תיקון הפרדיגמה, לא החלפתה

תיקון הפרדיגמה, לא החלפתה

המאות התשע-עשרה והעשרים הונחו על ידי פרדיגמה חינוכית שעיקריה הם שניים: מספר שנות לימוד חובה לכל תלמיד ותוכניות ליבה מגוונות מותאמות לאוכלוסיות מיוחדות. פרדיגמה זו הביאה למהפכה שהתפשטה במאה העשרים בכל רחבי תבל והצעידה את המין האנושי להישגים רבים. אכן, מלאכת החינוך עוד לא תמה. הפערים בין בתוך החברות ובין החברות עדיין גדולים. סגירת פערים אלה לדעת רבים היא האתגר של מערכות החינוך במאה העשרים ואחת. להתמודדות מוצלחת עם אתגר זה, לדעתם, יש להוסיף פדגוגיות חדשות, אמצעים טכנולוגיים מתקדמים, תוכניות ליבה מעודכנות וצוותי מורים בעלי אופקים רחבים ואומץ לב המסוגלים לעשות את התיקון הנדרש.

האתגר אכן ראוי ויכולנו להסתפק בו אילו השינויים המתרחשים לא היו מהירים כל כך. לדעת חוקרי עתידים רבים התמורות הצפויות בכל תחומי החיים יזעזעו את יסודות החברה האנושית. כל מי שעוקב אחר ההתפתחויות הטכנולוגיות, המדעיות, התעשייתיות והגיאופוליטיות מבין שאנו עומדים בפני תמורות בסדר גודל חסר תקדים; הן יעלו אל פני השטח בעשורים הקרובים ויהיו כה גדולות עד כי קשה לתאר ולמדוד אותן ואת השלכותיהן. תמורות אלו לא יפסחו על אף ילד שייוולד בעשור הקרוב ועל אף היבט של החיים האנושיים – תוחלת החיים, איכות החיים, ערכים ונורמות ובעיקר עיסוקים ומקורות פרנסה.

אוכלוסיות אחדות יתנגדו לתמורות הצפויות, ואוכלוסיות אחרות יתמודדו אתן באופן מושכל ויכנסו אל המאה ה-22 במצב טוב יחסית. האליטות החברתיות במדינת ישראל מתנהלות היטב והן יצלחו את המאה הנוכחית עם תופעות לוואי מעטות. עם זאת, מערכת החינוך אינה מעניקה לילדי האליטות, ועוד פחות מזה לילדי השכבות הנמוכות, את החינוך הנדרש לצורך התמודדות עם התמורות הצפויות. נראה שמערכת החינוך, מבכיר פקידיה עד אחרון המורים, אינה משתכללת בקצב הדרוש ואינה מציידת את תלמידיה בכלים שיאפשרו להם להתמודד בהצלחה עם האתגרים שהתמורות הצפויות יעמידו בפניהם. הורים הנמנים עם האליטות ישלימו את החסר. הורים הנמנים על השכבות החלשות ישלמו מחיר יקר.

כל מי שמכיר את מערכת החינוך הישראלית על כל יתרונותיה מסכים שמשהו יסודי צריך להשתנות כדי להכין כראוי את התלמידים, במיוחד את אלה הבאים משכבות חברתיות חלשות, אל עתידם. השאלה היא מה יש לעשות כדי להתאים את מערכת החינוך שלנו לאתגרי המחר מבלי להפסיד את יתרונותיה. כדאי להזכיר שהאתגר של מנהיגי מערכת החינוך הציבורית שלנו אינו ייחודי. כל מנהיגי מערכות החינוך הציבוריות בעולם מנסים להתמודד עמו. מערכות החינוך בעולם נעות בערפל סמיך שכן העתיד אינו ברור; הן מנסות להתגבר על הערפל באמצעות תוכניות ליבה חדשות, מיומנויות חדשות ועוד.

כל השינויים במערכות החינוך או רובם נעשים בחסותה של פרדיגמה אחת: סטנדרטים בינלאומיים של ידע ומיומנויות. סטנדרטים אלה, הנבדקים במבחנים בינלאומיים, אמורים לסייע למערכות החינוך לאבחן את עצמן ולהבין מה עליהן לעשות כדי להימנות עם מערכות החינוך הטובות בעולם. מערכות חינוך אחדות אכן עומדות בסטנדרטים ונחשבות מצוינות. אך ככל הידוע לי אין נתונים של מחקרים ארוכי טווח המאששים את הפרדיגמה ומראים שהצלחה במבחנים אכן מנבאת הצלחה בחיים לאחר בית הספר. נתונים רבים מעוררים תהיה בנוגע למתאם שבין הצלחה של מערכת חינוך במבחנים להצלחתם של בוגריה לכונן סביבה מדעית ותעשייתית איכותית. לפיכך רבים מבקרים את נכונותם של מנהיגי החינוך למסור את מערכות החינוך על מגש הכסף למבחנים הבינלאומיים ולסטנדרטים שלהם ללא בחינת התקפות המדעית של הפרדיגמה.

גם אני כשלתי בכך כאשר הצעתי בפרסומים שונים לאורך השנים תוכניות ליבה ומיומנויות מעודכנות מבלי לבחון את תקפותן המדעית.

סטנדרטיזציה גלובלית שולטת בתחומים רבים, גם בחינוך. אין תחום כמעט שאין בו דירוגים על בסיס סטנדרטים בינלאומיים. מערכת חינוך אינה יכולה להרשות לעצמה לחרוג מהפרדיגמה הגלובלית הזו. אך עם זאת, קשה לקבל את הרעיון לפיו בני אדם, יצורים בעלי איכויות ייחודיות, צריכים לעמוד בסטנדרטים כלליים. הרי התרבות פרצה דרכים הודות ליחידים שמרדו, לעתים בחירוף נפש, בסטנדרטים של פרדיגמות שולטות, פרדיגמות שהתנכלו להם ודיכאו אותם. מי ידע כמה הפסדנו עקב כניעתם של רבים להתנכלות ודיכוי אלה. למצוינות האנושית יש דרכים רבות ועקלקלות לממש עצמה וייתכן שהסטנדרטים, אז והיום, אינם מאפשרים לה לעשות זאת.

פרדיגמת הסטנדרטים הבינלאומיים היא רכיב חדש בפרדיגמה הישנה של מערכת החינוך הציבורית כפי שהתפתחה לאורך המאות ה-19 וה-20. הכוח המניע של פרדיגמה זו נבע משני אתגרים שניצבו בפני ההורים, בעלי המפעלים ומדינת הלאום בראשית המהפכה התעשייתית: לשמור על הילדים בשעות שבהן הוריהם עובדים בבתי החרושת; לחנך ולהכשיר את הילדים שהופרדו מהורים לעבודה במפעלים. המענה שניתן לאתגרים אלה – בית הספר המודרני – תקף גם היום, אך המאה הנוכחית מציבה למערכת החינוך אתגרים נוספים.

בית הספר הוא המוסד המתאים גם כיום לחינוכם של צעירים למרות שהוגים "רדיקליים" משתעשעים ברעיונות לביטולו. עם זאת, יש לשפר את בית הספר ולהתאימו למאה הנוכחית. יש לשפר ולהתאים את סדר היום, את תוכנית הלימודים ואת ההוראה כדי שבית הספר ימלא את ייעודו המקורי – להכין את התלמידים לעתיד. אך העתיד, ובכלל זה עתידו של בית הספר, אינו ברור. עם זאת עלינו להציע מודל לבית ספר מותאם לאתגרי העתיד. אנסה להציע מודל לבית ספר ישראלי מותאם. אם מימושו יצליח, אפשר יהיה לשכפלו במקומות אחרים.

בבואנו להציע מודל לבית ספר תואם המאה העשרים ואחת עלינו להביא בחשבון שלושה אילוצים:  1. אין להציע שינויים שעלותם תדרוש משאבים נוספים לאלה המושקעים במערכת החינוך כיום. ההשקעה בחינוך עצומה ומערכת החינוך אינה רשאית לתבוע חלק נוסף בעוגת התקציב הלאומי. 2. אין לצאת ממסגרת המבדקים והדירוגים הבינלאומיים חרף הביקורות עליהם. 3. אין לוותר על עובדי החינוך וההוראה ואין להחלישם. בעתיד הנראה לעין אין להם תחליף.

שלושת האילוצים האלה מסמנים את גבולות הגזרה שבהם יש לשפר את מערכת החינוך שלנו. מאחר והאילוץ הראשון קובע שלא ניתן להוסיף תקציב, כלומר שעות לימוד, יש לארגן להתאים מחדש את שעות הלימוד הקיימות למקצועות הלימוד. מקצועות אחדים מקבלים פחות מדי שעות לימוד, ואחרים מקבלים יתר על המידה. כמו כן, מחקרים מצביעים על בזבוז זמן הוראה ולמידה יקר על סוגיות התנהגותיות ומנהלתיות. הם אף מצביעים על כך ששעת השיעור המקובלת אינה משקפת צורך עתידי כלשהו – אין פעילויות אנושיות רבות התחומות ל-45 דקות (להוציא מחצית ללא זמן פציעות במשחק כדורגל). יש להאריך את זמן השיעור לזמני פעולה קרובים יותר לאלה המקובלים מחוץ לבית הספר. יחידת זמן של תשעים דקות מתאימה טוב יותר למציאות מחוץ לבית הספר. מחקרים מראים שיחידת זמן זו, הנהוגה בבתי ספר אחדים, אפקטיבית יותר. הדבר יחייב איחוד של מקצועות לימוד, מה שמביא לשיפור נוסף המשתקף גם מן האילוץ השני.

המבדקים הבינלאומיים, שהאילוץ השני קובע שאין לחרוג מהם, מבוססים על תוכנית ליבה רלוונטית לעתיד. לפיכך מומלץ שבשני שלישים מהזמן שבהם התלמידים שוהים בבית הספר הם ילמדו את הידע והמיומנויות האוניברסליים שמבדקים אלה בוחנים, ובשליש הנוסף הם ילמדו ידע ומיומנויות פרטיקולריים – תרבות ישראלית (למשל,  תנ"ך ליהודים וקוראן למוסלמים). מי שירצה להוסיף לתוכנית לימודים זו מקצועות לימוד, יצטרך לגייס תקציבים נוספים על אלה של מערכת החינוך הציבורית.

האילוץ השלישי קובע שיש לחזק את עובדי החינוך וההוראה כדי שיכינו טוב יותר את ילדינו לעתיד. בהקשר זה אני מציע לחזקם גם בעזרת ההורים והילדים. בתחילת דרכה של מערכת החינוך המודרנית ההורים והילדים לא ידעו מהו חינוך ראוי ואפשרו למדינת הלאום ליטול את מלוא האחריות על החינוך. כיום, רוב ההורים משכילים ונטועים, מי יותר ומי פחות, בחברה ובכלכלה העכשוויות. מי מבין טוב יותר את הכיוון שאליו עיסוקיהם נעים? מדוע לא להשתמש בתבונתם ולרתום אותה לשיפור תוכנית הלימודים? הורים רבים אכן מרגישים מנודים מבית הספר של ילדיהם ובמבקשים להשתתף בחייו.

ולצד ההורים, גם הילדים בימינו ניחנים ביתרונות שלא היו בידי הדור הראשון של ילדי בית הספר. ילדים כיום נטועים היטב במתרחש מחוץ לבתי הספר ושולטים באמצעים דיגיטליים שמוריהם לא תמיד שולטים בהם. יתר על כן, ילדים כיום דעתניים יותר ויודעים טוב יותר מהורים ומוריהם אילו אפשרויות מתאימות להם בבית הספר ובחיים שמחוץ לבית הספר. מדוע לא לרתום את תבונתם של הילדים לחינוכם? בעזרת הוריהם ומוריהם הם יכולים לבנות לעצמם תוכנית לימודים רלוונטית – בעיקר בשליש של "חינוך ישראלי". בכך הם יהפכו למפיקי מידע ולא רק לצרכניו ויחוו את עצמם כמובילים ולא רק כמוּּבלים. רעיון זה נוסה בהצלחה במקומות שונים במסגרות חינוך שונות; יש להחילו על כל מערכת החינוך.

ההצעות הנ"ל אינן מזעזעות את הפרדיגמה הבית ספרית אך הן עשויות לרענן אותה ולהניע מהלך של שותפות מורים, הורים וילדים שתשפר את דפוסי הארגון והפעולה של מערכת החינוך.