נִטרול השפעתו הרעה של החינוך הבית ספרי לקראת קהילה פילוסופית

נִטרול השפעתו הרעה של החינוך הבית ספרי לקראת קהילה פילוסופית

החינוך משקף את דמותה של החברה, צומח מתוכה, מממש את תפישותיה, מגלם את מטרותיה ומבקש לעצב את המתחנכים בצלמה ובדמותה. בבואנו לבחון דרכים לתיקון החינוך, עלינו לצאת מתוך תפיסה ביקורתית של החברה שבתוכה צומח – צמיחה פגומה ומעוותת – החינוך  בישראל של ימינו.

בחברה שבה מתרחשים פשיטת רגל ערכית, כניעה לשלטון מושחת, אובדן חזון, התכחשות לשאיפה לשלום, רמיסת עניים וחולים, נכים וחריגים, זקנים וקשיי-יום, מאיסה במשפט וניסיון לכופפו לאינטרסים פוליטיים ומשפחתיים, דִרדור התרבות לאי-תרבות, דיכוי היצירה וחופש הביטוי וחניקת החשיבה החופשית והביקורת החברתית – החינוך המתהווה בה הוא בהכרח חינוך שאינו רואה את היחיד ואינו מטפח אותו, אינו מפתח חשיבה חופשית וביקורתית, אינו מממש שוויון ואינו דואג לפריפריה היהודית והערבית, אינו נענה לצרכיהם של החריגים, המתקשים ופגועי החיים, אינו פותח את תוכנית הלימודים ומעמיד במרכזה יצירתיות, חדשנות, סקרנות מדעית ופעילות אמנותית, אינו פתוח לתמורות בתקשורת, בכללן הרשתות החברתיות המשפיעות לטוב ולרע, ואינו חותר לחינוך לשלום, לאחווה ולהבנה בין עמים… בקצרה, חינוך של אתמול, אתמול מוגבל וצר אופקים, ולא של היום ומחר, היום ומחר מושכלים הנעים לאופקים חדשים.

בהיותו החינוך של אתמול, החינוך אינו חי את התמורות מרחיקות הלכת במערכת היחסים מבוגרים-ילדים, בחיי ובמבנה המשפחה, בעולם התקשורת, בהווייה הדיגיטלית ועוד. בזרם הבלתי פוסק של השינויים, בעיות החינוך מחמירות פי כמה. ההווה מתכווץ לימים אחדים בתוך תאוצת השינויים המתגברת. ההורים מאבדים את תפקידם כמעבירי ידע ניסיון חיים לילדיהם; הידע והניסיון שצברו במשך שנים הופך לבלתי רלוונטי, לנטל חסר משמעות. גם המורים אינם מסוגלים, קל וחומר באמצעות החינוך של אתמול, להצמיח ילדים חושבים עצמאית המסוגלים להתמודד עם ההווה והעתיד המואצים.

האם החינוך בימינו מתמודד עם תאוצת השינויים? האם הוא מכיר בהכרח להתמודד עם פער הדורות? שאלות אלה כבר נשאלו ונדונו במחשבת החינוך. מרגרט מיד, אנתרופולוגית, הוגת דעות ומחנכת, הדגישה לפני שנים כי אחד התפקידים העיקריים של החינוך בימינו הוא לפתח סוג חדש של תקשורת בין מבוגרים וילדים, שיח משותף שבו המבוגרים לומדים עם ילדיהם ומילדיהם את השפה העכשווית שילדיהם מיטיבים לשלוט בה. היעדרה של התמודדות עם סוגיות אלה הופכת את בית הספר לבלתי רלוונטי, למוסד העוסק באי-חינוך.

בחינה  של למידת בית הספר ושל הפעילות החינוכית המתרחשת בו מגלה כי הילדים מבלים שעות רבות בלמידה לא משמעותית, בצבירת דעת נטולת חיים, בקבלת מידע במקום ביצירת ידע, בעשייה שטעמה אינו מובן להם, ואף לא למוריהם, בציות במקום חשיבה ביקורתית, בתרגול במקום יצירה.

אחת הדרכים להקל על הדיכוי הבית ספרי, ואולי אף להשתחרר ממנו, הוא הכנסת פילוסופיה לתוכנית הלימודים, הפיכת העיסוק בשאלות פילוסופיות לעבודת יומו של בית הספר בכל שלביו.

קברניטי החינוך, ואף מורים רבים, חוששים מהכנסת העיסוק בפילוסופיה לתוכנית הלימודים ורואים בכך מהלך רדיקלי מאיים. הם מפחדים להניח לילדים לחשוב חשיבה עצמאית פן יסתרו את דברי המורה, ידחו את ערכי בית הספר, יבקרו את מה שאינו עומד במבחן ההיגיון והתבונה, ימרדו בכללי המשפחה, יקראו תיגר על מוסכמות וידרשו שינוי. מורים, כמו מבוגרים בכלל, מבקשים לבלום כל גילוי של חשיבה חתרנית, להשאיר על כנו את הסטטוס קוו, להניח ללימודים להתנהל כרגיל, ללא ערעור, ולאפשר להם ללמד את תכנית הלימודים המקובלת לקראת הבחינות. סוקרטס, כזכור, לימד את בני הנוער לשאול שאלות, הואשם על ידי המבוגרים בהמרדתם ונידון למוות.

האם ייתכן שתלמידים ישאלו שאלות מהותיות ולמורה לא תהיינה תשובות חד-משמעיות? האם המורה יעז להודות שאינו יודע את התשובה? האם יעז לצאת יחד עם תלמידיו למסע של חיפוש, בדיקה וחקר? האם יעז לוותר על סמכותו הכול-יודעת? ואם כן, אם המורה אכן יעודד את תלמידיו לחשוב באופן חופשי, האם הם לא יבקרו את האינדוקטרינציה הבית ספרית המתחזה לחינוך? האם לא יערערו על ה"חינוך" שהם זוכים לו בבית הספר?

בספרי פילוסופים קטנים הדגשתי כי העיסוק בפילוסופיה הוא אחד המפתחות להתמודדות יעילה עם הרעות החברתיות והחינוכיות שציינתי לעיל. הוראת הפילוסופיה בבית הספר – לא באופן פרונטלי אלא באמצעות יצירת קהילת עיון וחקר – מפתחת את כלל כישוריו של הילד, מטפחת את אישיותו ומסייעת בבניין חשיבתו העצמאית. בעזרת דיאלוג פילוסופי מתפתחות מיומנויות חשיבה, כישורי פתרון בעיות, חשיבה הגיונית וביקורתית. בשיח הפילוסופי ובדיאלוג הקהילתי מבהירים הילדים את מושגיהם ובוחנים את חשיבתם שלהם – את הגיונה, מהימנותה ולכידותה. הם לומדים להסיק מסקנות לאחר שבחנו את הנחותיהם המוקדמות; מכירים בצורך להצדיק או לבקר את דעותיהם ורעיונותיהם ולהבין איך הגיעו אליהם; מאמצים הרגל של בחינה מתמדת של מחשבותיהם ומעשיהם.

הדיאלוג הפילוסופי מסייע אף בפיתוח חשיבה יצירתית – יצירת קשרים בין רעיונות, המצאת השערות, טיפוח הדמיון. בכך יש לתמוך בעזרת שירים וסיפורים, מוזיקה וציור, קולנוע ודרמה – מקורות אסתטיים להתבוננויות פילוסופיות.

הדיאלוג הפילוסופי אף תורם תרומה חשובה לחשיבה המוסרית – בחינת ערכים, הערכת רעיונות, המצאת בעיות, הקשבה לזולת, הרחבת הסובלנות, העמקת האמפתיה, מודעות להיבטים האתיים של מחשבות ומעשים.

הדיאלוג הפילוסופי גם מטפח מיומנויות תקשורת, מודעות חברתית, רגישות ליחסים, הגברת האחריות והמעורבות החברתיות.

כאשר אנחנו מחניקים את חשיבתם העצמאית והביקורתית של הילדים, כאשר איננו מניחים להם לחשוב בעצמם ולקחת אחריות על השקפותיהם ומעשיהם, אנו מפקירים אותם להשפעות אינדוקטרינריות ומניפולטיביות של סמכויות למיניהן. כאשר אנו מטפחים את חשיבתם העצמאית והביקורתית הם יכולים, ואף נוטים, לדחות השפעות כאלה, לבחון בקפדנות כל סמכות, לאתגר מוסכמות, לנטרל אינדוקטרינציה ומניפולציה, ולגבש גישה ביקורתית ועצמאית לכל תופעות החיים.

המעורבות בשיח פילוסופי וההשתתפות בקהילת הגות וחקר עשויים לטפח את גישתם השואלת והחוקרת של הילדים. עצם היותם שואלים וחוקרים, עצמאיים במחשבתם מביא אותם לחוש באחריותם ומכאן לעמידות בפני לחצים והשפעות שליליות – לחץ חברתי, אופנות חולפות, אלימות, אלכוהוליזם, סמים וכדומה. נכון, השאלות המערערות, הספקנות הפילוסופית והחשיבה החקרנית, עשויות להניע ילדים לפקפק במטען הדעת והדעות שבית הספר מנסה להעמיס עליהם, ולעתים אף להשרות עליהם מבוכה מסוימת, אך בה בשעה הם נפתחים לרכישה פעילה של דעת, להרחבת אופקים, ללמידה עצמית בדרך הניסוי והחקר, לפיתוח מושגים חדשים ורעיונות משמעותיים.

העובדות, המידע, חבילת הדעת והדעות, שהתלמידים מקבלים בבית הספר אין בהם די כדי להדריך אותם בחייהם ולספק להם כלים להתפתחות, להכרעות ולהגשמה עצמית וחברתית. הרבה מהציוד שבית הספר מקנה להם מתיישן עוד לפני שהם עוזבים את בית הספר. אם יכולת הניתוח והחקר של התלמידים, חשיבתם העצמאית וכישוריהם היצירתיים, לא יפותחו בבית הספר הם יתייצבו בידיים ריקות מול תאוצת השינויים, התפוצצות הידע ושיטפון המידע, משותקים מול "הלם ההווה".

פיתוח השיח הפילוסופי, החל בגיל הרך והמשך בכל שלבי החינוך, טיפוח ההגות והחקר, הם הערובה כנגד צמיחתם של אנשים דוגמטיים וקונפורמיים, אנשים כנועי מוסכמות ונטולי חשיבה מקורית. לעומת זאת, העיסוק בפילוסופיה – עיסוק במובן רחב הכולל היבטים שונים פיתוח אישיות עצמאית – עשוי להצמיח אנשים פתוחים, יצירתיים, בעלי ביטחון עצמי (הנובע מעצם הכרתם ביכולתם להתמודד עם שאלות המציאות ולהכריע הכרעות המבוססות על חשיבתם העצמית) המסוגלים להתמודד עם המציאות ולבנות עתיד טוב יותר.

בשיעורי פילוסופיה – פילוסופיה לילדים ולנערים – התלמידים לומדים לאתר, לבקר ולהמציא טיעונים; לשאול שאלות ולהתמודד אתן באופן רציונלי; לבחון את שאלותיהם ואת תשובותיהם; להאזין ברוב קשב לדברי חבריהם; להתווכח ולגייס נימוקים לטובת טענה; להניח הנחות ולבקר אותן; להתמודד עם דעות רווחות ומוסכמות; לגלות ולבחון היבטים פילוסופיים ביצירות אמנות; לנהל דיאלוג פילוסופי עם עמיתים ומורים.

עיסוק נמרץ בחשיבה פילוסופית הוא תרומה משמעותית לחינוך הדמוקרטי. חלק גדול מההיבטים של חינוך זה, היבטים שג'ון דיואי כתב עליהם, מתגשמים בעיסוק זה, בעיקר בקהילת השיח הפילוסופי. היחיד נפתח לקהילת השיח, משתתף בה ומשתף אותה ברעיונותיו ולבטיו וצומח עם הדיונים המתהווים בה. השותפות בקהילת העיון והמחקר היא התנסות בחיים דמוקרטיים במובן העמוק שדיואי כיוון אליו.

ולא רק עצם ההשתתפות בקהילת השיח, גם התכנים שלה תורמים להתנסות בחיים דמוקרטיים. הקהילה עוסקת בשאלות חברתיות מהותיות ובוערות – עוני, דיכוי, אלימות, צדק חברתי ועוד – באמצעות עיון שיטתי מעמיק בטקסטים פילוסופיים.

העיקר הוא אוטונומיה אישית, לא אינדיווידואליזם; תלמיד ואזרח מעורב, תורם ושותף בקהילה הדמוקרטית הגדולה. יש להבחין בין חינוך פיידוצנטרי השם את היחיד במרכז, את משאלותיו וגחמותיו, לבין חינוך דמוקרטי השם את החשיבה, השיח, ההשתתפות, במרכז. החינוך הראשון מותיר את הילד באגוצנטריות הסובייקטיבית שלו; השני – מפתח את מחשבותיו הגולמיות באמצעות הבעתן והעמדתן לדיון בקהילה.

מטרתה של קהילת העיון והחקר היא לאפשר לילדים להפוך את רעיונותיהם הגולמיים להשקפת עולם רהוטה ומגובשת יותר באמצעות חשיבה מעמיקה, דיאלוג עם עמיתיהם בקהילה, ביקורת עצמית ותיקון עצמי. כאשר התלמידים נחשפים לנקודות מבט של אחרים, הם מזהים את נקודת המבט שלהם עצמם ומוכנים להטיל בה ספק. הם נדרשים לא רק להרצות את דבריהם ולהעלות את מחשבותיהם וטיעוניהם, אלא גם לנמק ולהצדיק אותם בפני חבריהם, לקבל ולתת משוב.

בקהילת העיון והחקר התלמידים רוכשים מיומנויות בהפיכת אמונותיהם הראשוניות לשיפוטים מנומקים, הנבחנים לאור חלופות המוצעות על ידי המשתתפים האחרים. אמונות נפגשות, משתלבות ומשתכללות. תוך כדי כך התלמידים מתנסים בתלות ההדדית ובחשיבותו של השיח הקבוצתי ונפתחים לדעות "אחרות", דעות של "אחרים" – דעות המודרות לעתים מן השיח המרכזי.

השתתפות פעילה בקהילה ה"מתפלספת", החל מהגיל הרך ועד בית הספר התיכון, עשויה לתרום להעצמה של התלמידים, להערכה הדדית של עמדות ודעות,  לתהליכים חברתיים מצמיחים ולשינוי המציאות החינוכית והחברתית.