מערכת החינוך הישראלית יכולה להימנות עם מערכות החינוך המדינתיות המובילות בעולם. כיצד?

תמר אריאב

פרופסור תמר אריאב היתה נשיאת המכללה האקדמית בית ברל בשנים 2020-2008

מערכת החינוך הישראלית יכולה להימנות עם מערכות החינוך המדינתיות המובילות בעולם. כיצד?

מקורות השראה להצעה

המחקר המשווה המאלף "מחנכים מועצמים" (Darling-Hammond et. al., 2017) מלמד אותנו מה צריכות מדינות לעשות כדי לקדם את מערכות החינוך שלהן לרמה מובילה בעולם. מחקר זה בדק חמש מדינות — אוסטרליה, סינגפור, קנדה, פינלנד ואזור שנגחאי בסין — שהובילו את מערכות החינוך שלהן להישגים מרשימים, ביניהם דירוג גבוה מאוד במבחני פיזה (מצוינות במתמטיקה, מדעים וקריאה, שמכוונת למיומנויות חשיבה גבוהות) לצד קידום שוויון חברתי. המחקר השתמש במתודולוגיה אחידה בארבע יבשות על מנת לתת מענה לשאלה: כיצד מדינות שנחשבות ל־high-performing יוצרות מדיניות קוהרנטית להבטחת איכות הוראה־למידה וכיצד מדיניות זו באה לידי ביטוי בפועל. להלן עיקר ממצאי המחקר המשותפים למדינות המובילות:

1. בנייה אפקטיבית של המדיניות. העוגנים הבסיסיים הם שיטתיות, עקביות, מערכתיות הוליסטית ויציבות לאורך זמן. הסיכוי של רפורמה להזניק מדינה קדימה תלוי במדיניות שאינה נתונה לשינויי שלטון שבהם כל שר חינוך חדש מגבש מדיניות משלו, מדיניות המסיטה את המערכת לכיוון אחר וקצר מועד. במדינות שמערכות החינוך שלהן מצליחות קיימת מחויבות שאינה תלויה בממשלה זו או אחרת ומאפשרת עשר־חמש־עשרה שנים של הטמעה ללא הפרעה. הרפורמה עצמה צריכה להיות מורכבת ממהלכים התומכים זה בזה, משלימים ותואמים כדי ליצור לכידות רעיונית וגיבוי ברמת המדיניות בפועל (הקצאת תקציבים, שיח ציבורי, מחקר מלווה וכדומה). נחרצות המדינה במימוש הרפורמה לצד הבנת השטח את ההיגיון שבמהלכים מהווים שני נדבכים הכרחיים לשיפור עמוק ומתמשך.

2. מחויבות ברורה לפרופסיונליזציה של מקצוע ההוראה משמשת תשתית מרכזית למימוש המדיניות (המחנכים כ"בוני האומה" והוראה כאחד המקצועות החשובים ביותר במדינה). המדיניות בנוגע למורים מתייחסת לגיוס מושכל של מועמדים להוראה, להכשרה אקדמית מעולה משולבת בהתנסות קלינית בדגש על כישורי מחקר, לליווי ממושך ומקצועי בכניסה לעבודה, לדגש רב על פיתוח מקצועי במסלולי קריירה של עובדי חינוך, לאוטונומיה מקצועית רבה ולסביבת עבודה עתירת משאבי הוראה־למידה. בנוסף, מחויבות המדינה מתבטאת גם בהפיכת מקצוע ההוראה לנחשק באמצעות מלגות לימודים נדיבות, שכר הולם, תקשורת אוהדת ובניית מסלולי קידום והתמחות.

3. בניית פלטפורמה למימוש המדיניות על ידי (א) מתן סמכות רחבה לצוותי מורים בבניית תוכניות הלימודים ודרכי הערכה, שכן הם נתפסים כמומחים פדגוגיים שאחריותם לקבל החלטות שמתאימות לבית הספר ולתלמידים. גם במדינות שבהן יש בחינות בגרות הן מתבצעות בשותפות בין גורמים בעלי עניין (משרד החינוך, האקדמיה, מומחים בתוכניות לימודים והוראה, וכדומה) ומושם בהן דגש על יכולות חשיבה ועבודה הידועות כ"כישורי המאה העשרים ואחת" ולא על תכנים כאלה ואחרים. ככלל, למורים יש מקום מרכזי בתהליכי הערכת תלמידים והם מרבים להשתמש במנעד רחב ומגוון של דרכי הערכה; (ב) אסטרטגיות מימון לבתי ספר שמאפשרות נגישות לחומרי הוראה־למידה, למשאבים מסוגים שונים, לסביבת עבודה גמישה ולתמיכה מקצועית לבתי ספר נזקקים במיוחד; (ג) ארגון בית־ספרי ומערכת שעות גמישים המאפשרים עבודה צִוותית של המורים והוראה במבנים שונים של קבוצות תלמידים.

מעבר למחקר "מחנכים מועצמים" ישנן דוגמאות אחרות של הצלחה מערכתית בשני הממדים של מצוינות חינוכית ושוויון חברתי. למשל, גרמניה, על אף המבנה הפדרטיבי שלה, הובילה במהלך חמש־עשרה שנים מהפך מהקצה אל הקצה במערכת החינוך הלאומית שלה (Tucker, 2017), וזאת באמצעות רפורמה מערכתית לכידה. הרפורמה כוללת, בין השאר, ביטול הסללה, דגש על חינוך בגיל הרך, תוכנית ליבה מחייבת, יום לימודים ארוך, ואקדמיזציה של ההכשרה להוראה. גם יפן הובילה מהלכים שיטתיים שהפכו אותה לאחת המדינות שבהן יש עקביות בהישגים גבוהים יחד עם שוויון חברתי ויעילות תקציבית (NCEE, 2018). רשת High-Tech-High היא דוגמה נוספת למדיניות מקומית מתמשכת באזור סן דייגו בארצות הברית, שמובילה שינוי משמעותי באופן שלומדים ומלמדים לטובת תרבות של מצוינות לימודית עם מחויבות חברתית (ספורטה, 2016), ואשר כבר מיושמת בישראל במספר לא קטן של בתי ספר (לירז, 2016).

מכלול ממצאים אלה משמש מצפן להצעה שאני מבקשת להציג להלן בהקשר הישראלי. עיגון ההצעה במחקר ובמהלכים שיש להם כבר תוצאות בשטח הופך אותה לבת יישום ולמתאימה לתמורות המתחוללות סביבנו בעידן הנוכחי. לדעתי, אין "דבר אחד" שניתן לעשותו על מנת להצעיד את מערכת החינוך שלנו למקום שבו היא צריכה להיות. מדובר באסטרטגיה כוללת שיש בה מכלול של צעדים שיוצרים ביחד תנאים לשינוי, רדיקלי יותר או פחות, של המערכת הנוכחית.

ההצעה

1. חקיקה
שלושה מהלכי חקיקה נדרשים על מנת לעגן אסטרטגיה כוללת, והם:
(א) "חוק חינוך ממלכתי": שדרוג החוק הקיים כך שיאחד את כל הזרמים (ממלכתי, ממלכתי־דתי, ערבי וחרדי) תחת תוכנית ליבה אחת ועם מטרות מחודשות התואמות את רוח הזמן. ללא ספק זו משימה מורכבת מהבחינות הפוליטית והאידיאולוגית, אך נראה שהיא הכרחית על מנת לאפשר לכלל המערכת להתקדם. איני מפרטת כאן את כל השינויים הנדרשים בחוק לדעתי, מפאת קוצר היריעה.
(ב) "חוק מקצוע ההוראה": אמור להסדיר, כמו בפרופסיות רבות אחרות, מי יכול ללמד תלמידים במערכת ולמנוע כניסה של אנשים ללא הכישורים הנדרשים לעבודת חינוך והוראה. טיוטות של חוק זה כבר נדונות שנים רבות ללא הכרעה, בעיקר בגלל שיקולים פוליטיים ומגזריים. אם המורים הם מפתח להצלחת מערכת החינוך אזי בקרה על מי רשאי ללמד היא תנאי בסיסי.
(ג) חוק "רציפות המדיניות": אמור לקבע רפורמה משמעותית לאורך זמן (לפחות עשור) מבלי שחילופי שלטון יקעקעו אותה ויתזזו את מערכת החינוך בשינויים מתמידים ולא קוהרנטיים. היכולת להניע מהלכים באופן שיטתי ומתמשך מאפשרת למערכת להטמיע את השינויים הנדרשים, להסתגל אליהם ולהתמודד איתם, ללא הפרעות וללא כניסת אג'נדות של שר זה או אחר. למיטב ידיעתי גם לחוק זה יש כבר טיוטות, שלא מצאו זמן, או לא רצו, לקדמן.

2. מקצוע ההוראה
מעבר להסדרה הנדרשת ב"חוק מקצוע ההוראה", ישנם כמה מהלכים חשובים שיש לקדמם אם אנו רואים במחנכים ובמורים את חוד החנית של מערכת החינוך:

הכשרה להוראה: נכון להעביר את משקל הכובד של ההכשרה מהגיל הרך ועד לחטיבה העליונה מרמת תואר ראשון להכשרת אקדמאים, ורצוי לעשות אותה ברמת תואר שני מעמיק ולא בלימודי תעודה; ההכשרה חייבת להתבצע במוסדות אקדמיים בלבד ובהתאם למתווה המל"ג על מנת להבטיח סטנדרטים של רמה ואיכות; יש לאפשר הכשרה במודלים מגוונים המשלבים לימודים עיוניים בזיקה להתנסות קלינית בשדה (AACTE, 2018); יש להדגיש עבודת צוות בכלל וממוקדת פרויקטים בפרט (PBL); חשוב ללוות תהליכי למידה במחקר וללמוד להתבסס על ראיות ועל נתונים; על תוכנית ההכשרה להדגיש כישורים הנדרשים מהלומד (הסטודנט להוראה כמו גם תלמידיו העתידיים) (NCTQ, 2018; World Economic ;Forum, 2018 משרד החינוך, 2016).

תהליך כניסה לעבודה: ממושך (לפחות שלוש שנים) שבמהלכו המורה המתחיל עובד במשרה חלקית בלבד ומקבל שכר על משרה מלאה, ונתמך מקצועית הן על ידי מורים מומחים, המוכשרים למתן תמיכה זו, הן באמצעות ליווי של מוסד ההכשרה האקדמי. זהו שלב קריטי לשילוב מוצלח בעבודה, לרכישת ביטחון מקצועי ומסוגלות עצמית, ולצמצום נשירה.

פיתוח מקצועי: מדגיש מחקר עצמי ובצוותים, לימודים מתקדמים באקדמיה לצורך התמחות, למידה בתוך בית הספר ומחוצה לו בתוך מסגרת זמן ההוראה כחלק מהמשרה, במימון נדיב של המדינה ובמזעור התערבות של גורמי מגזר שלישי. בניית מסלולי קריירה למורים וניצול הניסיון המצטבר של מורים מומחים שהתעייפו מהוראה בכיתה. ניצול האינטרנט והיכולות הדיגיטליות לשם שיתוף פעולה בינלאומי בהוראת עמיתים של שיעורים מקבילים במקומות שונים בעולם (Pfister, 2018).

העצמת המורה ומתן תנאים לעבודה אפקטיבית: מתן אוטונומיה מרבית למורים לבחור מה ואיך ילמדו וכיצד יעריכו את הלמידה, כולל הקצאת שעות לקבוצות לומדים שונות להוראה בצוותים. לצורך זה יש להשקיע בסביבות עבודה ראויות למורים, בתכנון, בפיתוח ובהדרכת תלמידים כמו גם לסייע בפיתוח תרבות ארגונית שיתופית שמשרתת את התפיסה הפדגוגית של בית הספר ושל הסגל שלו. כמו כן, יש לאפשר הגמשה רבה של מערכת שעות הלימוד ותוכני הלימוד, ולצמצם את מספר התלמידים שמורה עובד איתם כדי לטפח מגע אישי ואכפתיות. יש להביא בחשבון שגם מורים, כמו בעלי מקצועות אחרים, לא נשארים בהוראה לכל אורך שנות עבודתם ופונים לקריירות אחרות, ואין להסתכל על תופעה זו בשלילה, שכן חילופי תעסוקה הם חלק בלתי נפרד מרוח הזמן.

הסיכוי של רפורמה להזניק מדינה קדימה תלוי במדיניות שאינה נתונה לשינויי שלטון שבהם כל שר חינוך חדש מגבש מדיניות משלו.

3. הגיל הרך
כלל החינוך לגיל הרך (לידה עד גן חובה כולל) אמור להיות תחת קורת גג אחת של משרד החינוך וחלק בלתי נפרד מ"חוק חינוך ממלכתי" המשודרג המוצע לעיל. על חשיבות מהלך זה והשתמעויותיו מבחינה ארגונית, פדגוגית ותוכנית, כמו גם ההיבטים הקריטיים של הכשרת כוח אדם מקצועי ומיומן לכל טווח הגילים, כתב ח"כ לשעבר, פרופסור מנואל טרכטנברג, שהוביל את השדולה לגיל הרך בכנסת וגם עמד בראש הוועדה בנושא הגיל הרך לאחר מחאת 2011 (טרכטנברג, 2016; תשע"ז). "חוק מועצת הגיל הרך" עושה צעד חשוב בכיוון זה שאך זה יצא לדרך. עם זאת, סוגיית הכפפת חטיבת הגילים לידה – שלוש למשרד החינוך עדיין אינה פתורה והיא מהותית לשדרוג מערכת החינוך.

4. תוכניות לימודים, הערכה ומבחני הבגרות
תוכנית הלימודים ודרכי הערכת הישגים לימודיים מכתיבות במידה רבה מה ואיך ילמדו וילמדו. התפיסה המסורתית, שככל שעולים בקבוצת הגיל (ובכיתת הלימוד) הלמידה צריכה להיות דיסציפלינרית יותר ולכן גם מערך ההערכה הוא לפי תחומי דעת, אינה מתאימה עוד להוראה־למידה כיום. במדינות רבות עוברים ללמידה רב־תחומית, ממוקדת פרויקטים ובעיות רלוונטיות לחברה, שיתופית ברמה מקומית ובינלאומית, עתירת שימוש בכלים טכנולוגיים שמאפשרים נגישות מהירה למידע, לנתונים ולתהליכים, ומפתחת כישורים ויכולות הנדרשים בעולם ההשכלה הגבוהה ובעולם העבודה בעתיד הקרוב (שכן לגבי העתיד היותר רחוק רב הנסתר על הגלוי). חלק מהתכנים עדיין חשובים (למשל, ידע היסטורי ופתרון משוואות אלגבריות), אולם דרכי הלמידה שלהם משתנות לכיוון של הקשר משמעותי ש"עושה שכל" ומבטל את השאלה התמידית של תלמידים: "בשביל מה ללמוד את זה?". חלק מהתכנים כבר לא כל כך חשוב שכן תכנים רבים משתנים בקצב מהיר ביותר וגם פרדיגמות דיסציפלינריות (מבנה הדעת) מטלטלות הרבה יותר מאשר בעבר. ממילא אין אפשרות לדעת "הכול" וגם לא צריך. לכן, הכיוון צריך להיות היכרות עם תכנים נבחרים (שהלומד משתתף בבחירתם) והבנת העקרונות הדיסציפלינריים שעליהם הם מושתתים מתרחשות תוך כדי חקר, יצירת תוצרים ועבודה פרויקטלית.

חוק "רציפות המדיניות" אמור לקבע רפורמה משמעותית לאורך זמן (לפחות עשור) מבלי שחילופי שלטון יקעקעו אותה ויתזזו את מערכת החינוך בשינויים מתמידים.

אז על מה ייבחנו? לא ברור בכלל שצריך להיבחן על הרבה. הערכה עצמית, הערכת עמיתים והערכת המורה החונך של התלמיד משמשים מודל לאופן שבו הערכה מתבצעת גם בהשכלה הגבוהה וגם בעולם העבודה. בחינות הבגרות צריכות לעבור שינוי מעמיק ולהתמקד במספר קטן מאוד של מקצועות חובה לצד עבודות גמר קבוצתיות (!) ופרטניות שמצביעות על יכולות חשיבה גבוהה וכישורים של עבודת צוות, על יצירתיות ויזמות, על אינטליגנציה רגשית, על הכוונה עצמית בלמידה, על יכולת העברה של ידע וכדומה. מספר התלמידים זכאי תעודת בגרות (כלומר, סיימו בהצלחה 12 שנות לימוד) אמור להרקיע כמעט ל־100% ותעודת הבגרות תהיה ברובה הערכה של בית הספר ובחלקה הקטן שאובה מבחינות חיצוניות. וכן, לא ניתן יהיה לבצע השוואה בין תעודות כאלה כי לא כולם ילמדו את אותו הדבר ויוערכו באותה שיטה. אבד הכלח על סטנדרטיזציה זאת כאשר מדובר בפרסונליזציה של ההוראה ושל הלמידה. הכניסה למערכת ההשכלה הגבוהה חייבת להיות פתוחה בפני כל מי שיקבל תעודת בגרות כזו. ההשכלה הגבוהה היא תנאי הכרחי (אם כי לא מספיק) לתפקוד יעיל בעולם העבודה והיא הופכת כיום למצרך בסיסי הממשיך את החינוך הממלכתי (לפחות תואר ראשון).

סביבות הלמידה שנבנות כיום במדינות שונות מציעות מסגרות חינוך חלופיות לבתי הספר הסטנדרטיים, מציעות חללי למידה גמישים ופתוחים, ואפשרויות למידה אמיתיות בעולם העבודה (מפעלים, חברות, ארגונים ועוד).

תנועת ה"מייקרים" מפגישה את החינוך עם גישת "עשה זאת בעצמך" באופן שמעודד עבודה שיתופית של תלמידים כדי לחקור בעיות ותופעות שמעניינות אותם, ועל מנת לייצר פתרונות ותוצרים יצירתיים באמצעות חומרים ממשיים ווירטואליים (ראו makerspace). גם החינוך הטכנולוגי העכשווי יכול להשתלב בתוך המרקם החדש ולא להיות מופרד כך שהמסגרת החינוכית תיתן מענה רחב ותאפשר שילובי בחירה חדשניים לתלמידים. במילים אחרות, החומות המקיפות את בית הספר ומפרידות בין סוגי בתי ספר אמורות ליפול ולאפשר זרימה מתוכו החוצה ולהפך, ולקדם למידה פעילה. למהלך זה יכולה להיות עלות כבדה אבל הוא חיוני לתמיכה בשינוי מהות ההוראה והלמידה.

בין התחומים המרכזיים שאמורים להיכלל בתוכניות הלימודים העכשוויות: אוריינות לשונית המתייחסת גם לזיקה שבין שפה לתרבות (בארץ — עברית, ערבית ואנגלית), אמנויות לסוגיהן (עיצוב, וידאו וקולנוע, אמנות פלסטית, מוזיקה, תיאטרון וכדומה), עקרונות תכנות (coding), מדעי הרוח ומדעי הטבע בגישה בינתחומית, אתיקה, אזרחות, מדינת ישראל וידע עולם (היבטים גיאוגרפיים, היסטוריים, כלכליים ומדיניים) ומעורבות חברתית וקהילתית. לכן גם "מערכת הלימודים" צריכה להיפתח למודולים באורכים שונים הנלמדים בסביבות שונות (יחידות הוראה־למידה של חצי שעה, בלוקים כפולים של שעה וחצי, הפסקה ארוכה בין השיעורים שבה אפשר גם לבחור פעילויות העשרה, זמן למידה עצמאי, זמן להתייעצות עם המורה וכדומה; כל אלה ב"כיתות" מסוגים שונים כגון סדנאות יצירה ו"מייקרים", ספרייה, מרכז מדיה, חללים פתוחים משותפים וכיתות הדרכה אישיות או קבוצתיות קטנות). האוטופיה הזאת כבר מתממשת בבתי ספר חדשניים בעולם וגם בארץ.

בכל מקרה, תוכנית הליבה שצוינה לעיל צריכה לשקף בסיס מינימלי מוסכם שממוקד באוריינויות הכרחיות כמו אוריינות לשונית־תרבותית, אוריינות כמותית־חישובית, אוריינות אזרחית ואוריינות דיגיטלית. "פחות זה יותר" היא סיסמה מתאימה כאן. בכל אלה עוברים כחוטי השני חשיבה ביקורתית (למשל, לגבי מידע ברשת ובחדשות), יכולת הנמקה והסבר (למשל, ההבדל בין עובדה לדעה), התמודדות עם טקסטים מסוגים שונים (למשל: ספרות יפה מול טוויטר), הבנת מידע חזותי בתצורות שונות ועוד.

לצד זה, מאחר שבית הספר אינו רק סוכן לימודי אלא בעיקר סוכן חברתי, חשוב שיטופח בו מערך תודעה (mindset) של חדשנות ויזמות, מעורבות חברתית, אמפתיה לזולת וערכים של סובלנות, אמפתיה וחמלה, שוויון אזרחי וקבלת האחר באשר הוא. לדעתי, מצוינות אקדמית בלבד, גם אם תעלה את ישראל למקום גבוה במבחנים בינלאומיים, אין בה די, כיוון שמצוינות צריכה להיות גם חינוכית. היבט זה חשוב במיוחד בחברה קטנה, מפוצלת ומפולגת, ומתמודדת עם אתגרי ביטחון ושלום כפי שאנו חווים בארץ. למערכת החינוך יש סיכוי להשפיע לטובה על חיזוק החברה ועל יצירת הון אנושי עתידי שיש לו, מעבר לכישורים וליכולות הנדרשים בכלכלה הגלובלית הדינמית, גם בסיס ערכי־דמוקרטי חיוני לקיומה של חברה בריאה בעולם משתנה.

הערכה עצמית, הערכת עמיתים והערכת המורה החונך של התלמיד משמשים מודל לאופן שבו הערכה מתבצעת גם בהשכלה הגבוהה וגם בעולם העבודה.

השורה התחתונה: לבנות את המחר היום

החלופות לבית ספר (כולל שמו האנכרוניסטי) ומה שקורה בו עדיין לא ברורות וייתכן גם שכאשר יתבהרו כבר לא יהיו רלוונטיות, שכן נצטרך לחשוב על חלופות חדשות. מגמות עתיד מבחינה דמוגרפית בישראל ותהליכי גלובליזציה מואצים, תמורות מהירות בשוקי העבודה והתבססות הכלכלה על המשאב האנושי — כל אלה מחייבים אותנו לבצע מהלכים אסטרטגיים מקיפים ורבי־משתנים כדי להכין את הילדים של היום (דור האלפא וה־Z) להיום וגם למחר.

בהצעתי זו יש סיכוי למימוש שני היעדים שגם המדינות שהשתתפו במחקר "מחנכים מועצמים" השיגו: יעד המצוינות הלימודית (סקרנות, מוטיבציה גבוהה, גילוי עניין ומעורבות פעילה, המובילים להישגים גבוהים) ויעד קידום השוויון החברתי (equity). ביזור התהליכים, הקשר החזק בין מורה לתלמיד, הגדלת הבחירה, יישום תהליכי הערכה בונה, הדגשת תהליכים של הבניית ידע ועיסוק בנושאים חשובים ורלוונטיים לחיים — כל אלה מובילים במקביל לשני היעדים. הם עשויים גם להוביל למצוינות חינוכית, שמהותה רחבה בהרבה מהישגים לימודיים גבוהים.

גמישות, פתיחות, שיתופיות ואוטונומיה למורים ולתלמידים הן מושגי יסוד במתווה זה. לא הכול צריך להיות מומצא מחדש ולחלק מהרעיונות יש כבר לא מעט הצלחות גם בארץ. מה שנחוץ הוא ראייה כוללת, מסונכרנת היטב, מתוכננת וממומנת כדי למנף את השינוי הנדרש. נדרשת נחישות למהלך רב־שנתי הוליסטי שבו מסיטים משאבים רבים, שקיימים במערכת החינוך, למקומות הנכונים (מהמטה לשדה, מהמערכות הבירוקרטיות לנקודות הקצה של מחנכים ותלמידים, ממיקור חוץ להעצמה פנימית של סגלי הוראה וניהול, מפרויקטים נקודתיים זוללי תקציב לתהליכי עומק מתמשכים, ועוד). במילים אחרות, יש די משאבים תקציביים לבצע רפורמה מהותית אך צריך, לצדה, גם החלטה נחושה שרואה רחוק ואינה מתמקדת בקול הבוחר בבחירות של מחר בבוקר.

על הרצף שבין שינוי מצטבר מבפנים לשינוי פרדיגמטי ודרמטי יותר, אני סבורה שהצעתי נוטה לאחרון. אין ספק שהיא מאתגרת, אולם כפי שהראה מחקר "מחנכים מועצמים", מדינות שהחליטו ועשו זאת — הצליחו. למה שאנחנו לא נצליח?!

בחינות הבגרות צריכות לעבור שינוי מעמיק ולהתמקד במספר קטן מאוד של מקצועות חובה לצד עבודות גמר קבוצתיות.

ביבליוגרפיה

טרכטנברג, מנואל (שבט, תשע"ז). הגיל הרך לקראת שנת 2020 – האיכות במרכז. כנס השדולה למען הגיל הרך בכנסת.
טרכטנברג, מנואל (14.6.2106). חזון המרכז המתכלל לגיל הרך.
עדכון שני לחוברת שיצאה לרגל הכנס 'תכנון לגיל הרך – ממשבר למהפך.
משרד החינוך (נובמבר 2016). מתווה מדיניות מו"פ לפדגוגיה מוטת עתיד: מגמות, אתגרים, עקרונות והמלצות.
ספורטה, א. (2016). הצד האחר של רשת High-Tech-High.
לירז, צ. (מרץ 2016). מפת דרכים לחדשנות חינוכית מוקפדת ברוח HTH בישראל.

https://drive.google.com/file/d/0B-DFZtqeOJtBY2VBZXNqRkN4eW8/ view?pref=2&pli=1

American Association of Colleges for Teacher Education (AACTE) (2018). A pivot toward clinical practice, its lexicon, and the renewal of educator preparation. A report of the AACTE Clinical Practice Commission.

Darling-Hammond, L., Burns, D., Campbell, C.A., Goodwin, L., Hammerness, K., Low, E.L., McIntyre, A., Sato, M., and Zeichner, K. (2017). Empowered Educators: How high-performing systems shape teaching quality around the world. San Francisco, CA: Jossey-Bass, a Wiley Brand.

Pfister, M. (2018). Hong Kong’s Parallel Lessons Support Student and Teacher Growth. http://ncee.org/2018/01/hong-kongs-parallel-lessons-support-student-and-teacher-growth/

Makerspaces (n.d.). http://www.makerspaceforeducation.com/makerspace.html

National Center on Education and the Economy (NCEE) (27.9.2018). Japan’s education system at a glance, by Jennifer Craw. http://ncee.org/2018/09/japan-at-a-glance/

National Council on Teacher Quality (NCTQ) (2018). State teacher policy: Best practices Guide.

Tucker, M. (4.10. 2017). Germany rapidly improved their schools and we didn’t- why? http://blogs.edweek.org/edweek/top_performers/2017/10/germany_rapidly_improved_their_schools_and _we_didntwhy.html?_

World Economic Forum (17.9.2018). 2022 Skills outlook. https://www.weforum.org/agenda/2018/09/future-of-jobs-2018-things-to-know/

תגובות גולשים

היה הראשון לכתוב תגובה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *