ד"ר יותם חותם הוא מרצה בכיר וחבר במגמה לחקר החינוך האלטרנטיבי בחוג ללמידה, הוראה והדרכה בפקולטה לחינוך באוניברסיטת חיפה
ד"ר יותם חותם הוא מרצה בכיר וחבר במגמה לחקר החינוך האלטרנטיבי בחוג ללמידה, הוראה והדרכה בפקולטה לחינוך באוניברסיטת חיפה
עתידנות אינה אלא 'עבַרַנות' תחת שם אחר. איש אינו יודע בוודאות מה צופן בחובו העתיד, כיצד יראו חיי האדם, המבנים החברתיים והפוליטיים, הנורמות, הפרקטיקות ועולם המושגים שילווה אותם. ההבטחה לחיי נצח, שאולי תתממש מהר מכפי שאנו מצפים, לא תתיר את האדם כפי שהיה, ואינה מאפשרת לנו, המוגדרים במידה רבה על ידי האופק של מותנו, לתאר מה יצור זה יגדל להיות. הטכנולוגיה, בוודאי, לא תניח לאדם להיוותר אילם. ואפשר שהחברה תחלוף על פני המדינה כלא הייתה, ומושגים כמו "הובלה" או "עולם" ישנו את משמעותם מעבר ומחוץ למה שהשפה מתירה לנו לחשוב כעת. מה תהייה המשמעות של מצבים חדשים כאלו? מאז שהנבואה חדלה מלהיות עסק משגשג ובטוח, איש אינו יכול לתאר זאת. השאלה שבה אנו עוסקים מניחה לפנינו, אפוא, לא יותר מאשר את האבסורד של חיינו, כי גם כאשר פנינו קדימה, אנו מוגבלים לעצם המתפשט של העבר.
משנלקחת בחשבון מוגבלות זו, דברים נראים מעט אחרת. העיסוק בזמן שעתיד לבוא אינו אלא אשליה, אך יש לקוות, עם זאת, כי עתידה של אשליה זו אינו להעלם. האדם שהתרגל לראות בעצמו כבר כמה מאות שנים כאילו הוא כפות לעובדות, לחוקים חברתיים, לתנאים כלכליים, או לקיומו החומרי, מפיק מאופק העתיד, כבמעשה אלכימי, את מה שהוא זקוק לו כדי לדמיין לעצמו שחרור מהנחושתיים של אלו. הזיקה לזמן שמעבר לזמן אליו אנו מוגבלים מביאה לפתחנו, בין השאר, שדה של אפשרויות מסקרנות. שתים מהן – ביקורת ואהבה – נראות גם היום ראויות במיוחד לדיון בהקשר החינוכי.
מאז ומתמיד עניינה של ביקורת בשדה החינוך המודרני היה פיענוח מבנים ותכנים לפי הסדר האסתטי או העיוני שלהם, כלומר עיסוק בחופש ושחרור. במובן אחד, שחרור מטעויות ומיומרות, כולל היומרות המנויות בביקורת עצמה. במובן אחר, שחרור מהסדרים החיצוניים והפנימיים המפעילים אותנו כבובות על חוט. שני המובנים של שחרור מתייחסים לא רק לשדה של החשיבה והתודעה, אלא גם לזה של החברה והפוליטיקה. צר המקום מלהתייחס לאופן שבו מושג זה כרוך בהיסטוריה של המחשבה הפוליטית. אולי גם לא נחוץ. חשוב לציין עם זאת כי ביקורת בשני המובנים הללו מניחה גם משהו נוסף לגבי עצמה, דהיינו שהיא מחשבה שעוסקת בגבול.
הביקורת עוסקת בגבול בשני אופנים. באופן האחד, ביקורת היא הסגת גבול, משום שהיא חוצה תחומים ומפירה הגבלות. היא שואלת, למשל, היכן שאסור לשאול. חודרת למחוזות שלפני כן היו עלומים. מבקרת היכן שקודם לכן נשללה האפשרות לכך. בוחנת ובמובן הזה מפרה את הטאבו. באופן האחר, בו בזמן, הביקורת משיגה גבול, בכך שהופכת לא נודע לנודע. היא מבררת, ובמובן הזה מבהירה דבר מה שלפני כן לא היה מוכר או ידוע. מכנה דברים בשם, מבחינה הבחנות, או ממשיגה. אותו גבול שהופר הוא שהופך עתה לתחום עניינים ידוע ומוכר. מה שעמד לפנינו כמחסום, מופיע בפני כושר ההבחנה, מכונה בשם, ומתגלגל לכדי מושג בפני החשיבה. במובנים הללו, צדק מי שראה בביקורת מחשבת גבול. ברם, לא רק בגלל שהביקורת עצמה היא מחשבה על גבולות של מושגים, אלא משום שהיא מסיגה/משיגה גבולות אלו. להסיג/להשיג גבול, כלומר לחשוב אותו, פירושו גם לצאת מגדרותיו, או בפשטות, לחרוג. החריגה היא עודפות מסוימת ביחס למה שאפשר היה לתת עליו קודם לכן דין וחשבון. הביקורת מניחה לגבי עצמה, אפוא, יכולת לחרוג, ומכאן מושג החופש המנוי בה. התנגדות, בוודאי, מטילה את בוהק החריגות הזו על העולם. להתנגד פירושו לדחות את המובן מאליו. אך התנגדות בהקשר הזה אין פירושה בהכרח שידוד כל הערכים, אם תחת מושג זה אנו מבינים שלילת הכול. פירושה צנוע הרבה יותר, דהיינו הפעלה עצמית בשדה לו שותפים בני האדם, באופן שאינו נענה למשיכות החוט של הבובנאי, ושאינו מקבל את היותו אמצעי ולא תכלית, או כלי בידיו של אחר.
חינוך לחריגה אינו אפשרי, כשם שיציאה מעבדות לחירות אינה משתלמת רק בדרך של הוראה מלמעלה. הסתירה הפנימית מחייבת אותנו להסיק כי לא ניתן להנחות, או להורות לאנשים להיות בני חורין. אך ניתן לאפשר להם לגדול בתנאים המזמינים אותם למצוא בעצמם את האומץ לשאוף להיות כאלו. יש לקוות, אפוא, כי החינוך יקיים את התנאים המזמנים את האפשרות לחרוג. מכאן ומכאן אנו שומעים פתרונות קסם. אלו מבקשים מהמורה להעלם, כדי לא להפריע לריבונות התלמידים על עצמם, ואלו מבקשים מהמורה לעמוד ביעדים ובמטרות מוגדרים, מקוטלגים, מאורגנים באופן רציונלי בכללי פרוצדורה, ומחושבים מראש עד קוצו של יוד. אך פונדמנטליזם, כזה או אחר, אינו כלי חינוכי שמיש. מה תועיל לנו האלימות המופנית כלפי העצמי בצמצומו לכדי אין, או כלפי הזולת בהפיכתו לעוד מוצר בין מוצרים? גם ביקורת המחפשת ידיעה, או מזור, במסגרת גבולות מוסכמים, שבעצמם אינם עומדים לעולם לביקורת, לא תסייע בידינו. לשפר את מצבנו בתוך מסגרות קיימות אינו אותו דבר כמו להעמיד למבחן את המסגרות עצמן. רובנו רואים לא יותר מאשר את האפשרות הראשונה כצורה של חופש ורק מתי מעט מבקשים תדיר חופש ממושג החופש הזה, בבואם לבחון את התנאים בהם הוא בא לכדי ביטוי, את הכוחות אותם הוא משרת, או את השפה אותה הוא מכונן. זהו, יש לשער, המִדבר שבו התקווה לחירות יכולה לצמוח.
אהבה, אולי יותר מכל מושג אחר, מעוררת היום זלזול, אי נוחות, אם לא משטמה, במיוחד אצל רבים מחברי מועדון ההשכלה הגבוהה. לכך ניתן אולי לתת הסבר. איש הדת נהג להורות לאהוב את האל, וכיוצא בזה את הרַע, והפילוסוף ראה באהבה "שגעון אלוהי." המתח בין צורות שונות אלו של אהבה ליווה את המחשבה המערבית מאז שהושכבו על שולחן הניתוחים. מאז מותה של המטפיזיקה, אבל, לא נותר ממתח זה מאום. המוות הזה היכה את עולמנו באופן קשה במיוחד. בארבע דרכים מרכזיות כובתה האהבה: בזיהוי בינה לבין דחף מיני; בצמצום שלה למצבים חומריים בעולם או בתוך האדם פנימה (יהיו אלו הורמונים, תזוזות כימיות, או מצבים חשמליים); בתפישתה כעוד מנגנון חברתי של כוח ושל שליטה; ברידודה לכדי קיטש, מטבע לשון שחוקה, או רוחניות ריקה. זיהויים אלו אינם מוציאים זה את זה, ויכולים להופיע חליפין. אשת החינוך (ולמעשה כמעט כל אשת חינוך) מצהירה כי היא אוהבת את הילדים, אך ממשיכה לשרת מערכת אלימה ודכאנית ללא כל בעיה. איש ההוראה "אוהב" את המקצוע ומתאר בכך לא יותר מאשר את תחושת העונג המסופקת לו על ידי חרושת החינוך אליה הוא מחובר בטבורו. המנהלת מדברת על אהבה ללא לאות, רק כדי לכסות על אוזלת ידה, ואילו הפוליטיקאי רואה באהבה את תוכניתו הגדולה ולו משום שאין בהצהרה זו כל תוכן מחייב. קשה לדמיין מושג יותר פגיע, אלסטי, נזיל, נוח לריקון ולמניפולציה. מי יאמין לחותם האהבה כשהטירוף מטופל על ספת הפסיכולוג, והאל אינו בנמצא?
אהבה אינה זהה עם כל אלו. היא אינה באה לתאר רגש, מין, או חומר, הגם שיתכן ותקבל בהם, ורק בהם, ביטוי. במסורת שירשנו, אהבה היא הכרעה. עניינה של הכרעה זו היה מאז ומתמיד, בפשטות, היות עם האחר. הכתובה שהיא מקיימת בין אנשים מסכלת בין האותיות כאשר היא ממירה את האב לכדי אהב, והיא שואפת לשים תחת חופתה, לו הותר לה, את האחר באשר הוא. לאחר האימה הגדולה ביותר שהצליח האדם להשית על זולתו, טען אחד הפילוסופים, בפאתוס מסוים, כי אלו הזקוקים לאהבה הם דווקא אלו שאינם ניתנים לאהבה. בדומה לכך הפדגוג ראה באהבת הילדים, שאותם הוא אינו אוהב כלל וכלל, את משימתו הגדולה. הצדק, כך נראה, עימם. אך לא מטעמי רגש, ובוודאי לא כצורה של כפיה, הלקאה עצמית, או זעם קדוש. אלא משום שדמי זולתם זועקים אליהם להכרעה והם בוחרים להגיב לקריאה זו כאילו הייתה חוק כתוב על גבי קלף.
בכל הקשור למושג הביקורת, יש ל"חוק אהב" – אם לקרוא לו עתה כך – משמעות מיוחדת. הוא מהווה גבול פנימי של הביקורת, בתוכה פנימה, השומר עליה מפני הסכנות הכרוכות בה עצמה. נראה כי סכנות אלו ברורות היום יותר מאי פעם. עם האצבע על ההדק, קל לה לביקורת להפוך לאידיאולוגיה. ביקורת שהפכה לאידיאולוגיה, דהיינו שרואה בעצמה אידיאל שלאורו יש ללכת, מפצחת את כל אשר נקרה בדרכה, באופן אקסטטי וללא לאות. בהיותה אופרציה חוצה גבולות, היא חסרת גבול בעצמה. היא חסרה את הדבר שישמור עליה מהפיכתה לדבר שכנגדו היא יועדה לפעול, דהיינו מהפיכתה לעוד מנגנון חובק כל. כמנגנון כל יכול, או אידיאולוגיה, הביקורת אינה יכולה לסבול לצידה את מה שאינו עומד בתנאיה ואינה יכולה לשלוט על טהרנותה שאינה יודעת שובע. האם לא חזינו בדיקטטורה של הביקורת, המטהרת מטעויות ודורשת במפגיע צייתנות של הכול לדרכה? טעות הזקוקה לטיהור אינה רק חוסר הגיון, או בורות. היא יכולה להיות גם עמדה ביקורתית מן העבר, שלא עומדת בתנאים החדשים של הביקורת, שכבר חצתה גבולות נוספים אין ספור. האוניברסליות וההכרחיות שדורשת לעצמה הביקורת עומדות לה לרועץ. החשד נופל על הכול והגיליוטינה הקרה של הניתוח מחפשת לה תדיר קורבנות חדשים בכיכר השוק, בחדרי השיח, במבטים, ולא רחוק היום, במחשבות עצמן.
כמדומני, העובדה שהביקורת זקוקה להגנה פנימית, מפני עצמה, נלקחת מעט מאוד בחשבון. ההגדרה של הגנה זו הינה אהבה. בהיותה הכרעה להיות עם האחר היא מחבלת במנגנון הביקורת, על ידי הפעלתו כנגד עצמו. בהשיגה את גבול הביקורת, היא מערערת על הסגת/השגת הגבול שלה. את הערעור הזה ניתן לכנות, בפואטיות מסוימת, השתהות. ההשתהות פירושה להיות עם האחר במקומו שלו, ובוודאי הכוונה בכך היא למה שאחרים כבר כינו ביקור שאינו ביקורת. זהו קצה גבול העבודה על הגבולות שלנו, או הגבול הפנימי של חציית הגבולות. קו ההגנה האחרון, העור הפנימי, ששומר על הביקורת מליפול לפוטנציאל האלימות הטמון, תמיד, בה עצמה, או יותר נכון, זה שמגן עלינו מפני מכונת הביקורת הגדולה, רגע לפני שהיא יוצאת משליטה. לא משום שלאחר זכויות (למשל לפרטיות) ולא מתוך הגיון של חוזים חברתיים. אין בכך גם מחויבות – בהכרח – לקדימותו של הזולת, כפי שרצתה לקבוע אונטולוגיה מוכרת. זו לא יותר מתוצאה סבירה של טרנזיטיביות – ההפעלה של החריגה על עצמה ובתוך עצמה כמושא.
ספק אם ניתן ללמד אדם להיות עם זולתו. אפשר להטיל חובה קדושה, כמובן, אך דינה כדין כל כפיה אחרת. וקשה בוודאי לסמוך על הכושר האנושי שהכזיב פעמים כה רבות בעבר. הגבול הפנימי המגן על הביקורת מפני הסכנות הכרוכות בה עצמה, אינו אלא רדיד דק המתמסר בקלות יתרה למשבי הרוח העדינים ביותר. אך, בכל זאת, ניתנות לאנשי החינוך דרכים כה רבות להזכיר, במעשה ובאומר כי לביקורת גבול פנימי של השתהות, ואפשר לקוות כי בהשראה זו יהיה די. את צעדיהם של הבריות מנקודת שפע זו לא ניתן לצפות (היסטוריה נבואית של האנושות אינה עוד באפשר).
יתכן שדברים אחרונים אלו אינם כה מעודדים. הם חסרים למשל את הוודאות אחריה תרים כה רבים מאתנו. יתרה מכך, ביקורת ואהבה הינן פיקציות התלויות בעתיד לבוא. הן אינן מושגים המספיקים לבנייתה של מערכת חינוכית, וממילא שפת המערכת נותרת זרה למושגים אלו. אבל, כמדומני, מושגים אלו טובים ולו רק כהקדמה לכל פרוגרמה חינוכית שעשויה להיות ראויה. במיוחד אם רצוננו להציב חינוך השואל תדיר: מה יחסנו היום למסורות מהן צמחנו? חינוך השואל כך יהיה מסוגל לקחת בחשבון אחרון את אותה מִמרה מפורסמת, שלא רבות כמוה, גם אם בשינוי קל ומתחייב מתוקף העניינים – דהיינו לקחת בחשבון כי האדם הוא אכן יותר ממכונה, ותמיד קצת פחות מאל, בכל הכבוד הראוי לו.
תגובות גולשים