פדגוגיה תרפויטית

פדגוגיה תרפויטית

מאז שהתחלתי לעסוק בהוראה, אחת החוויות הנעימות עבורי היא המגע שהחייתי בזיכרוני עם הנערה שהייתי. בעיניהם של תלמידיי המתבגרים ניבט אליי עולם שלם של תהייה, חיפוש, בלבול, כמיהה לקשר ולבהירות רגשית — אותו עולם שחוויתי בנערותי, אותו הקושי לבטא את מה שהלב מרגיש, ולעיתים גם אותו הקושי להרגיש.

תקשורת טובה בין אדם לזולתו ובין אדם לעצמו היא אחת התכונות שאני מבקשת לסייע לתלמידיי לפתח. יכולת לתקשר באופן כן ומועיל היא לא רק תנאי להצלחה בחיים, אלא גם תנאי לחיים מוצלחים — חיים אותנטיים. ו"על הדרך" גם אני מרוויחה משהו — תקשורת טובה עם תלמידיי. כדי לפתח תכונה כזו — לתקשר היטב עם אחרים ועם עצמך — התלמידים המתבגרים זקוקים לדמות בוגרת שמתעניינת בהם, סומכת עליהם ותומכת בהם מבחינה רגשית.

הקשר בין רווחה רגשית והצלחה בלימודים נחקר ואושש אינספור פעמים. מורים מבינים, רגישים ותומכים, מניחים את התשתית הרגשית ההכרחית ללמידה, בעיקר ללמידה עצמית. הנעה פנימית ללמידה, מראים מחקרים, מותנית בתחושה של ערך עצמי, שייכות וחופש לממש תשוקות ויכולות. לשם כך צריך מורים קשובים ואקלים כיתה תומך.

אני זוכרת את עצמי כתלמידה… איך כמהתי למישהו בוגר שיראה אותי, שיקשיב לי, שיסייע לי למצוא נתיבי תקשורת לאחרים ולעצמי. כמורה אני מזהה את הכמיהה הזאת אצל תלמידיי, את ההזדקקות שלהם לקשר. הם יוזמים שיחות, לעיתים אישיות מאוד, ומכירים תודה על תשומת הלב והאכפתיות. התקשורת הטובה, המכבדת, המצמיחה, מחזקת את האמונה שלהם בערכם וביכולתם ומאפשרת להם פניות ללמידה.

אילו יכולות צריך מורה כדי ליצור תקשורת מטפחת תקשורת עם תלמידיו? הנה שלוש לדוגמה:

אינטליגנציה רגשית. יכולת לזהות רגשות, להבין את המסרים המוצפנים בהם, להכיל אותם ולנהל אותם (במקום שינהלו אותך). יכולת לעבוד עם רגשות כדי לפתח יכולת דומה בתודעתם של התלמידים.

אמפתיה. יכולת לחוות את רגשותיו ומחשבותיו של התלמיד מנקודת מבטו, אך מבלי לאבד את נקודת המבט שלך כמחנך. להבין את המשמעויות שהתלמיד מייחס לאירועים, אך מבלי לוותר על המשמעויות שאתה, כמחנך, מייחס להם.

מודעות עצמית. יכולת להתבונן בעצמך ביושר, ללא מניפולציות ורציונליזציות; להבין "איפה טעיתי ומה עלי לעשות כדי להימנע מטעות כזו בהמשך". לקבל ואף להזמין ביקורת מתלמידים ומעמיתים מתוך נכונות ללמוד ולהשתפר ותוך כדי שמירה על תחושת הערך העצמי.
על מנת לפתח יכולות כאלה ואחרות החיוניות לתקשורת רגשית־חינוכית עם התלמידים, המורים עצמם זקוקים לתקשורת כזאת עם "אחרים משמעותיים", לצורך הכשרה רגשית. הם לא מקבלים הכשרה כזו בהיותם סטודנטים במוסדות להכשרת מורים ולא בהשתלמויות בהיותם מורים בבית הספר.

מורים, אני מתרשמת, חוששים מיצירת שיחה אישית עם התלמידים וזיקה רגשית אליהם. הם אינם יודעים כיצד לדובב אותם, ויותר מכך — לא יודעים כיצד להגיב לתלמיד שדוּבב, פתח את סגור ליבו ומספר על מצוקות ומכאובים או על שמחות וסיפוקים. מורים מובכים משיחות על נושאים אינטימיים ונמנעים מהן בדרכים שונות. הם אינם משתפים את התלמידים בחוויותיהם האישיות וממהרים לצנן כל ביטוי רגשי שלהם ושל תלמידיהם.

תוכנית השתלמות מחקרית, שבה השתתפו מורים מבתי ספר יסודיים, נתנה להם הזדמנות מושגית ומעשית להבין טוב יותר את המצבים והמגעים הרגשיים בכיתות. המורים דיווחו שהפנימו את החשיבות של התבוננות עצמית וניהול רגשי. תפיסת תפקידם בתום התוכנית השתנתה, משמירה על משמעת לימודים בכיתה בלבד, לשיח, קשב ופיתוח מיומנויות רגשיות אצל התלמידים (חן, שרעבי־נוב, 2014). המחקר מאשש אפוא את התובנות מניסיוני האישי, כי אפשר לפתח את האינטליגנציה הרגשית של המורים — כדי שיוכלו לפתח את האינטליגנציה הרגשית של תלמידיהם.

היבט מעניין נוסף שעלה במחקר הוא, שתהליכי ההתבוננות העצמית שעברו המורים גרמו להם לחרדה. בעיניי הדבר אינו מפתיע. מורים אינם נדרשים להתנסות במסגרת בעלת אופי תרפויטי בהקשר קבוצתי־חינוכי ולהתמודד איתה. התנסות כזו חשובה ביותר אם רוצים לפתח בקרב המורים מודעות עצמית, ביטחון רגשי ונכונות להיכנס ליחסים משמעותיים יותר עם התלמידים — יחסים שתלמידים בכל הגילים זקוקים להם ומצפים להם.

תקשורת רגשית־חינוכית בין מורים לתלמידים צריכה להיכלל בהגדרת תפקידו של המורה. יתר על כן, תקשורת כזו צריכה להרחיב את תפיסת החינוך שלנו. אני מציעה אפוא תפיסה חינוכית־טיפולית או פדגוגיה תרפויטית: כל תלמיד ישולב במסגרת חינוכית־טיפולית המודרכת על ידי מורים שעברו הכשרה מתאימה ואנשי מקצועות הטיפול. לשם כך, אני מציעה להסב מקצועות לימוד מקובלים לכיוון תרפויטי — ביבליותרפיה, פסיכודרמה, תרפיה במוזיקה, באמנות, בתנועה וכדומה. באופן כזה תחומי הדעת והיצירה יקבלו ערך מוסף, ערך תרפויטי, החשוב כיום, בעידן שבו יחסים דיגיטליים מחליפים יחסים אנושיים.

קרל רוג'רס (1973), מאבות הפסיכולוגיה ההומניסטית, הסביר את יתרונות התרפיה כאשר טען כי אדם שסיים תרפיה מוצלחת יכול לבחון חוויות ורגשות שנחוו קודם לכן כאיום קיומי על שלמות ה"עצמי" שלו ולהכיל אותם. במהלך התרפיה ואחריה האדם נפתח אל עצמו ואל העולם, "מתפתח תדיר ומגלה מחדש את עצמו".

גם ההוראה — החוליה המקשרת בין תוכנית הלימודים (התרפויטית) והתלמידים — חייבת לעבור שינוי מהותי. עליה להיות הוראה מותאמת — לצרכים ולכישורים של התלמידים. בשנים האחרונות נוצרו תיאוריות רבות "המפריטות" את הכיתה באמצעות אפיונם של התלמידים בעזרת קטגוריות שונות — אינטליגנציה, מוטיבציה, סגנון חשיבה ולמידה ועוד. התובנה של כל האפיונים הללו היא שההוראה האחידה אינה אפקטיבית; הוראה אפקטיבית היא הוראה מותאמת, רגישה לצרכים ולכישורים ייחודיים.

הוראה מותאמת נובעת אפוא מאוריינטציה פדגוגית־תרפויטית. פדגוגיה כזו מתייחסת לכל תלמיד כהוויה ייחודית וחד־פעמית. כאשר ההוראה מכוונת לשכל, לידיעה של "החומר", היא יכולה במידה מסוימת להיות כללית — אנחנו יודעים או חושבים באופן דומה. אך כאשר ההוראה מכוונת לרגשות, היא צריכה להיות מותאמת — אנחנו מרגישים או חווים באופן שונה.

פדגוגיה תרפויטית המבוססת על תקשורת משמעותית בין מורים לתלמידים מצריכה בית ספר מסוג אחר, תוכנית לימודים אחרת, מורים אחרים ודפוס הוראה אחר. עלינו לתכנן מחדש את בתי הספר שלנו.