פדגוגיה חדשה

פדגוגיה חדשה

בית הספר הינו אחד המוסדות החברתיים הבודדים שעברו אך מעט שינויים מאז פריחתו בתקופת המהפכה התעשייתית. תִפקודו האנכרוניסטי מתבטא בשני עניינים מרכזיים: תוכנית הלימודים ושיטת ההוראה.

תוכנית הלימודים. דומני שלא אטעה אם אקבע שבאופן מהותי תוכנית הלימודים הנלמדת כיום היא בעיקרה אותה תוכנית לימודים שאבי המנוח למד בשנים שלפני מלחמת העולם הראשונה (למעט יוונית ולטינית), ואף אותה תוכנית שאני נחשפתי אליה בבית הספר בשנות הארבעים של המאה הקודמת. יתר על כן, זוהי אותה התוכנית פחות או יותר שלמדו בנותיי בשנות השבעים של המאה הקודמת; ולא ייאמן — זו, כאמור, אותה התוכנית שנכדיי נחשפו אליה בראשית המאה העשרים ואחת. בעידן שחווה שינויים עמוקים בכל תחומי החיים, בכללם מהפכה טכנולוגית בעלת השלכות כבירות, אנו ממשיכים להעמיד פנים שהלמידה בבית הספר מכינה את התלמידים לאתגרי העתיד.

הפדגוגיה הנהוגה בבית הספר אנכרוניסטית גם במובן אחר: כמעט בכל מקום בעולם הילד הגדל כיום חשוף לגירויים, חלקם בעלי עוצמה רגשית רבה, כבר משנתו הראשונה. ילדים רבים מרותקים במשך שעות למסכים השונים — טלוויזיה, מחשב, טלפון חכם. לחוויית הצפייה הזאת ישנם היבטים שונים, חלקם חינוכיים: סרטים, אתרים ברשת ומשחקי מחשב איכותיים מציעים חוויות למידה עשירות, אך מערכת החינוך אינה נעזרת בהם ודבקה בתוכנית הלימודים הסטנדרטית. אני מציע אפוא לחשוב על פדגוגיה חדשה ועל דימוי חדש לתפקיד המורה. במקום הנתק שקיים היום בין "האג'נדה" של בית הספר והמורים לבין עולמם של התלמידים והמציאות המשתנה שבה הם חיים, וכדי להיות חלק מהמהפכה המתרחשת בטכנולוגיה ובמדע, יש להביא לבית הספר פדגוגיה חדשה. לשם כך זקוק בית הספר לשינויים מבניים והמורים זקוקים להכשרה אחרת.

הייתי מתחיל בחלוקה אחרת של יחידות זמן הלימוד בבית הספר בכלל ובבית הספר היסודי בפרט. ההנחה שמגיל שש ילד יכול לשבת בשקט כמה שעות רצופות ולהקשיב לדברי המורים היא שגויה, והיום יותר מאי־פעם. כל מבקר בכיתה טיפוסית, בכל הגילים, עֵד למאמציו הנואשים של המורה להשקיט את התלמידים וליצור תנאים להוראה וללמידה. ואיך לא? הרי הזמן האופטימלי הממוצע ללמידה מרוכזת בגילים צעירים נע בין 15 ל־20 דקות, ובתנאי בית ספר הוא אף מתקצר. אנחנו יכולים להאריך אותו באמצעות הוראה הנעזרת במשחקים, בחידונים, בתחרויות, בעריכת משפט לדמות היסטורית או ספרותית, במחקר ובאמצעים נוספים המפעילים את התלמידים ומערבים אותם בלמידה פעילה.

ברוח פדגוגיה זו חיוני שמורי בית הספר ילמדו מפי התלמידים כבר בראשית דרכם בבית הספר על תחומי העניין שלהם, על הפעילויות האהובות עליהם בשעות הפנאי ועל חלומותיהם. היכרות קרובה כזו תעודד את התלמידים להביא לידי ביטוי את עניינם ואת כישוריהם במרחב הבית ספרי. היכרות כזו צריכה להיות בסיס לתקשורת בין המורה ותלמידיו. תקשורת כזו תעניק למורים גם מידע על קשיים או על מכאובים שהילד מתמודד איתם.

שיטת הוראה: בבית הספר, בעיקר העל־יסודי, ההוראה נעשית בידי מורים הנחשבים למומחים בתחומם. כל אחד מהם עולה על במת הכיתה בתורו ומורה את חלקו הדיסציפלינרי בתוכנית הלימודים. אם שיטה זו הלמה אי־פעם את הנחלת הידע, הרי שבעידן שבו ידע נגיש לכול במחשב וברשת, היא בלתי רלוונטית. יתר על כן, הוראה מסוג זה אינה השימוש היעיל ביותר בזמן מורה־תלמיד. גם אם נניח שמה שהתלמידים לומדים בדרך זו עתיד להיות בסיס ללימודיהם במוסדות להשכלה גבוהה, יש ספק ביעילותה.

שינוי תוכנית הלימודים ודפוס ההוראה — יסודות הפדגוגיה — כרוך בהגדרת מטרות החינוך. יש להגדיר שתי מטרות עיקריות:
(1) חניכת התלמידים לחיי התרבות האנושית כדי שירכשו כלים וסקרנות להכיר ולחקור את התרבות האנושית על כל תחומיה, ויוכלו לעצב את זהותם ולבחור את דרכם; (2) רכישת השכלה, מודעות וכלים שיסייעו לכל תלמיד לפתח עניין ייחודי ולבחור את עתידו המקצועי.

בית הספר במתכונתו המסורתית רחוק מאוד מהשגת מטרות אלה. בית הספר מטפח בעיקר מוטיבציה חיצונית ללמידת שינון לשם הצלחה בבחינות. ההנחה שלבחינות הבגרות יש ערך פנימי, שכן הן מניחות תשתית ללמידה במוסדות להשכלה הגבוהה, שגויה מן היסוד. "חומר" משונן לקראת בחינה נשכח מיד אחריה (לעיתים לפניה) ואין לו ערך חינוכי. יתר על כן, לאחר השירות הצבאי ואחרי "הטיול הגדול" נשכח גם תוכן שנלמד כראוי. מה שיש ללמוד בבית הספר לקראת ההשכלה הגבוהה והחיים עצמם הוא חשיבה עצמאית ולמידה עצמאית (בתוספת אנגלית, שבעולם הגלובלי של ימינו אדם החסר אותה משול לאנאלפבית).

אם אתבקש להעמיד את הפדגוגיה החדשה על עיקרון אחד אבחר בעקרון הבחירה. בחירה היא הבסיס למוטיבציה פנימית ללמידה, ומוטיבציה כזו היא המפתח להתפתחות אישית ולהסתגלות חברתית־תעסוקתית. לפיכך אני מציע: ראשית — תוספת נדיבה של מקצועות בחירה עדכניים כמו למשל חקר החלל, חקר המוח, אינטליגנציה מלאכותית, רובוטיקה, מדע בדיוני, וגם מקצועות "מיושנים" אך עתירי חשיבות ועניין כגון ארכיאולוגיה; שנית — צמצום מספר בחינות הבגרות לשפת אם, אנגלית ומתמטיקה; שלישית — שלוש עבודות חקר בנושאים שהתלמיד יבחר בהם מתוך שלושה תחומים: מדעי הרוח, מדעי החברה ומדעים מדויקים. תעודת הבגרות תתבסס אפוא על שלוש בחינות בגרות ושלוש עבודות חקר.

תעודת בגרות כזו תחייב תוכנית לימודים גמישה והוראה מותאמת. גם הכשרת המורים ותנאי העסקתם ישתנו בהתאם. בבית ספר המבוסס על פדגוגיה כזו יהיה מקום לבירור שאלות אישיות, חברתיות וערכיות.

בית הספר מלווה אנשים צעירים ב־12 שנים קריטיות בהתפתחותם, ובעידן שבו מסגרות קהילתיות ומשפחתיות נחלשות, בית הספר צריך להפוך לקהילתי יותר ולהפגיש תלמידים באקלים תומך ו"בזמן איכות". כל זה דורש חשיבה חדשנית, עשייה נועזת ומשאבים ניכרים. כל השתהות נוספת היא בנפשנו.