שוויון מהותי, לא טכני

חילי טרופר

חילי טרופר, כיום שר בממשלת ישראל מטעם מפלגת כחול לבן, היה מנהל מחלקת החינוך בירוחם וניהל את תיכון ברנקו וייס רמלה לתלמידים בסיכון

מיכאל ביטון

מיכאל ביטון, שר בממשלת ישראל מטעם מפלגת כחול לבן, היה ראש עיריית ירוחם

בשיח על איכותה של מערכת החינוך קיימת נטייה להתמקד במדדים מקובלים דוגמת ממוצע הציונים בבחינות ארציות ובינלאומיות. אלה המעמיקים קצת יותר פונים למדדים אחרים, למשל לאקלים החינוכי. מדדים אלה ואחרים חשובים, אך לא בהכרח החשובים ביותר. מדד חשוב מאוד, הנפקד לעיתים קרובות מהדיון, הוא עומק הפערים במערכת החינוך. כיצד אפשר לדון באיכותה של מערכת חינוך בלי לדון בסוגיה זו באופן עמוק וכן?! נוח יותר לדון באיכותה של מערכת החינוך מבעד למדד של ממוצע הציונים, אך "הממוצע" מייצר אשליה ש"המצב טוב באופן כללי", ומונע התבוננות נוקבת במקום הכואב ביותר — בפערי ההישגים העצומים במערכת החינוך שלנו ובזיקתם לסביבה שבה התלמיד נולד.
במערכת החינוך של מדינת ישראל אין שוויון הזדמנויות! הנתונים לא מותירים מקום לספק: אם תלמיד נולד וגדל בפריפריה סוציולוגית או גיאוגרפית, סביר שהישגיו הלימודיים נמוכים יותר מאלה של תלמיד שנולד ב"מרכז", וסביר שמגוון האפשרויות שלו להשכלה ולתעסוקה מוגבל יותר. ובעיקר, וכאן זה לא עניין לסבירות אלא לעובדות מוצקות ומדידות, מדינת ישראל לא תעניק לו הזדמנות שווה.

אכן, מחקרים מראים שלילד ממשפחה מבוססת בעיר מבוססת יש סיכויים גדולים בהרבה להצליח מאשר לילד מבית לא מבוסס ברשות מקומית לא מבוססת. מה עושה המדינה נוכח נתון זה? במקרה הטוב — כמה פעולות מיטיבות בשוליים; במקרה הרע — מחמירה את הבעיה.
נכון, ישנם תלמידים רבים שמתגברים על הזיקה למקום גידולם ו"מגיעים רחוק", אך לצידם יש רבים יותר, הרבה יותר, שנותרים מאחור. וכאשר מתבוננים על משאביה של עיר פריפריאלית, ירוחם למשל, שבה ישנה הצלחה מתמשכת של תלמידים ובוגרים, מגלים שהיא נובעת מ"חירוף נפש" של אנשי החינוך והטיפול ומשותפויות ומנדבנות זמניות. אלה לא משאבים שאפשר לבסס עליהם מדיניות חינוך לאורך זמן; ובוודאי שהם אינם משחררים את המדינה מאחריותה. ערים ושכונות פריפריאליות מצליחות "עשו זאת" לא בזכות המדיניות התקציבית של מערכת החינוך אלא חרף מדיניות זו.

אנו דנים לכאורה בסוגיה תקציבית אך סוגיה זו נובעת מסדרי עדיפויות, וסדרי עדיפויות נובעים מסולם ערכים. הסוגיה היא אפוא סוגיה ערכית במהותה.

כיצד מערכת החינוך מחלקת את העוגה התקציבית? כמעט שווה בשווה. כל ילד, לא משנה היכן הוא מתגורר ומהו מצבה הסוציו־אקונומי של משפחתו, מקבל פרוסה תקציבית דומה מדי. לכאורה שוויון למופת, אך בפועל הגדלה שיטתית של הפערים. מדוע? משום שברעננה, למשל, מוסיפה הרשות המקומית לכספי המדינה יותר מ־9,000 ₪ בשנה לתקציבו של כל תלמיד בבית הספר היסודי, ובחורפיש, לדוגמה, מוסיפה הרשות 1,300 ₪ בלבד. וכל זה עוד לפני הכסף שהורים מבוססים משקיעים בחינוך ילדיהם. כך נוצר הפער והוא ילך ויגדל עם השנים.

לא חשפנו כאן נתונים סודיים. הנתונים גלויים לעין כול. על פי נתוני פיזה 2012, למשל, ישראל היא במקום הראשון בעולם המערבי בפערי ההישגים בין בתי הספר. הנתונים מפורסמים על ידי משרד החינוך עצמו. על פי דו"ח השקיפות של משרד החינוך משנת 2015, בתי הספר באזורים המוחלשים ביותר לא מקבלים את התקציב הגבוה ביותר, ובמקרים מסוימים אף מקבלים פחות מבתי ספר באזורים איתנים.
חשוב להדגיש: ישנן כוונות והתחלות טובות, אך הן אינן מתכנסות למאמץ שיטתי ומרוכז — למשימה לאומית. כדי לשבור את מעגל הפערים המתרחב במערכת החינוך, מדינת ישראל חייבת להכריז על סגירתם כעל משימה לאומית, לגייס משאבים ולנסח מדיניות חדשה. העיקרון המנחה של מדיניות זו הוא תקציב דיפרנציאלי. שר החינוך לשעבר, שי פירון, התחיל ליישם אותו בחינוך היסודי, אך יש להרחיבו לחינוך העל־יסודי ולחינוך הלא־פורמלי.

ויש לעשות דברים נוספים, כגון עידוד מורים טובים להגיע לפריפריה, הרחבת פרויקטים תוספתיים כגון "בתי ספר בחופשים" ועוד.
אז מה צריך כדי ליצור שוויון הזדמנויות מהותי במערכת החינוך שלנו, לא שוויון טכני (כולם מקבלים אותו הדבר, "לפי הספר")? קובעי המדיניות בחינוך ובכלל צריכים לאזור אומץ כדי להוביל מהלך לאומי לצמצום פערים משמעותי בחינוך ובכלל. אך אין להטיל את האחריות כולה על הדרג הפוליטי; האחריות היא של מוקדי כוח נוספים בחברה הישראלית. למשל, ראשי הרשויות החזקות, המתנגדים לחלוקה תקציבית אחרת, שוויונית והוגנת יותר. האחריות לפערים חלה אפוא על גורמים רבים בחברה ובסופו של דבר — על החברה כולה. החברה הישראלית אימצה ללבה מושגים כוחניים מהעולם העסקי־קפיטליסטי — מושגים שמעצבים גם את מערכת החינוך שלנו. חברה שבה הורים, קהילות ומנהיגים מקומיים עסוקים רק ב"ילדים שלהם", בעיקר בציונים במיצ"בים ובבגרויות שלהם, ומתעלמים מ"ילדים אחרים", מסכנת לא רק את איכות חייה, אלא את חייה עצמם. חברה בלתי סולידרית, ובוודאי חברה "שבטית" המתמודדת עם בעיות ביטחוניות קיומיות כמו זו שלנו, תתקשה לשרוד. ילדים שהשערים ננעלו בפניהם משום המקום שבו נולדו, יגדלו להיות בוגרים מנוכרים שאינם שותפים במלוא כוחם בבניית החברה.

הפריפריה אינה מצפה לחמלה; היא דורשת צדק חברתי, הזדמנויות חינוכיות שוות. עלינו לחשוב על ילדים שמקבלים פחות, הרבה פחות, משום שנולדו במקום כלשהו; עלינו לחשוב על עתיד החברה שלנו; עלינו לדאוג לכך שמערכת חינוך מצוינת — הוראה חדשנית, למידה פעילה, תוכניות לימודים מתקדמות, תנועות נוער, חוגי העשרה — תיתן לכל הילדים הזדמנויות הוגנות ללמוד ולהתפתח. חינוך טוב בונה חברה טובה; חינוך טוב שובר את הקשר בין מקום מגורים לבין עתידו של אדם; חינוך טוב הוא תוצר של אחריות חברתית כוללת; חינוך טוב מחנך לאחריות חברתית כוללת, בין השאר לשוויון הזדמנויות מהותי בחינוך.

חברה שבה הורים, קהילות ומנהיגים מקומיים עסוקים רק ב"ילדים שלהם" מסכנת לא רק את איכות חייה, אלא את חייה עצמם.

תגובות גולשים

היה הראשון לכתוב תגובה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *