עברה ועתידה של מערכת החינוך הישראלית

עברה ועתידה של מערכת החינוך הישראלית

אֲנִי רוֹצֶה לְהוֹסִיף
שְׁנַיִם לַעֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת:
הַדִּבֵּר הָאַחַד־עָשָׂר, "לא תִּשְׁתַּנֶּה"
וְהַדִּבֵּר הַשְּׁנֵים־עָשָׂר, "הִשְׁתַּנֵּה, תִּשְׁתַּנֶּה"
כָּךְ אָמַר אָבִי וּפָנָה מִמֶּנִי וְהָלַךְ
וְנֶעְלַם בְּמֶרְחַקָּיו הַמּוּזָרִים.
("אבי היה אלוהים ולא ידע", יהודה עמיחי)

מאז ראשית דרכי הציבורית נאמנים עלי דבריו של אחד משרי החינוך שלנו, יגאל אלון: "עם שאינו יודע את עברו, ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל." היכרות עם ההיסטוריה היא אפוא תנאי ראשוני לשיחה על העתיד לבוא.

דיון ארוך שנים ניטש בשאלה האם תפקידה של מערכת החינוך הוא לעצב את החברה או לשקף אותה. אני סבור שתפקיד מערכת החינוך הוא לשקף את ערכי החברה ומתוך כך גם להוביל את החברה לאור ערכים אלה. אופנות חינוך המכתיבות פתרונות מהירים ומפתים שאינם קשורים לתרבות ולשורשים שלנו, דועכות במהרה ואינן מחוללות את התמורה המקווה. לפיכך, רק הבנת שורשיו של החינוך הישראלי לדורותיו תאפשר לנו לדון בצורה מושכלת בדרך שבה עלינו לעצב את מערכת החינוך שלנו בעתיד.

כפי שאראה בהמשך דבריי, מאז הקמתה של מדינת ישראל התקיימה הלימה עמוקה בין אתגרי המדינה והחברה לבין אתגרי החינוך. הלימה זו אינה מקרית כמובן. היא מצביעה על הקשר ההכרחי בין היסוד החברתי־לאומי לבין מערכת החינוך. זהו הטעם לכך שעלינו להבין מהם אתגרי המדינה והחברה כדי להבין מהם אתגרי החינוך.

נחלק את המבט על דרכה של מדינת ישראל לארבע תקופות מרכזיות: תקופת הקמת המדינה, תקופת המיסוד, תקופת איכות החיים ותקופת החתירה לעתיד. מובן שחלוקה חדה כזאת חוטאת לדיוק, אך רק באמצעות מבט כזה "ממעוף הציפור" ניתן להבחין במגמות היסטוריות.

המקבילות החינוכיות לארבע התקופות הנ"ל הן:

התקופה הראשונה התחילה עם קום המדינה ונמשכה עד סוף שנות השישים. במהלכה שימשה מערכת החינוך אחד הגורמים המרכזיים למימוש האתגר של כינון מדינת הלאום. כלולים בתקופה זו תפיסת כור ההיתוך, קליטת העליות הגדולות, חלוציות הנוער וכינון הריבונות באמצעות הקמת המוסדות הלאומיים וחקיקתם של חוקי חינוך לכול. השאיפה הייתה להעמיד תשתית שתאפשר מתן חינוך בעיר ובמעברה, לוותיקים ולעולים, מגיל הגן ועד גיל 14. מאמץ גדול הושקע בהקמת מערכת החינוך ומיסודה.

התקופה השנייה נפרשה על פני שנות השישים והגיעה עד שנות התשעים – עשורים שבהם פחת האיום הקיומי על מדינת ישראל. בתקופה זו עסקה המדינה במרץ בסטנדרטיזציה של מערכות השלטון ובהענקת שירות שוויוני לאזרחים, בדומה למודל מדינת הרווחה האירופית. השאיפה הייתה להעמיד את ישראל בשורה אחת עם המדינות המובילות בתחומי הידע, הטכנולוגיה והכלכלה, תוך כדי ניסיון לצמצם פערים חברתיים. נקודת הציון החינוכית לתחילת התקופה השנייה היא "מהפכת החיטוב" שהנהיגה ועדת רימלט בסוף שנות השישים. לאחר שני העשורים הראשונים להקמת המדינה הפנתה מערכת החינוך את מיקוד המאמץ מחינוך לכול לאיכות החינוך לכול, עם דגש על שני יסודות: מצוינות וסטנדרטיזציה.

בשנים שבין המחצית השנייה של שנות השמונים עד המחצית הראשונה של שנות התשעים, הגיחה התקופה השלישית בתולדות מערכת החינוך שלנו, המאופיינת בהיצמדות להשוואה בינלאומית – בכלכלה, בביטחון ובחינוך. זוהי תקופת השיא של המוסדות הבינלאומיים ושיאו של השיח העוסק בהשוואה בין המדינות. באותו העשור, ישראל קלטה כמיליון עולים מארצות ברית המועצות לשעבר ומערכת החינוך גדלה בכ־30 אחוזים. שנים אלה מאופיינות בצמיחה כלכלית ובמבט החוצה לעבר העולם הרחב.

התקופה הרביעית, המכונה כאן "תקופת החתירה לעתיד", מאופיינת בציפייה לשינוי, בהתקדמות טכנולוגית חסרת תקדים ובאינדיווידואליזם המתבטא בחינוך במושג "פרסונליזציה של הלמידה". המאפיינים הבולטים ביותר של התקופה הנוכחית הם השינויים המהירים ואי־הוודאות של ראשית המאה ה־21. בהמשך אציע חזון חינוכי הולם בשדות הבאים: שדה החינוך והדעת, שדה הכלכלה והתעסוקה והשדה החברתי.

התקופה הראשונה: מערכת החינוך של קום המדינה – הכול לטובת הלאום

מטרת מערכת החינוך בשנות המדינה הראשונות שיקפה את אתגרי הליבה של מדינת ישראל כמדינה בהקמה הקולטת גלי עלייה בסדרי גודל חסרי תקדים היסטורי וחותרת למודרניזציה של תחומי החיים השונים. מערכת החינוך בתקופה הראשונה ראתה עצמה כראש החץ של המפעל הציוני השואף לעשות "יהודי חדש" מהעולים המגיעים מכל תפוצות העולם. שלושה מצפנים מרכזיים כיוונו את מדינת ישראל בשנים אלו: כור ההיתוך, החלוציות והמודרניזציה.

מערכת החינוך, שראתה עצמה בשנים אלה כמובילת המדיניות של כור ההיתוך, עשתה מאמץ לכלול את העולים החדשים באתוס הציוני. הביטויים לכך היו בין השאר קליטתם של ילדי עולים במסגרת החינוך ההתיישבותי והקמת מפעל המורות החיילות שנשלחו למעברות בכל קצוות הארץ. מערכת החינוך המתהווה עשתה מאמץ להביא את החינוך לכל נקודה מיושבת: לא ייוותר אף ילד שאינו יודע קרוא וכתוב בשפה העברית המתחדשת.

המחסור הקריטי במשאבים לאומיים הפך את שרידותה ושגשוגה של המדינה הצעירה למטרה עליונה, מה שדחף למודרניזציה, בעיקר בתחומי המדע והטכנולוגיה. מערכת החינוך נתפסה כמנוף מרכזי להשגת מטרה לאומית זו.

החלוציות נחשבה על ידי מנהיגי המדינה כערך מכונן גם לאחר קום המדינה. החשיבות של נוער חלוצי במשימות לאומיות מרכזיות בתחום ההתיישבות, הביטחון, החינוך ובתחומים נוספים, נתפסה כגורלית, ומערכת החינוך נרתמה לביסוסה. החלוציות תפסה את האדם כ"אדם־בשירות־החברה" ומערכת החינוך הטעינה את התפיסה הזו בערכים ובתכנים חינוכיים.

כחלק מהניסיון לבנות אומה מאוחדת ברוח עקרון הממלכתיות בוטלו זרמי החינוך באמצעות חוק החינוך הממלכתי (1953), אך במקומם נוצרו ארבע מערכות חינוך המלוות אותנו ומאתגרות אותנו עד היום.

העשורים הראשונים הניחו יסודות להישגים חינוכיים רבים בעתיד. לדוגמה, הנשירה מבית הספר הינה ברמות הנמוכות בעולם והחינוך השלישוני בשיעור הגבוה בעולם (יותר מ־50 אחוזים מבוגרי בתי הספר שלנו ממשיכים ללמוד אחרי כיתה י"ב, בין שבמסלול אקדמי ובין שבמסלול מקצועי) – הישגים שאין להם אח ורע.

האם המערכת שהוקמה אז הייתה מושלמת? ודאי שלא, אך היא הקימה את הפיגומים הדרושים לבנייתה של מערכת החינוך בעתיד.

התקופה השנייה: עידן המיסוד – מצוינות מעל לכול

במהלך שנות השישים וראשית שנות השבעים הובילה מערכת החינוך שינוי חשוב – רפורמת החיטוב. נקודת הציון המרכזית שלו היא אימוץ מסקנות ועדת רימלט על ידי הכנסת בשנת 1968 ובעקבותיו העלאת גיל חינוך חובה ל־15. היבטיו המרכזיים של שינוי זה נגעו בפיתוח משמעותי של החינוך העל־יסודי, בחיזוק מעמדן של בחינות הבגרות, בקידום האינטגרציה, בפלורליזם במסגרות הלימוד ובמסלולי הלימוד, תוך כדי התאמתם לצורכי האוכלוסיות החלשות, בהעמקת היסוד האקדמי במערכת החינוך, ולאורך זמן גם בהתחזקות רבה של החינוך העיוני. מדינת ישראל הגיעה לפרקה ואיתה גם מערכת החינוך שלה.

האתגר המרכזי של מנהיגי הדור הפך להיות עמידה בסטנדרט אקדמי בינלאומי. מאתגר זה נגזרו האחדה, מיסוד והתייעלות של מערכת החינוך. מדינת ישראל עסקה בשנים אלו בשני הצדדים של אותו המטבע: פיתוח המצוינות וסגירת פערים. אומנם המעברות כבר פורקו אך הפערים נותרו על כנם. תקופה זו מציינת את החתירה של המערכת ליצירת סטנדרט אחיד בכל שלבי הלמידה ובעיקר בבחינות הבגרות. במקביל נגזרו יעדיה החברתיים של המערכת מאימוץ הרעיונות של מדינת הרווחה והתבטאו בארבע אבני יסוד: אינטגרציה, אקדמיזציה, סטנדרטיזציה וקידום של ערכי המצוינות בקרב המורים והתלמידים.

במעבר משלב ההקמה (תקופה א') לשלב המיסוד (תקופה ב') החברה ומערכת החינוך השתנו באופן מהפכני. בין השאר התחלפה גישת כור ההיתוך בגישת האינטגרציה. גישת האינטגרציה ויתרה חלקית על האתוס של "היהודי החדש" והתרכזה בחתירה לצמצום הפערים הכלכליים־חברתיים־לימודיים בין האוכלוסיות השונות.

במקביל השקיע משרד החינוך מאמץ ביצירת סטנדרטיזציה של בתי הספר ושל תוכניות הלימודים. סטנדרט כזה היה הכרחי לצורך עמידה בתחרות בעולם הנתון בתהליך גובר של גלובליזציה. כחלק מכך, התרחש תהליך מואץ של אקדמיזציה של בתי הספר והמכללות להוראה. מעמדן של בחינות הבגרות חוזק והן הפכו לתנאי הכרחי להשתלבות בהשכלה הגבוהה ובתעסוקה. תוך כדי כך התחזק בית הספר העיוני ביחס לבית הספר המקצועי. המעבר לכלכלת ידע ולשוק פתוח העצים את התהליך הזה.

האקדמיזציה של מערכת החינוך והחתירה לסטנדרט אחיד הובילו לעלייה בערכה של המצוינות האישית על חשבון ערכים לאומיים מן התקופה הקודמת – ערכי החלוציות וההתגייסות לטובת כלל האומה.

הישגיה של מערכת החינוך בתקופה זו אִפשרו את הפריצה הכלכלית והטכנולוגית של מדינת ישראל משנות השמונים ואילך, והובילו לשיפור ניכר ברמת החיים של רוב תושבי ישראל.

התקופה השלישית: המבט החוצה – השוואה בינלאומית כמפתח להצלחה

התקופה השלישית מאופיינת בהיבטים גלובליים. זוהי תקופת השיא של המוסדות הבינלאומיים – קרן המטבע הבינלאומית, הבנק העולמי וארגון הסחר הבינלאומי. בהקשר החינוכי זוהי תקופה שבה מיושמת רפורמת "אף ילד לא נשאר מאחור" (NCLB) של נשיא ארצות הברית ג'ורג' בוש הבן, שבמרכזה הערכה ומדידה באמצעות סטנדרטים נוקשים. במקביל, ולא בלי קשר, התגבשו והתפשטו מבחני PISA, המדרגים את מערכות החינוך בעולם בהתאם לסטנדרטים אוניברסליים. מבטה של מערכת החינוך הישראלית, כמו מבטיהן של מערכות החינוך האחרות, הופנה החוצה, לצורך השוואה.

בה בעת חל בישראל גידול מהיר של יותר מ־50 אחוזים בשיעור הלומדים בחינוך העל־יסודי, וב־1990 נפתח עשור שבמהלכו הגיעו לארץ כמיליון עולים מברית המועצות לשעבר, שהגדילו את האוכלוסייה ביותר מ־20 אחוזים. מספר התלמידים גדל בשליש וחל גם גידול משמעותי בחינוך השלישוני (אוניברסיטאות, מכללות אקדמיות, חינוך על־תיכוני).

התפרקות ברית המועצות, נפילת חומת ברלין וקץ המלחמה הקרה הזניקו את תהליך הגלובליזציה, מה שהשפיע בין השאר על מדיניות מערכת החינוך הישראלית. בישראל עצמה נדונו הסכמי אוסלו שפתחו את הכלכלה הלאומית לכלכלה הגלובלית. התודעה הישראלית נעה במתח שבין לאומיות גוברת לגלובליזציה רבת־עוצמה.

על רקע תהליכים אלה התחולל מעבר מפרדיגמה של הוראה לפרדיגמה של למידה וניתן דגש להנעה פנימית ללמידה במקום הנעה חיצונית הנובעת מ"עריצות הבחינות". הורחבה האוטונומיה של בתי הספר והמורים. הרפורמה במערכת החינוך של פינלנד ב־1994 הייתה מופת למערכות חינוך בעולם, גם לזו שלנו.

כניסת האינטרנט וטכנולוגיות המידע הפכו את הידע לנגיש; עולם העבודה השתנה עקב כניסתן של בינות מלאכותיות. תהליכים אלה המריצו את מערכת החינוך להתאים עצמה לעולם עתידי בלתי ידוע.

במקביל, מערכת מדידה בינלאומית הכפיפה אליה את כל מדינות המערב. מבחני PISA של ארגון המדינות המפותחות OECD, שהחלו להיערך בשנת 2000, דגמו את מערכות החינוך כל שלוש שנים ומיקמו אותן בטבלאות הבינלאומיות.

בהקשר של שנות התשעים כדאי גם לציין היבטים לוקליים, כגון דו״חות שנהר וקרמניצר שעסקו בלימודי יהדות ובלימודי אזרחות. כדאי גם לציין כי בתקופה זו נעשה מאמץ יעיל למדי לקדם את החינוך בחברה הערבית.

אמירות נדושות על מערכת החינוך שלא השתנתה מאז המהפכה התעשייתית מחמיצות את תהליכי ההשתנות של מערכת החינוך והסתגלותה לתמורות החברתיות.

התקופה הרביעית: מאמץ החינוך הלאומי בישראל – החתירה לעתיד

מערכת החינוך הישראלית, בת השבעים ויותר, דואגת ליותר משני מיליון תלמידים ומעסיקה כמעט מאתיים אלף מורים. לתלמידים ולמורים יש בסיס תרבותי־ישראלי משותף אך יש בו גם אלמנטים שונים מאוד. הניווט של ספינה עמוסה ומגוונת זו אינו פשוט, וניסיוננו מלמד כי אין להטותה בחופזה. לצורך ניווט מושכל אנו זקוקים לעקרונות ברורים ומוסכמים. החשובים שבהם הם עקרון הישראליות, עקרון המצוינות ועקרון המבט על כל תלמיד. את העקרונות הללו יש ליישם בכל השדות הרלוונטיים: בשדה החינוך והדעת, בשדה הכלכלה והתעסוקה ובשדה החברתי.

א. שדה החינוך והדעת: תחרות גלובלית בעידן המידע
מהפכת המידע היא אחת מחמש המהפכות ששינו את ההיסטוריה האנושית, נוסף על המהפכה החקלאית, מהפכת הכתב, המהפכה המדעית והמהפכה התעשייתית. אנו חיים בעולם שבו הנגישות למידע קלה כפי שלא הייתה מעולם, אך המיומנויות של שימוש במידע עודן מורכבות. התחרות בתחומי הדעת בכל שדות החיים, ובייחוד באקדמיה ובתעשייה, הינה בין טובי המוחות בעולם, ובין בוגרי מערכות חינוך מובילות ומרובות משאבים. זאת לצד התופעה הייחודית לדורנו של הצפת מידע בקנה מידה היסטורי. מהפכה זו משנה את האופן שבו רובנו, ובייחוד ילדינו, נחשפים למידע ולידע, את המשמעות שלו לזהותנו, ואת האופן שבו אנו מעבדים אותו והיישומים שאנו מפיקים ממנו.

ב. שדה הכלכלה והתעסוקה: מהצטיינות ליזמות
כלכלת ישראל צומחת באופן ניכר בעשורים האחרונים, בין השאר הודות להצלחה בתחומי ההיי־טק, אך הצלחה זו גם מעמיקה
את הפערים הכלכליים בין אלה שיש להם נגישות לתעסוקה מתחומי הכלכלה העולמית ותעשיית ההיי־טק, ובין אלה שאין להם התשתית הנדרשת להשתלבות בתחומים אלו. במקביל, השוק הישראלי גדל ועמו גדל המחסור בעובדים מקצועיים בתחומים עתירי הידע. האתגר הלאומי של עמידה בתחרות הגלובלית לצד הדרישה למקצועות מתוחכמים, מחייבים את מערכת החינוך להקנות את "מיומנויות המאה ה־21" לכל תלמידי המערכת, במיוחד באזורי הפריפריה.

בוגר המערכת נמדד כיום לא רק בהצטיינותו ביחס לסטנדרטים נתונים, אלא בכישורי היזמות, החדשנות והיצירתיות שלו. תעודות טובות ותארים אקדמיים אינם משמשים עוד ערובה להצלחה; שוק העבודה כמו גם המחקר מצפים למקוריות וליזמות.

ג. השדה החברתי: קיטוב לצד חיבור
השדה החברתי בישראל משתנה גם הוא לנגד עינינו. באופן כללי למדי, ניתן להבחין בתנועה דו־כיוונית שאנשי החינוך צריכים להתייחס אליה בכובד ראש. מצד אחד, מגמה של קיטוב חברתי (או "שבטי" במונחי "נאום השבטים" הידוע של הנשיא ריבלין) הפוגעת בלכידות החברתית, ומן הצד האחר, היפתחות של קהילות־המשנה והתמזגותן בקהילה הכללית.

מוביליות חברתית היא מטרה חברתית וחינוכית ראויה. מערכת החינוך משקיעה רבות בקידומם של ילדי האוכלוסיות החלשות או המוחלשות. שוויון הזדמנויות בחינוך הוא העיקרון המנחה הבסיסי ביותר של מערכת החינוך.

לשתי המגמות החברתיות המנוגדות ישנן משמעויות חינוכיות, ועל מערכת החינוך להבינן ולהיענות להן.

המשמעות המצרפית של מגמות אלו

"אין בעל הנס מכיר בניסו", נאמר במקורותינו, ואכן קשה לתפוס את השינוי שחל במערכת החינוך בשבעים שנותיה. את הבנת השינוי על כל משמעויותיו החינוכיות, החל מבניין אומה ועד ל"אומת סטארט־אפ", יש להעמיק ולשכלל. ויותר מכך, בימים אלה עלינו להיערך אל השלב הבא של מערכת החינוך שלנו מתוך אחריות לעתיד ולשדות הפעולה שהוזכרו לעיל.

על בסיס הבנות אלו, אני מבקש להציע את ארבעת היבטי היסוד של מאמץ החינוך הלאומי כדי לספק מענה לאתגרי ההווה והעתיד.

מצוינות רחבה לצד יצירתיות אישית וקבוצתית. מתוך ההבנה שלא נוכל להכין את התלמיד לאתגרי העולם המתהווה (שמטבע הגדרתם אינם ידועים עדיין) אנו חייבים לטפח את יכולותיו לפעול בכוחות עצמו. לשם כך הוא נדרש למצוינות במובן של עמידה בסטנדרטים בתחומים ספציפיים. מידת התחרותיות של האומה קשורה גם במיצובה בחזית המדידה העולמית. עם זאת, אנו נדרשים לפיתוח של יצירתיות אישית וקבוצתית החורגת מהסטנדרט.

ביטחון זהותי עם שותפות. לנוכח המגמות הסותרות של העמקת הפערים בין שולי הקבוצות בישראל לצד יצירת מכנה משותף רחב יותר בין רוב האזרחים, נדרש מענה חינוכי המספק ביטחון זהותי לקבוצות השונות, על רכיבי התרבות, האמונות והערכים השונים שהן אוחזות בהם. לצד זאת, אנו נדרשים להעמיק את השותפות של כל האוכלוסיות בהובלה משותפת של עתידה של מדינת ישראל. הביטחון הזהותי של כלל הקבוצות נדרש גם כדי לייצר עוגן מקומי יציב בעידן של תנודות ותמורות גלובליות.

פיתוח מוביליות והשקעה בפריפריה. השינויים בהיבטי התעסוקה מחייבים השקעה יתרה באוכלוסיות שאין להן כיום תשתית מספקת למוביליות תעסוקתית בתחומי הליבה של העשייה בישראל. לשם כך אנו נדרשים להפנות את משאבי המערכת באופן ממוקד לאזורים ולקבוצות שזקוקים למירב המשאבים, וזאת כדי לאפשר את המוביליות האישית של הבוגרים, ואת הפריצה של מעגלי תעסוקה קיימים.

חינוך ליזמות. כמעט כמו בימי קום המדינה אנו חווים עלייה בחשיבות הדור הצעיר בהובלת העשייה בתחומים החברתי, הטכנולוגי, הביטחוני, החינוכי ועוד. חשיבות הצעירים במציאות של ימינו חייבת לקבל ביטוי בחינוך במסגרות החינוכיות הפורמליות והלא־פורמליות; גם כיום, לא פחות מאז, יש צורך בחלוציות – חלוציות של המאה ה־21.

ארבעת הרכיבים הללו צריכים להשתתף בכל היבטיו של המאמץ החינוכי בישראל – תכנון ותקצוב, תוכניות לימודים, הוראה ולמידה, הערכה ועוד. הנהגה וניהול מושכלים של מערכת החינוך יבטיחו את המשך צמיחתה ושגשוגה של מדינת ישראל.

סיכום: ידע, מיומנויות, ערכים

מנהיגות התקופה הרביעית חשה את הכיוון המתהווה אך עדיין מתקשה להגדירו. מטרותיהן של התקופות הקודמות מכוונות אותנו כחץ לעתיד: עלינו להמשיך את בניין האומה על ידי פריצת הסטנדרט הבינלאומי, בדרך של חדשנות מחשבתית ומקוריות. התשתית סופקה על ידי הדורות שקדמו לנו. כעת תורנו לטעת בתוכה מצוינות ויזמות פורצת דרך. כל זאת תוך כדי המשך הדאגה לאביון שבקרבנו והרחבת האחריות לכלל תלמידי ישראל.

מערכת החינוך שואפת שבוגריה יחיו ויפעלו כבני אדם ערכיים המתפקדים היטב במשפחתם, בקהילתם ובחברה בישראל. מטרת החינוך בישראל היא שהבוגר יהא בעל ידע, מיומנויות וערכים שיאפשרו לו להשתלב בחיים הבוגרים באופן עצמאי, למצות את יכולותיו ולתרום לחברה.
במסגרת תהליכי המחקר והלמידה ביצענו מהלך היוועצות נרחב, שכלל מאות שותפים מישראל ומהעולם; השווינו את מערכת החינוך במגוון מדדים למערכות חינוך מובילות בעולם; סקרנו מגמות עתיד במודל STEEEP; קיימנו ראיונות ומהלכי למידה עם שותפים מארגון ה־OECD, וכמובן התייעצנו עם מספר רב של אנשי חינוך ישראלים מכלל המגזרים ושלבי הגיל: מנהלות, מורות, גננות ואנשי חינוך מכלל המערכת, ולמדנו מהם.

במקביל למהלכי המחקר והלמידה הללו לקחו צוותי המשרד חלק במהלך Education-2030 של ה־OECD, ובמסגרת הדיונים השונים הוחלט על המסגרת הישראלית להצגת "דמות הבוגר" — מסגרת פשוטה יותר ומותאמת להקשר הישראלי. תהליך זה הוביל אותנו לאפיון הבוגר באמצעות שלושה רכיבים: ידע, מיומנויות וערכים, ולבניית מהלכים משלימים: דמות המורה, דמות בית הספר וההערכה המתאימה.

לא לחינם פתחתי בציטוט מתוך שירו של משורר חיינו יהודה עמיחי. אם אצטרך להגדיר את עמדתי ביחס למערכת החינוך במילה אחת, הרי שמילה זו תהיה "אחריות": אחריות לכל תלמידה ותלמיד, אחריות לצוות החינוכי, אחריות לאיכות החינוך, אחריות למערכת חינוך ציבורית שוויונית, אחריות לחברה הישראלית. וכל זאת גלום בציטוט "השתנה, תשתנה": עלינו לדעת כי מחויבותנו היא לקיים מערכת חינוך איתנה לטובת כל תלמידי ישראל. ועם זאת, לאחר שמערכת החינוך שלנו התייצבה, עלינו להישיר מבט אל העתיד המשתנה במהירות ולשנות ולהשתנות. ומהו כיוון השינוי? היבטי היסוד של המאמץ הלאומי של הדור הבא: יזמות וחלוציות, מצוינות ויצירתיות, מוביליות ושוויון, והכול מתוך ביטחון זהותי בתוך ההקשר הישראלי. זהו המאמץ שעליו אחראי הדור שלנו ולשם עלינו לכוון את מערכת החינוך שלנו.