נדרש חינוך אחר

יצחק קשתי

יצחק קשתי הוא פרופסור אמריטוס בבית הספר לחינוך של אוניברסיטת תל אביב ויו"ר הוועד המנהל של "משואה", מכון ללימודי השואה בתל יצחק, הביא לדפוס: אור קשתי

נדרש חינוך אחר

המציאות התרבותית והחברתית המאפיינת את ישראל בתחילת העשור השביעי לקיומה מחייבת את פירוקו של משרד החינוך. התהליכים שתיאר נשיא המדינה ראובן ריבלין ב"נאום השבטים" המפורסם שלו ב־2015 החלו לפני זמן רב, לפני עשרות שנים, אך הבשלתם כעת מחייבת הכרה אמיצה כי החברה בישראל נעדרת מוקד ברור. במצב זה של חברה רב־מוקדית, משרד החינוך אינו יכול ואינו ראוי להמשיך ולהכתיב את החינוך בבתי הספר. אין מדובר במשבר: שינוי תפקידו של המשרד יכול וצריך להצמיח בשורה חינוכית חדשה.

מטרות לאומיות. ראשיתה של מדיניות החינוך בארץ ישראל והמשכה במדינת ישראל היו ממוקדות במטרות לאומיות. חלק לא מבוטל מהצלחת בית הספר העברי, למשל בשיעורי למידה של כ־90 אחוזים, נזקף לזכותם של רעיונות מרכזיים ובעיקר אידיאולוגיה, שהעניקו לו משמעות והפכו תלמידים ומורים לקולקטיב. בית הספר היסודי היה החלוץ שלפני המחנה: הוא שעיצב תהליך חִברוּת שהצליח לבנות דמות של צעיר ארץ־ישראלי, דובר עברית כשפת אם, בעל זהות אישית ולאומית חדשה. עם זאת, יש לזכור כי המשימות הלאומיות, בראשן בניית אומה, לא נעדרו מגמות סגרגטיביות. הקולקטיב המתהווה לא כלל את כל קבוצות האוכלוסייה היהודית.

זהות קולקטיבית. בשנות ה־60 החלו להתברר ממדי האי־שוויון בחברה היהודית, בין השאר באמצעות תוצאות "מבחן הסקר" שקבע מי יופנה לחינוך תיכוני עיוני ומי למסלול מקצועי. 90 אחוזים מהילדים מרקע אשכנזי נמצאו ראויים לחינוך עיוני בהשוואה לכ־10 אחוזים בלבד מחבריהם מרקע מזרחי. לא ניתן לטפח זהות קולקטיבית קוהרנטית כאשר רוב מכריע מהתלמידים המזרחים מנותב למסלולים נפרדים ומפלים. הרפורמה במערכת החינוך שהתקבלה ב־1968 נועדה לתקן את עיוותי העבר, אך יישומה נתקל בתוך זמן קצר בכוחות חזקים שהתנגדו לה.

הרפורמה שהוכשלה. בשנות ה־80 כבר התקבעה דעה כללית כי הרפורמה נכשלה. הסיבה העיקרית לכך הייתה שהמעמד הבינוני לא היה מוכן לכלול בכיתות שבהן למדו ילדיו את אוכלוסיית התלמידים החדשה, שהייתה בעיקר ממוצא צפון אפריקאי, למעט אולי המוכשרים ביותר. ואולם, השאלה לא הייתה מי מוכשר ולכן זכאי לקבל חינוך "טוב", אלא איזה חינוך יש להעניק לכלל האוכלוסייה. שורה של מכשולים הושמו לפני החינוך ההטרוגני, בבתי הספר המקיפים והלא־מקיפים: הקבצות תלמידים שנולדו מלחץ של הורים ומורים, לצד מנגנונים הולכים ומתרחבים של "בחירת הורים" את בית הספר של ילדיהם. בארצות הברית קיבלה התופעה את השם white flight. בחירת הורים התבררה, בארץ ובחו"ל, כמנגנון לשימור פערים. היא חיזקה את המעמד הבינוני, תוך כדי הטמעה של "עקרונות השוק" במערכת החינוך.

הבריחה מהחינוך ההטרוגני. עם השנים התקבע בישראל תהליך של הבניה גיאוגרפית, כלכלית וחינוכית של הפריפריה. הכוחות הפוליטיים הדומיננטיים שאחרי המהפך של 1977 רתמו אותה יותר לצרכים של צבירת כוח ופחות לתהליכי השוויה. גם ממשלות העבודה של יצחק רבין השנייה (1995-1992) ואהוד ברק (2000-1999) לא שינו מצב זה. המעמד הבינוני שברח מבתי הספר המקיפים תבע עכשיו זכויות נוספות של "בחירת הורים". מתוסכל מחוסר ההצלחה הפוליטי, ביקש המעמד הבינוני המבוסס להגביר את השפעתו על שדה החינוך.

"שבטי ישראל". לתהליכים שהשפיעו על החינוך הממלכתי יש להוסיף שלוש קבוצות: הזרם הממלכתי־דתי, המקצין את מקורות התרבות היהודית עד כדי פרשנות משיחית. בשנים האחרונות ביקשו נציגיו לעצב את כלל המערכת בהתאם לתפיסתם האידיאולוגית; החרדים, הנוהגים ככת סגורה, שאינה נענית לשלטון המרכזי ומתרכזת במטרותיה שלה; והציבור הערבי — החסר כוח פוליטי ועוצמה כלכלית ומותקף בידי הסתה – המתבצר בזהותו שלו.

הסמכות ומגבלותיה. תהליכים חברתיים של בידול ובריתות פוליטיות סללו את הדרך למציאות רב־תרבותית, שבה אין תוחלת למשרד חינוך סמכותי המתיימר לגבש מטרות חינוך ותרבות קוהרנטיות עבור כלל האוכלוסייה. לא ניתן להשלים עם מצב שבו נציג פוליטי אידיאולוגי שולט במשרד זה ומרומם או לחילופין, מדכא, שאיפות ואינטרסים של קבוצות שונות. הסמכות לקבוע תכנים וכפייתם על בתי ספר המשרתים תלמידים מ"שבטים" שונים איננה לגיטימית בתרבות דמוקרטית. במקום מבנה אנכרוניסטי זה, אני מציע להקים מבנה פלורליסטי, שיחזיר את הרלוונטיות למעשה החינוכי. את עקרונות האינדוקטרינציה והשתלטנות יש להחליף במתן לגיטימציה להעדפות התרבותיות והחינוכיות של מגוון האוכלוסייה.

דמוקרטיזציה של החינוך. במתכונתו החדשה, ישמש משרד החינוך גוף מפקח על בתי הספר, מתוכנית לימודים חלקית אך משותפת, ועד התשתית הפיזית. הבלעדיות של המשרד על התוויית תכנים תופקע. בתי ספר יזכו למעמד חדש, תוך כדי הרחבה וביסוס של האוטונומיה הארגונית והחינוכית שלהם. עיקר האחריות החינוכית תוטל על המוסד החינוכי ועל הרשות המקומית והקהילה שהיא אזור הרישום שלו. זו המשמעות של דמוקרטיזציה של החינוך, הנענית להעדפות קהילתיות בעלות אוריינטציה תרבותית מיוחדת לה. יש להעצים את בתי הספר, תוך כדי שהם יוצרים "הון תרבותי" משלהם, ביחד עם שותפיהם. ללא הון זה יתקשה המוסד החינוכי לשאת באחריות לתלמידיו, הכוללת ערכים היסטוריים ומודרניים, כמו גם תשתית ערכית לחיים משותפים.

ערכי הליבה. משרד החינוך אמור לשקף את מרכיביה של תרבות משותפת לכול. תפקידו לטפח את ערכי הליבה ולפקח על הכללתם בתוכנית הלימודים הפורמלית והבלתי פורמלית של בית הספר. מרכיביה של ליבה זו הם שפת־האם (עברית או ערבית) על רבדיה השונים והמגוונים; שפת המדעים; שפה זרה המרחיבה גבולות ומסירה חסמים. על אלה יש להוסיף מרכיב רביעי הכרחי: שפת הדמוקרטיה והרפובליקה, זו שאינה מסתפקת בדיון על שיטת הצבעה אלא עוסקת בשאלות המורכבות של יחסי רוב ומיעוט — שאלות המכריעות את גורלה של הדמוקרטיה. רכישת "שפת הדמוקרטיה" מחייבת עדכון והרחבה שוטפים ממקורות ספרותיים, מאירועים, מפסקי דין ועוד. מרכיב חמישי ומחייב את כל בתי הספר הוא "שאילה" מתוכנית הלימודים של זרם אחר: פרקים ב"שולחן ערוך" בבית ספר ממלכתי־עברי, שפה ותרבות ערבית בבית ספר ממלכתי־דתי, ביאליק ואתגר קרת בבית ספר ממלכתי־ערבי.

בשנות ה־60 החלו להתברר ממדי האי־שוויון בחברה היהודית, בין השאר באמצעות תוצאות "מבחן הסקר" שקבע מי יופנה לחינוך תיכוני עיוני ומי למסלול מקצועי.

מרכזים יוצרי תרבות. לימוד חמש השפות יקיף כמחצית משעות הלימוד. על השאר יחליט בית הספר, תוך כדי שיתוף ההורים והתלמידים. כך עשויים להפוך בתי הספר ממרכזים של שליטה והכתבה לאתרים יוצרי תרבות. מדובר במבחן מכריע עבור מוסדות החינוך: חלקם עשויים לחולל שינוי בכוחות עצמם, אחרים יזדקקו לליווי ולסיוע. הניסיון ותולדות החינוך מצביעים על כך שטיפוח מתמיד של תרבות בית הספר עשוי להיות הדרך אל מוסדות חינוך רלוונטיים עבור התלמידים, הקהילה ומערכים חברתיים רחבים.
המתכונת המוצעת כאן מגשרת בין קבוצות שונות, תוך כדי כיבוד העדפותיהן הערכיות והתרבותיות. בית ספר שלא ייענה ללימוד הליבה המשותפת, על כל חלקיה, יאבד את התמיכה והמימון הציבוריים (בניגוד למצב כיום, שבו חלק מן החינוך החרדי מלמד רק מה שחשקה נפשו, ועדיין זוכה בתקצוב מלא או חלקי).

הרפובליקה החינוכית. מועצת בית הספר, שתורכב מההנהלה וממורים, הורים ותלמידים, צריכה להוביל את בחירת המקצועות מעבר לליבה. הקול המכריע במועצה יהיה שמור לאנשי החינוך. למנהל בית הספר שמור תפקיד מיוחד: עליו להוביל את הרפובליקה החינוכית שבאחריותו.
על בית הספר להשתנות לא רק מבנית אלא גם בתרבותו ובעקרונות פעולתו. חברת התלמידים, למשל, היכולה לספק התנסות חשובה בהתנהלות דמוקרטית, לא תוכל להצליח אם אתוס בית הספר מבוסס על פיקוח ושליטה. לא נחוץ להתחייב וליישם רק עקרונות חדשים. החינוך הפרוגרסיבי של תחילת המאה שעברה כבר ביטל מסורות של שליטה, החל בכיתה א' ולאורך כל שנות הלימודים.

זירת השליטה. השינויים שבתי הספר אמורים לעבור עשויים להיעזר בדגמים שונים. למשל, מהלכים שישפיעו על מבנה הכיתה, הדבר המיושן ביותר במערכת החינוך. אכן, הכיתה היא זירת השליטה העיקרית על התלמידים. ניתן לבחון אפשרויות שונות המשלבות בין שמירה על כיתת־האם, המשמשת קבוצת השתייכות, לבין הצטרפות לחבורות לימוד, המתגבשות סביב נושאים שונים. העיקר הוא יצירת תהליך למידה שהתלמיד משתתף בו לא כיוון שכופים זאת עליו אלא בזכות העניין שהוא מייצר. לא מדובר ברעיונות חדשים, אלא בנטיעתם בהקשר הארגוני והפדגוגי הנכון.
התקציב הממשלתי חייב לכלול העדפה מתקנת של בתי ספר שרקעם החברתי־כלכלי נמוך. אחריות המדינה היא לספק את כל הצרכים החינוכיים של התלמידים ושל בתי הספר. מכאן משתמע כי הורים יהיו מנועים מלהשתתף במימון הפעילות החינוכית.

רשות להוראה. משרד חינוך דומיננטי אינו מסוגל, כאמור, לספק את צורכי החינוך של מדינת ישראל בשל תפיסת דמוקרטיה חלקית ומעוותת. המודל המוצע מבקש להתמודד עם סכנה מוחשית של שתלטנות, פילוג וקונפליקט באמצעות משא ומתן בין שונים. לפיכך, עדיף לבחור למשרד תואר חדש: "הרשות לחינוך ולהוראה".

תהליכים חברתיים של בידול ובריתות פוליטיות סללו את הדרך למציאות רב־תרבותית, שבה אין תוחלת למשרד חינוך סמכותי.

תגובות גולשים

היה הראשון לכתוב תגובה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.