ורב-תרבותית שבה כולם מקבלים את כולם, אך שאיפה המבטיחה תנאים בסיסים לרווחה, תסתפק בהצבת סובלנות כמטרה. חברה שבה אזרחים מוכנים לסבול (גם אם בקושי) את אמונותיהם של השונים מהם מאפשרת תפקוד חברתי תקין. מטרת החינוך, אם כן, צריכה להיות ראשית הבטחת תנאים בסיסים לתפקוד החברה, הכלכלה והדמוקרטיה, ולאחר מכן מתן כלים רבים ומגוונים ככל האפשר לקידום הרווחה האישית של כל יחיד.

*

עכשיו משהחזון החינוכי-חברתי ברור, לפחות באופן ראשוני, נשאלת השאלה כיצד יכול החינוך בפועל, בבתי הספר, לקדם אותו. לצערי אין לי פתרונות קסם. הלוואי והייתי יכול לומר שאם רק נקדם למידה משמעותית (מושג שאינו נהיר לי לגמרי) באמצעים שונים הכול יבוא על מקומו בשלום.

בחינוך אין פתרונות פשוטים. המחקר מראה שהחינוך, כמו בני אדם, הוא מערכת מורכבת. מערכת מורכבת היא בהגדרה מערכת אשר אינה ניתנת לרדוקציה לסך חלקיה, מערכת בלתי ניתנת לשליטה ובלתי צפויה. מה שמאפיין מערכות מורכבות הוא שיש בהן גורמים רבים כל כך שמשפיעים זה על זה הדדית עד כי אינן ניתנות לשחזור. יתר על כן, אלו מערכות שאין להן גבולות ברורים.

שני מאפיינים אלו – היעדר היכולת לשחזר את המערכת והיעדר היכולת להגביל אותה – תקפים  לחינוך ובכל מסגרת – הכיתה, בית הספר ומערכת החינוך המדינתית. בחינוך ישנם אין ספור גורמים משפיעים: תלמידים, מורים, מבנה הכיתה, הנהלה, סביבה חיצונית ועוד ועוד. אין גם למערכת החינוכית גבולות ברורים. ההורים למשל הם גם בתוך וגם מחוץ למערכת. יש להוסיף לכך גם את העובדה שמדובר במערכת שמורכבת מסובייקטים, יוצרים ייחודיים, הנקראים בני אדם.  בקיצור, מערכת החינוך בכל רמותיה היא מורכבת ובלתי צפויה. פירוש הדבר שמה שעבד במקום אחד לא בהכרח יעבוד במקום אחר, שיש להביא את התנאים המקומיים בחשבון. מכאן, שגם האידיאל החינוכי שהצעתי אינו אחיד; אנשים שונים ימצאו וימציאו דרכים שונות לרווחה אישית. בקיצור, בלגן!

*

אז מה אני מציע "תכלס"? בנוגע לשאלה האם לשנות את המערכת הקיימת ולפרק את בתי הספר, התשובה היא, כפי שהנשיא התשיעי נהג לומר, כן ולא. כן, מערכת החינוך צריכה להשתנות אך לא צריך, לא מייד, לפרק את בתי הספר. ישנם צעירים רבים שיכולים להפיק, בכפוף למספר התאמות, תועלת רבה מבתי הספר הקיימים. אני לדוגמה אוהב הרצאות פרונטליות, להסתתר בקצה הכיתה, להקשיב, לחשוב, ולהימנע מהשתתפות ב"פעילויות חווייתיות". ואני לא היחיד. רבים מהסטודנטים שלי, בוגרי מערכת החינוך, נוטים לכך. יש להם יכולות חשיבה מפותחות והנעה ללמידה והם מפיקים תועלת רבה מההוראה האוניברסיטאית השמרנית.  לעומתנו, ישנם תלמידים רבים, רבים מאוד, שבתי הספר הרגילים אינם מתאימים להם. אבל גם אם נפרק לכבודם את בית הספר הרגיל ונחליף אותו במוסד אחר, לא ברור כלל שהמוסד החדש יתאים להם או יתאים לאלה שהמוסד הישן התאים להם. אפילו למידה מותאמת אישית באמצעות טכנולוגיה אינה מספקת פתרון מושלם. ישנם, למשל, ילדים שמעדיפים ללמוד באמצעות טיול בטבע (יש לי אחד כזה בבית).  אז מה עושים?

הפתרון מצוי בהקמת מסגרות חינוכיות שונות המיועדות לתלמידים שונים – תלמידים בעלי תחומי עניין שונים, אופני למידה שונים ומוטיבציות שונות. עלינו לאפשר מסגרות חינוכיות רבות ומגוונות שבהן המחנכים מעניקים בסיס משותף, מצומצם יחסית, המספק את התנאים הנדרשים לחברה שבה מאפשרת רווחה אישית, ולצד זאת יאפשרו לכל ילד למצוא את דרכו הייחודית להשגת הרווחה האישית שלו. ישנם תלמידים שהקשבה להרצאות פרונטליות מתאימה להם וישנם אחרים  הצריכים למידה מבוססת פרויקטים. יש מי שימצאו רווחה בפעילות מדעית ויש מי שישיגו אותה בפעילות חברתית. הרעיון שיש מסגרת חינוכית אחת המתאימה לכולם דומה לרעיון שיש תפריט אחד המתאים לכולם. אם מטרתנו היא רווחה אישית, עלינו להניח ולקבל את השונות האנושית.

לכאורה הפתרון המוצע הוא פשוט, אך אין הוא פשוט כלל. הוא דורש מאתנו לוותר על אחידות חינוכית ועל המרכוז של מדיניות החינוך. הוא דורש שנעביר חלק ניכר מסמכות החינוך לשטח. הוא דורש מתן אמון בהורים שיבחרו את המסגרת החינוכית הנכונה. הוא דורש מתן אמון במורים שיתאימו את ההוראה לתלמידים. והכי מפחיד, הוא דורש מתן אמון בילדים שידעו, בעזרת המורים, למצוא את דרכם הייחודית.

חזון זה גם דורש חשיבה מחדש על המדידה וההערכה. ויותר מכך, הוא יכול לפגוע בערך המקודש של השוויון שכן טיפוח שונות וגיוון מגדילים על פי טבעם את אי-השוויון. אבל, אם נאמץ את עיקרי המאמר הקצר הזה נוכל ליצור חברה שבה אנשים חיים ברווחה אישית רבה יותר. איני מכיר מטרת חינוך נעלה מזאת.