הצטיינות או מצוינות

הצטיינות או מצוינות

עורכי האסופה ביקשו מאתנו, הכותבים, להתמודד עם שתי שאלות: (1) מה צריכה מערכת החינוך הישראלית לעשות כדי להימנות על מערכות החינוך המובילות בעולם? ו-(2) מה צריכה מערכת החינוך הישראלית לעשות כדי לקדם באופן משמעותי ביותר יעדים של מצוינות חינוכית ושוויון חברתי. לפני שאנסה להשיב על שתי שאלות אלה, ברצוני לבחון את שני המושגים המובלעים בהן – "הצטיינות" ו"מצוינות".

הצטיינות ומצוינות

אנשי חינוך מבדילים בין המושג "הצטיינות" למושג "מצוינות". הצטיינות מציגה את מעמדו של אדם "מצטיין" ביחס לבני אדם אחרים המדורגים נמוך ממנו בסולם כלשהו. הרוצים "להצטיין" מתחרים זה בזה, שכן רק אחד מהם יכול להגיע לראש הסולם. הצטיינות במהותה כרוכה אפוא בתחרות, ותחרות בולמת יחסים של שיתוף פעולה ועזרה הדדית, ואף יוצרת לעיתים עוינות, תוקפנות ודחף להערים ולרמות. מטעם זה המושג הצטיינות אינו אהוד על מחנכים.

כדי לחמוק מהמושג "הצטיינות" המציאו אנשי החינוך מושג חדש: מצוינות. בניגוד להצטיינות, למצוינות אין סולם הערכה אובייקטיבי ואין לה צורך בהשוואה לאחרים. היא מציגה את מקומו של אדם ביחס להשגת מטרה שהציב לעצמו; היא תלויה רק באדם עצמו ובמידה שבה מיצה את יכולותיו. במלים אחרות, כדי להצטיין אדם צריך להיות יותר טוב מאחרים; כדי ל"ִהתְמַצְייֵן" אדם צריך לעשות הכי טוב שהוא עצמו יכול.

אבל השימוש הנפוץ במערכת החינוך שלנו במושג "מצוינות" אינו יכול להסתיר את העובדה שמערכת החינוך בישראל (כמו במדינות אחרות) מרושתת במערכת צפופה של מבחני השוואה המדרגים את התלמידים, את המורים, את המנהלים ואת בתי הספר על פי סולם אחיד, באמצעות מבחנים כיתתיים, ארציים ובינלאומיים – ומדרבנים הצטיינות.

רוב התוכניות במערכת החינוך המתהדרות במושג "מצוינות" הן למעשה תוכניות הצטיינות. הנה, למשל, הדרך שבה משרד החינוך מתאר את תוכנית הדגל שלו למצוינות:
תוכנית מצוינות 2000 היא תוכנית העשרה חינוכית שפותחה על ידי המרכז הישראלי למצוינות בחינוך. התוכנית מיועדת לתלמידים בכיתות ד'-ט' המצטיינים בתחומי הדעת מתמטיקה ומדעים.

וכך מתוארת תוכנית המצוינות של טכנודע:

פרויקט מצוינות במדעים הינו פרויקט רב-שנתי המיועד לתלמידים שנבחרו על ידי הליך מקדים […]. המשתתפים הינם תלמידים מצטיינים בעלי ממוצע ציונים גבוה שאינם עוברים את תהליכי האבחון לתוכנית המחוננים.

השאלות שהכותבים לאסופה זו התבקשו להשיב עליהן אינן מבחינות בין הצטיינות למצוינות. השאלה הראשונה מעמידה את מערכת החינוך בתחרות מול מדינות אחרות, "המובילות בעולם", ואילו השאלה השנייה מדברת על מצוינות חינוכית ושוויון חברתי.

הצטיינות ומצוינות, לפי הגדרת אנשי החינוך, הם שני מושגים שונים לחלוטין ואין הם יכולים לדור בכפיפה אחת; תחרות ושוויון חברתי רחוקים זה מזה עוד יותר ותהום פעורה ביניהם. אלה שמנסים לגשר על תהום זו באמצעות הערפל שמפזר המושג "מצוינות" מוסיפים מסך עשן לערפל.
ובכן, האם שתי השאלות הללו מתכוונות להצטיינות, כלומר לתחרות מול המדינות המובילות בעולם, או שכוונתן למצוינות, כלומר שאיפה ליעדים שהמערכת הציבה לעצמה, ללא צורך בתחרות עם אחרים?

הצטיינות ותוצאותיה

כדי להצטיין ולהתמקם בין מערכות החינוך המובילות בעולם, מערכת החינוך שלנו מזינה בעוצמה כזו או אחרת, תלוי בשר/שרה, את מנועי התחרות הפועלים בה. היא "חונקת" את תלמידיה באמצעות מבחנים משווים, מאיצה בהם לצבור נקודות לבגרות (בעיקר במתמטיקה ובמדעים), מודדת אותם על פי אותו קנה מידה (בעיקר במתמטיקה ובמדעים), ודוחסת אותם לאריזות מוכנות מראש של "מחוננים", "מצטיינים", "בינוניים", "מתקשים", ואריזה גדולה במיוחד וללא שם מפורש – "חסרי סיכוי" (להשיג תעודת בגרות ויעדים אחרים). את כל זה היא עושה במיומנות רבה כבר שנים רבות מתוך אמונה שתחרות מביאה להישגים – אמונה מופרכת כפי שמראים הנתונים.
ניקח לדוגמה את מבחני פיזה. להלן מיקומה של ישראל בין הארצות שנבחנו בכל שנה במבחן פיזה וכן מיקומה . המתוקנן המחשב את מקומה היחסי על סולם של מאה, כלומר מיקומה כאילו השתתפו בכל השנים מאה מדינות.

תוצאות מבחני פיזה פורסמו לראשונה בשנת 2000. ישראל תפסה את המקום המתוקנן 28 (מקום 30 מתוך 41 מדינות). המקום הנמוך, ה"מביש", בליגת מדינות ה- OECD הניע את מערכת החינוך להשקיע מאמצים מיוחדים לקראת המבחנים הבאים. בין השנים 2003 ל-2006 נערכו השתלמויות יעודיות למורים ותוגברו המקצועות הכלולים במבחני פיזה בכיתות שעלו במדגם (כשליש מן הכיתות). אך חרף מאמץ זה  ישראל ירדה בבחינות למיקום המתוקנן 32 (ירידה של ארבעה מיקומים מתוקננים). לקראת המבחן של שנת 2009 לא נעשה מאמץ מיוחד להתכונן למבחן והמיקום המתוקנן של ישראל ירד בשמונה מיקומים למקום הארבעים. ירידה זו גייסה שוב את מערכת החינוך למאמץ גדול עוד יותר, אך התוצאה אִכזבה: בשנת 2012 תפסה ישראל את המקום המתוקנן 41. המטרה הלאומית להעלות את מיקומה של ישראל במבחני פיזה לא הרפתה, ובמבחן של שנת 2015 ירדה ישראל בשבעה מיקומים מתוקננים למקום ה-48.

בקיצור, חרף כל המאמצים מערכת החינוך שלנו לא מצליחה לדחוק עצמה אל בין המדינות המובילות; אפילו בין המדינות הבינוניות היא במקום נמוך.

ובעוד מערכת החינוך בישראל מתאמצת להצטיין באמצעות מערך צפוף של בחינות, מחקר של ראמ"ה מראה (וכך מראים גם מחקרים נוספים) כי "מדינות שבהן ניתנת לבתי הספר יותר אוטונומיה פדגוגית ורשות להחליט על התכנים הלימודיים ועל מדיניות של הערכת הישגי התלמידים נוטות להצליח יותר במבחני פיזה".

מערכת החינוך שלנו, השבויה בקונספציה "תחרות מביאה להצטיינות", אינה יכולה לתת למוריה אוטונומיה פדגוגית, שכן היא אילפה אותם במשך שנים ללמד בתוך קופסה של מבחנים, סטנדרטים ותכנים מוכתבים.

המורים אינם יכולים, לעסוק בנושאים הנוגעים בעולמם של התלמידים, להעמיק בהם, לפתח בעזרתם חשיבה ביקורתית ולעודד את התלמידים ליצור רעיונות חדשים ולחפש נתיב בדרך לא סלולה כדי לממש את הרעיון תוך התנסות בשרשרת של טעויות, תוך חתירה עקשנית למטרה. המורים עסוקים ב"להספיק את החומר" ולעמוד בסטנדרטים.

ועוד יותר מהמיקום הנמוך, תוצאות מבחני פיזה מעידות שמערכת החינוך בישראל ניצבת במקום הראשון בגודל הפער בציונים בין התלמידים. התחרות מדרדרת אפוא את מערכת החינוך שלנו בשתי הליגות הבינלאומיות – ליגת הציונים וליגת השוויון.

מצוינות ושווויון חברתי

המשפט "חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַרְכּוֹ" שגור בפי אנשי החינוך. התאוריה "אינטליגנציות מרובות", השגורה אף היא בפי אנשי החינוך, מבססת את העובדה הידועה ש"יצורים אנושיים נֶחַנִים בכישורים שונים". כדי לעצב את מערכת החינוך ברוח זאת – רוחה של המצוינות, רוח המאפשרת לכל תלמיד לבחור מה ואיך ללמוד ולממש את כישוריו – מערכת החינוך צריכה להשתחרר מפרדיגמת ההצטיינות. עליה לבטל את הסטנדרטים הנוגעים להישגי החינוך והלמידה, לצמצם מאוד את מספר המבחנים המשווים, לפרק את הקופסאות הממשטרות את ההוראה והלמידה ולפתוח לתלמידים מרחבים חדשים וחופשיים של למידה, חשיבה ויצירה.

ובהתאם, דפוסי ההוראה צריכים להיות מגוונים, גמישים ומותאמים לבחירות של התלמידים. מטרתם היא להניע את התלמידים ללמידה עצמית, ללקיחת סיכונים מחושבים, להתנסות בלמידה משמעותית.

למידה כזו אינה ניתנת ל"מִשטור" באמצעות שיעור קצוב בין ארבע קירות הכיתה. תלמידים ההולכים בעקבות סקרנותם, חוקרים באופנים שונים ובמרחבים שונים. בית הספר הוא נמל הבית, ממנו הם יוצאים להפלגה.

הערכת תהליכי ותוצרי הלמידה אינה יכולה להיעשות באמצעות סולם סטנדרטי והשוואה לתלמידים אחרים. ההערכה המקדמת ביותר – הערכה מעצבת – היא של התלמיד ביחס לעצמו: הסקרנות, ההנעה, הסיפוק, התובנות שהפיק מתהליך הלמידה.

גישה זו לחינוך, גישת המצוינות-מיצוי, אינה חדשה. אנשי החינוך הפרוגרסיבי הגו אותה עוד במאה ה-19 ויישמו אותה, אך בבתי ספר בודדים. החברה והכלכלה החרושתיות לא תמכו בחינוך "המתקדם". כיום המצב שונה. החברה והכלכלה של ימינו תומכים בו ואף דורשים אותו מהטעמים הבאים:

א. בעידן שבו כמויות עצומות של מידע מתרוצצות ברשת וכל אחד יכול להשיג בלחיצת מקשים כל פיסת מידע שהוא זקוק לה, אין צורך להעביר לתלמידים גופי מידע לצורך שינון; צריך להקנות להם ידע בסיסי שיאפשר להם להתמודד עם מידע חדש: לחפש, לעבד, לבחון, להציג וליישם אותו באופן מושכל, ביקורתי ויצירתי.

ב. בעידן שבו טכנולוגיות התקשוב והתקשורת מצויות בכל פינה ואצל כל אחד, אין הכרח להעסיק קבוצה של תלמידים באותו עניין, באותו זמן ובאותו מקום. בחלק מן הזמן צריך לעשות גם את זה, אבל אין כל קושי לאפשר לתלמידים לפעול לבדם או בקבוצות, כל אחד בנושא בו הוא עוסק ובזמן גמיש.

כאשר תהליך הלמידה יאפשר לכל תלמיד ללמוד מתוך עניין וסקרנות, כאשר יתאפשר לו  להתפתח בהתאם לכישוריו ולא יימדד על פי קנה מידה אחיד, יצוצו אז מצטיינים רבים בתחומים שעד כה לא הופיעו כלל על סרגל המדידה הסטנדרטי.  הלמידה תקבל איכות חדשה והפערים – בהיעדר סטנדרטים להשוואה – יקבלו משמעות חדשה ויהפכו לפערים אישיים, פערים שהתלמיד יכול ורוצה לסגור.