קווים לדמותה של מערכת החינוך

קווים לדמותה של מערכת החינוך

עורכי הספר הציגו בפנינו שאלה אחת בשני ניסוחים שונים. האחד: "מה צריכה מערכת החינוך הישראלית לעשות כדי להימנות עם מערכות החינוך המדינתיות המובילות בעולם?" והשני: "מה צריכה מערכת החינוך הישראלית לעשות כדי לקדם באופן משמעותי ביותר יעדים של מצוינות חינוכית ושוויון חברתי?" שני הניסוחים השונים של השאלה מכילים הבחנה מהותית ביחסם של מנהיגי החינוך לעתיד החינוך בישראל. אינה דומה המגמה להימנות עם מערכות החינוך המובילות בעולם, שבעיניי אינה מטרה אלא תוצאה של מדיניות חינוכית נכונה, לרצון לקדם את מצוינותה ושוויוניותה של מערכת החינוך הישראלית. מנהיגי חינוך רבים שִעבדו את המערכת שלנו להשוואות עם מערכות שונות בעולם וכתוצאה מכך – להשוואות מקומיות. רבים מהם מאבדים את זהותם, כובשים את נבואתם, מדחיקים את אמונותיהם.

לרוב, תגובות המערכת לאתגרי החינוך נעות על הציר שבין היסטריה לפופוליזם, ללא דיון מעמיק המסתמך על מחקרי חינוך מעודכנים ועל הצלחות בינלאומיות מוכחות, או נוטות לעיסוק בלתי מעודכן בסוגיות כמו גודל הכיתה, שמזה זמן אנו מודעים לקשר האקראי בינו לבין הישגים לימודיים.

הכול יודעים שנכון לשנות את מבנה הלמידה ולעסוק ביחס מורה־תלמיד, באיכות המורים, בלמידה בקבוצות ועוד. חוקרי חינוך מובילים יודעים שמבחנים במתכונת הנוכחית לא מכשירים את הלומד למאה העשרים ואחת. כל אלה ועוד מחייבים התבוננות מחודשת במבנה מערכת החינוך וחשיבה על יותר מתיקונים קלים בלבד. מבט ראוי על נפש הילד מחייב ראייה הוליסטית הכוללת את מערכות החינוך השונות: בית ומשפחה, תנועות נוער, מתנ"סים, המחשב הביתי ועוד.

אפתח במטרות־העל של החינוך. מהן מטרות־העל של החינוך? חינוך התלמיד להיות אדם טוב וישר, אוהב אדם, סקרן וצמא לידע, ובעל כישורים ללמידה עצמאית — תכונות המסייעות לו לבנות קומה נוספת בתיקון עולם אישי, קהילתי, לאומי ועולמי. מעשה החינוך אינו הכשרה בלבד כי אם פעולה מעוררת השראה; מערכת החינוך אינה שליח של אינטרסים כלכליים ואפילו לא חברתיים, אלא בת קול מוסרית המוצאת איזון בין הד העבר לתמונת העתיד; מלמדת להבחין בין טוב לרע, בין מותר לאסור, בין ראוי לדחוי; ובעיקר — מעוררת תשוקה: תשוקה לידע, למשמעות, למיצוי אפשרויות ולמצוינות; תשוקה לעשייה, לנתינה, להשפעה. לפיכך, על המחנך להסתייע בגבוהים שבניסוחים ולהציע את הנעלים שבערכים.

כיום, מדינת ישראל הופכת את מטרות החינוך שלה לחבילה משומשת של סיסמאות, הנובעות מפיצול עמוק של הקהילות והמגזרים במדינה. כך אנחנו כובלים את המשמעות העליונה של החינוך בשורה של אילוצים וצובעים אותה בצבעים של פוליטיקה קטנה. ליברליות והכלה של האחר נתפסות כשליחות סמויה וחתרנית של השמאל הפוליטי. פטריוטיות ואהבת המולדת לצד העמקת הזהות היהודית של הלומדים נתפסת כמזימה ימנית פונדמנטליסטית. כך הופכת השדרה המרכזית של השיח החינוכי בישראל לבינונית, לעיתים חלולה.

מערכת חינוך טובה לא יכולה לשאוף להצטיינות בתחומים ספציפיים בלבד, לקיים תוכניות חירום לאומיות לחיזוק עניין כזה או אחר תוך כדי שהיא מפקירה את החזון החינוכי הכולל למכנה המשותף הנמוך.

הנחה ראשונה היא שיש צורך להגדיר את החזון הכולל שלנו, את המטרה העליונה של החינוך בכלל ובישראל בפרט.

הנחה שנייה היא שהמעשה החינוכי הוא לא רק חזון של עיצוב העתיד ופיתוח האדם באשר הוא; חינוך הוא מקצוע. לא ניתן להשוותו לתחומים אחרים, והניסיון להעתיק תהליכים ממערכות כלכליות, מחברות היי־טק מובילות וכדומה, הוא מעשה מסוכן. לחינוך דרך ומטרות משלו. הניסיון לחקות תהליכים והצלחות בתחומים אחרים פוגע בנשמת החינוך. בוודאי שניתן ללמוד מהצלחות בתהליכי עומק אסטרטגי או משִכלול של הליכי ניהול, של הכשרת צוות, ואפילו של תהליכי מדידה, אבל לא נכון להשוות את החינוך לתחומי עיסוק אחרים ולבחון אותו ביחס אליהם. מדובר בשפות שונות, במטרות שונות, בתהליכים הדורשים פרקי זמן אחרים. צריך לזכור: אנחנו לא עוסקים במוצרים, אנחנו עוסקים בבני אדם.
בעיני, התחום המקצועי הקרוב ביותר למעשה החינוך הוא העיסוק בחקלאות. החקלאי משקיע בשתילה או בנטיעה; משפר את איכויותיהם של הזרעים, לפעמים עוסק בהרכבה והכלאה. יש בחקלאות פעילות נמרצת של השקיה, ריסוס ודישון, ובעיקר — יש בה הבנה שפוטנציאל הגדילה מצוי בזרע עצמו. ההשוואה להיי־טק נובעת, לפעמים, מרגשי נחיתות. שם, בהיי־טק, נמצאים המצליחנים; אנחנו רוצים להיות כמוהם. שכחנו שהמצליחים הם בוגרי מערכות חינוך מגוונות ומוצלחות. ואם לא די בכך, ההשוואה פוגעת במערכת החינוך משום שמערכות הניהול בהיי־טק עברו שינויים מפליגים, ואנו מדמים עצמנו לעולם עסקי שכבר לא קיים. בעולם העסקים המודרני מדברים על ביזור וחופש יצירה, על ניהול משתף, על העצמה של כלל העובדים, על מדידה והערכה רחבות יותר.

מערכת חינוך רלוונטית צריכה לעסוק גם באושר, בסיפוק, במשמעות, ביחסים בין אנשים, בבדידות הקשה בעולם הדיגיטלי. מערכת חינוך צריכה להכין את בוגריה לחיים במאה העשרים ואחת ולא לחיים שחלפו מהעולם.

הנחה שלישית היא שלראשונה בהיסטוריה של החינוך אנו מדברים על מערכת חינוך המכשירה את בוגריה לעולם שאיננו יודעים כיצד ייראה. אנחנו יודעים שמקצועות חשובים ומתגמלים רבים ייעלמו מהעולם. אנחנו יודעים שהפיתוחים הטכנולוגיים מחייבים אותנו להדגיש תחומי מצוינות אחרים של המין האנושי. רובוטים ואלגוריתמים מהירים מחייבים היערכות מחודשת של מערכת הכלים הנדרשת לחיים של רווחה ומשמעות. ברור לחלוטין שהמציאות החדשה אינה רק מפחידה אלא גם, ואולי בעיקר, מעודדת ומאתגרת. היא מאפשרת לנו להתמקד ברווחתו של האדם, בחיי הנפש שלו, בעשייתו למען הזולת ועוד.

הנחה רביעית ואחרונה היא שמערכת החינוך צריכה להחליט אם היא רק מגיבה לצרכים התרבותיים והחברתיים של החברה בכלל ושל מדינת ישראל בפרט, או שתפקידה להנהיג, להוביל, לעצב, לשנות, לעשות כל שניתן כדי שמדינת ישראל תהיה במקום טוב יותר, נאמנה לחזון המייסדים ולרוח מגילת העצמאות, ובעלת מערכת חינוך חזקה הנוטלת אחריות על עיצוב החיים ועל גיבוש האתוס האזרחי והלאומי של תושביה.

על יסוד הנחות אלה ניתן להגדיר שורה של פעולות מעשיות שתכליתן מימוש חזון כולל ומקיף. יישומם של הרעיונות צריך להתמקד בשני צירי פעולה מרכזיים: ציר המסגרת וציר תוכן.

יצוין שבמהלך השנים האחרונות נקטה מערכת החינוך הישראלית, בהנהגתם של שרים ומנכ"לים שונים, שורה של תוכניות מקיפות לשינוי מצבו של החינוך בישראל. המעיין בהן יראה שהן בנויות כאריח על גבי לבנה, מקדמות זו את קודמתה. אומנם, יש הרואים את פרנסתם בהלקאה שיטתית של מערכת החינוך וראשיה, אולם ראייה מעמיקה לא יכולה להתעלם מתוכניות בעלות משקל שהחלו להיות מיושמות, תוכניות שיש להן תרומה לעיצוב פני העתיד של החינוך בישראל. חלק מההצעות שיובאו להלן הועלו בעבר. החידוש בדברים שלהלן הוא בפרישׂה הרחבה של התחומים ובהבנה שיש לראותם כמערכת אחת שלמה, שכל רכיב בה יתרום תרומה מכרעת לעיצוב פני החינוך. ובבסיס הכול — מערכות חבוטות הופכות למסגרות שבהן נבואות חורבן מגשימות את עצמן. דומני שמומחי חינוך הצליחו להסביר עד כמה "אנחנו לא"… לא רלוונטיים, לא מלמדים, לא מחנכים, לא מכינים לחיים, לא מבינים את נפש הנוער. אך מערכת חינוך זקוקה גם לתקווה, לאמונה בכוחה, לשמחה ולסיפוק שהמעשה החינוכי גורם לעוסקים בו. לכן, שינוי השפה בהתייחסות של מומחי חינוך, מנהיגים פוליטיים וחברתיים, הורים ותלמידים, כמו גם שיפור האמונה של העוסקים בחינוך ביכולתם להוביל מערכת חינוך איכותית ורלוונטית הם הבסיס לכל שינוי.

להלן המהלכים המנהליים והחינוכיים שהמדינה ומערכת החינוך צריכות להנהיג.

מהלכים אסטרטגיים מִנהליים

1. הקמת מועצה לאומית לחינוך: בדומה למערכת ההשכלה הגבוהה (מל"ג, ות"ת) על ממשלת ישראל להקים מועצה לאומית לחינוך שתכליתה היא הובלה רעיונית בלתי תלויה של עקרונות מערכת החינוך. חברי המועצה צריכים להיות גדולי הוגי החינוך, אישים בעלי ניסיון חינוכי וענקי רוח ומעש. מועצה לאומית לחינוך תבטיח ניסוח חזון חינוכי כולל המנותק מהשלכות פוליטיות נקודתיות. בה בעת, חיוני ששר החינוך יהיה יושב ראש המועצה. זכותו כנבחר ציבור להביא את רעיונותיו ועמדותיו בפני חברי מליאת המועצה ולנסות לשכנע אותם.

2. ביטול המוכש"ר (המוכר שאינו רשמי): יש לחזק את החינוך הממלכתי באמצעות ביטול החינוך המוכש"ר. מערכת החינוך הישראלית צריכה לפעול בשני ראשים: מערכת ממלכתית הזוכה למאה אחוזי מימון ולהטבות ייחודיות הנובעות מעצם היותה מערכת ציבורית הכוללת את כל הרוצים לבוא בשעריה, ולצדה מערכת חינוכית פרטית שחייבת ברישיון הפעלה מטעם המדינה אך לא זכאית למימון מהמדינה. זכותן של קהילות לקיים מערכות חינוך נפרדות, רצונה של קהילה, זכותה — על חשבונה.

3. מסגרות החינוך המשולבות והמשלבות: ההפרדה לזרמי חינוך היא אחת הרעות החולות של החברה הישראלית בכלל ומערכת החינוך בפרט. היא מפרידה בין קהילות, מגדילה את ההשפעה הפסולה של אפוטרופוסים פוליטיים ושליחים מטעם, ומנציחה את הניכור בין הקהילות השונות. על מדינת ישראל לאפשר בתי ספר נפרדים לזרמי החינוך אבל הניהול והפיקוח צריכים להיות תחת קורת גג אחת. בה בעת, על מערכת החינוך ליזום מספר הולך וגדל של בתי ספר שיהיה בהם שיתוף של כל הזרמים ושל כל מגוון התלמידים, ליצור נקודות מפגש למורים ולהעמיק את הקשר ביניהם. שיטת הזרמים הנהוגה כיום מנציחה את ההפרדה, מעמיקה את התהום בין הקהילות השונות, ומגדילה את התלות בפוליטיקאים. הפרדה נוספת הנהוגה היום היא הפרדה בין בתי ספר "רגילים" לבתי ספר לחינוך מיוחד. מפגש עמוק ואמיתי בין כלל הילדים הוא יעד חינוכי, חברתי ומוסרי, ויש בו כדי להגשים את ערכי היסוד של מדינת ישראל.

4. הבעלות על בתי הספר: כיום, לכל מנהל של בית ספר תיכון בישראל יש שלושה ולעיתים אף ארבעה "אחראים" (מחוז, רשות מקומית, זרם, רשת). יש לשאוף לכך שלכל בית ספר יהיה רק גורם "אחראי", מפעיל, אחד. בעדיפות ראשונה: הרשות או הרשת. המחוז צריך לתפקד כוועדה קרואה במקרים שהמערכות לא מסוגלות לנהל את עצמן.

5. העמקת התקצוב הדיפרנציאלי: שוויון הזדמנויות ובניית מסגרת המאפשרת לכל ילד וילדה לחלום על עתיד מבטיח ללא קשר לאזור המגורים, לרמת ההשכלה ולשייכות מגזרית, הם חלק מהחזון המוסרי של החינוך במדינה. הפערים הקיימים הם אות קלון מוסרי. כדי לא להנציח את הפערים הלא צודקים הללו יש להנהיג שיטת תקצוב דיפרנציאלית, לאורך כל שלבי הגיל בכל רכיבי התקציב.

6. מקצוע המנהל: העמקת האוטונומיה, החירות וההעצמה של המנהלים כמנהיגי חינוך היא אחת מאבני המסד של מערכות חינוך מוצלחות. מנהל אינו מורה שהתקדם. ניהול בית ספר מצריך שאר רוח וראייה כוללת לצד ירידה לפרטי פרטים: ניהול מורכב של סגל מורים, של מאות תלמידים ושל הורים, וכמובן ניהול תקציבים גדולים. יש להגדיר את תפקיד המנהל כפרופסיה, כמקצוע לכל דבר ועניין, להעמיק את האוטונומיה הניהולית כולל גמישות תקציבית גדולה יותר, לספק לו הגנה משפטית ומעטפת מקצועית תומכת ולהעלות את שכרו בצורה משמעותית. יש לעסוק בהשבחת מקצוע הניהול, בהרחבת ארגז הכלים; יש להתמקד בליווי ולא בפיקוח, בחונכות ובאימון מעצימים ולא בבקרה משתקת.

7. מבנה ההעסקה של המורים בישראל: ראשית, דרושים עוד שינויים במסלול ההכשרה של המורים. מורים רבים זקוקים להשתלמות מקצועית בנושאי ליבה, תוך כדי תהליך ההוראה, מפני שלא רכשו מיומנויות בסיסיות בשנות ההכשרה שלהם במסגרות אקדמיות שונות. הידע הטכנולוגי, ההיכרות עם תפיסות הוראה חדשניות, המיומנות של שיחה אישית וליווי המתבגרים בשנים של עיצוב אישיות וגיבוש זהות, מחייבים שינוי מהותי במערכת הכשרת המורים. שנית, יש לטפל במבנה ההעסקה שהוא קפוא ומיושן. לא מדובר רק בשכר המורים, אלא בעיקר באפיקי ההתפתחות והתמודדות עם השחיקה שמקורה בעמידה חמש־שש שעות ביום לפני כיתה. מערכת החינוך לא מציעה די מסלולי התפתחות, למעט נטישת הפדגוגיה והמרתה בתפקידים ניהוליים. יש להמשיך את פיתוח מסלולי ההוראה (פרח הוראה, מורה, מורה אומן, מורה מפתח…) ולהעמיקם. המצב הנוכחי גורם לכך שמורים איכותיים עוזבים את המערכת, ואחרים, שנותרים במערכת, מאבדים חלק מחדוות היצירה שחייבת להתלוות למעשה החינוכי.

לצד אלה, יש להשקיע מאמץ בשיפור מעמדם של המורים. המורים לא זוכים לכבוד הראוי להם. יש להתייחס אליהם כגיבורי תרבות, אך במקום זאת הם סופגים קיתונות של ביקורת, ולעיתים נתקלים באלימות מילולית ואף פיזית. שינוי מעמדם חייב להיות יעד אסטרטגי של מערכת חינוך מתקדמת.

עד כאן קווי מתאר אחדים לשינויים מִנהליים. תכליתם לשמש מתווים לשינויים מפליגים ועמוקים. עתה לשינויים הנדרשים בתחום הפדגוגי.

שינויים בתחום הפדגוגי

1. התאמת הלמידה למאה העשרים ואחת: אינני מכיר משפט שחוק כל כך כמו משפט זה, ואף על פי כן אני סבור שאל לנו להתעלם מההשלכות הכבירות שלו. אנו מכשירים תלמידים מצטיינים לעולם שכבר לא קיים. במובנים רבים זהו עוול! "התלמיד החדש" נדרש לפתח שלושה תחומים מרכזיים:
יצירתיות ויזמות: אזרחי העידן שלנו נדרשים ליכולות חשיבה רבות. בעולם הישן שילמו כסף תמורת מוצר; בעולם החדש משלמים כסף תמורת רעיונות חדשים. רעיונות חדשים זקוקים לתכונות כגון סקרנות, חשיבה ביקורתית, דמיון, יכולות ביטוי והערכה ועוד. את התכונות הללו יש לטפח.

שיתופיות: אזרחי העידן שלנו נדרשים לשתף פעולה בחיים החברתיים והמקצועיים שלהם. שיתופיות מצריכה יכולות חברתיות גבוהות, נכונות להכיר במעלות הזולת ובחסרונות שלך, הבנת חשיבותה של הקבוצה, חיים במרחב עולמי הכולל מגוון רחב של תרבויות ועוד.
ערכיות: העולם הגלובלי מחדד את הצורך בעיצוב הזהות האישית ובגיבושה, ובמציאת איזון בין פרטיקולריות ואוניברסליות. העולם החדש מעורר מחדש מושגים כמו חברות ובדידות, מימוש עצמי ושותפות גורל, צמיחה כלכלית לעומת סולידריות, ועוד. עמוד שִדרה זהותי ורעיוני מוצק הוא תנאי יסודי להתמודדות עם אתגרי הזמן.

2. שינוי מטרות הלמידה: אם בעבר מטרת היסוד של הלמידה הייתה ידע, הרי ראוי עתה שמטרת הלמידה תהיה משמעות (בלשונם של ילדיי: "מה יצאצ לי מזה?!"). אם בעבר, הלימוד כלל חומר שיש "לסיים", היום יש תוכני לימוד שתכליתם "להתחיל" — לפתוח פתח למחשבה חדשה. לצערי, כיום העיסוק ב"להספיק את החומר" גובר לא רק על המטרות העליונות של החינוך, אלא גם על מאוויי הלומדים תוך כדי פגיעה בחדוות ההוראה של המורים.

3. שינוי תוכני הלמידה: צריך לומר את האמת: חיי שונים בתכלית מחייה של אימא שלי; אני בן דור אחר. חייה של בתי בת ה־18 שונים במידה רבה מחיי שלי; ותהום פעורה בינה לבין סבתה. ואף על פי כן מערכת השעות שנהגה בבית הספר של הסבתא וזו שנהוגה בבית הספר של הנכדה דומות להחריד. זו לא אגדה. השווינו: פחות או יותר אותם מקצועות, אותה חלוקה לשעות. האם לא הגיע הזמן לבטל את שיעורי הספורט ולעבור לשיעורי "גוף נפש" שבהם לומדים גם על תזונה, על שליטה עצמית, על מיניות וכיוצא באלה? האם לא נכון ללמד מבוא לכלכלה? לצרכנות? ומה עם מיומנויות שיח ופיתוח יחסים? ואיך אפשר להתקדם בלי קצת פילוסופיה ותורת הרעיונות?! מערכת השעות זקוקה לשינוי, בתוכן ובמינון — ומהר! ואולי בכלל החלוקה ל"מקצועות" ארכאית, והגיע הזמן ללמידה רב־תחומית המאפשרת לחבר את הידע לחיים, לראות תמונה רחבה של הקשר?

4. שינוי של הגדרת המצוינות: כשלמדתי בתיכון חשבנו שמי שלומד במגמה הריאלית שווה יותר ממי שלומד במגמה ההומנית. המצטיינים — טובים במדעים; החלשים, בצר להם — לומדים במגמה לספרות. הייתי הבן היחיד שלמד במגמה לספרות, אבל לא העזתי לבחור בה כ"מגמה שלי", זה היה "מהצד". לא רציתי שיחשבו שאני תלמיד חלש אבל סבלתי במגמה הריאלית.

מצוינות היא היכולת של כל אדם להביא לידי ביטוי את יתרונותיו ולגלות את עוצמותיו. השאיפה היא לא לפתח תחומי הצטיינות מסוימים אלא להילחם בבינוניות, לשכנע כל תלמיד לצאת למסע שבו יגלה את אותו ניצוץ גאוני שבתוכו. הוא יכול להיות מחובר להבנה השכלית, לרגישות האישית, למחויבות החברתית וליכולות עמלניות נדירות. תפקידם של מחנכים אמיתיים הוא לא להפוך למכונת שִכפול המספקת לממלכה את מה שהיא זקוקה לו. תפקידו של מחנך הוא לגלות את העוצמה, המצוינות, ההתמחות שיש בכל אחד ואחד.

5. שינוי בדפוסי ההערכה: ההערכה הפכה לעגל הזהב של מערכת החינוך, "הוכחה" שקרה משהו בכיתה. כך הופכת הלמידה מתכלית לעצמה לאמצעי להצלחה במבחן. במקרים רבים עקרנו את החוויה מהלמידה, העמקנו את הצדדים הפסולים שבהישגיות (שהרי מצוינות היא ערך חשוב!), העמקנו את התחרות הדורסנית ואת המדידה הלא רלוונטית. תעשיית הבחינות הענקית (שהצטמצמה באופן משמעותי בשנים האחרונות) מביאה לידי ביטוי חוסר אמון במערכת החינוך, למידה מוכוונת הערכה. על כן יש להביא לשינוי, שחייב לכלול מבנה, תוכן ותדירות של מבחנים והערכה.

מבנה: לא ניתן להמשיך לשאול שאלות שינון שאין בינן לבין למידה מתקדמת ולא כלום (לבושתנו, גם במערכות ההשכלה הגבוהה עדיין בוחנים באמצעות שאלונים רב־ברירתיים, "אמריקאיים"). יש להמשיך להרחיב ולגוון את דרכי ההערכה על פי מסגרות הכוללות: הרחבת החשיבה, פרזנטציה, דיבייטינג, כתיבת עבודות, רפלקציה וכיו"ב. יש לבצע הערכה שהיא גם מעצבת ולא רק מסכמת.

תוכן: יש לפתח דפוסי הערכה מקדמי מיומנויות רכות כגון יצירתיות, חשיבה מורכבת ושיתוף.

תדירות: יש לבחון בתדירות פחותה, למתן את קצב הבחינות.

אילו הובילו הערכה ומדידה מרובות להצלחה במבחנים הבינלאומיים — ניחא, אך הן מביאות לתוצאות הפוכות.

6. חופש והעצמה של המורים: יש לאפשר למורים ללמד בשיטות המתאימות לכישרונותיהם, למדוד בדרך המתאימה לרוחם. חופש מוביל לאחריות מוגברת, מעמיק את היצירתיות, מחדד את החדשנות. אני מאמין שמורים הכפופים להוראה מלמעלה לא יכולים להיות מורים מחויבים ושמחים.
7. מרחב הלמידה: כל אלה מחייבים אותנו לבנות בתי ספר עם מרחבי לימוד בעלי אופי שונה מהקיים: כיתות שונות, שולחנות, כיסאות ולוחות שונים. המבנה חייב להביא לידי ביטוי את חזון החינוך, ההוראה והלמידה. מבנה בתי הספר הנוכחיים ומבנה הכיתות המוכר לנו משרתים את המטרות הישנות של הלמידה.

זוהי מפת הדרכים לשינוי מצבה של מערכת החינוך הישראלית. חלק לא קטן מהשינוי כבר החל. אבל אין בו די. שינוי עמוק יבוא אם נפסיק להתנהל במנטליות של קבלני שיפוצים המניחים טלאי קטן על בור פתוח. המערכת זקוקה לאנשי חזון אמיצים המאמינים שחובתנו לדורות הבאים היא הקמת מוסדות חינוך שיכינו אותם לעולם המתדפק על דלתנו, תוך מתן דגש על חיים משמעותיים בעולם זה. עלינו להעניק לתלמידים את הביטחון שאנו דואגים להעצמתם ולחוסנם האישי ולסיכויי ההצלחה הכלכלית שלהם. כמו כן, עלינו לבחון אם עשינו את מה שמוטל עלינו כדי לממש את חזון מייסדיה של המדינה, האם הענקנו לצעירים כלים לחיים משותפים, לזהות מגובשת ומעוצבת, למחויבות חברתית ולשייכות לאומית.

בשל קוצר היריעה לא עסקתי בכמה רכיבים משמעותיים: החינוך המשלים, מקומם של ההורים במערכת חינוך מתחדשת, תפקידה של ההשכלה הגבוהה לעת הזאת ועוד. אך אני סבור שמכל האמור לעיל ניתן להבין מהם השינויים הנדרשים במסגרות החינוך האלה.
ואסיים ברוח טובה: על אף הקשיים המרובים, עוד ועוד מנהיגי חינוך מתחייבים לשינוי. בתי ספר רבים בישראל מתנהלים באופן מעורר הערצה. פואמות פדגוגיות נכתבות מדי יום ביומו במאות כיתות בכל שלבי הגיל בכל המגזרים. נדרשת הובלה של מהלך כולל, ללא מורא ופחד. ילדינו ראויים להרבה יותר.