משימה אפשרית: לעצב מחדש את החינוך בישראל

משימה אפשרית: לעצב מחדש את החינוך בישראל

במקום לייסד תיאוריה המטרה היא לעת עתה ליצור אפשרות.
מישל פוקו, הארכיאולוגיה של הידע

בנקודת המוצא של דיון זה בעתיד מערכת החינוך שלנו יש לשאול כמה שאלות:
1. כיצד היינו רוצים שמדינת ישראל תיראה בשבעים השנים הבאות לקיומה?
2. האם ייעודה של מערכת החינוך הוא רק "לאפשר לחברה להעביר באופן מודע לדור הבא את הידע, הכישורים והערכים שצברו הדורות הקודמים" (מתוך ויקיפדיה)?
3. כיצד יכול תהליך חינוכי כלשהו לשגשג בעידן של התפוצצות המידע, גלובליזציה ודמוקרטיות מעורערות?
4. היכן מתחיל תפקידה הרשמי של מערכת החינוך והיכן הוא מסתיים?

כל אחת מהשאלות הללו חורגת אל מחוזות הפילוסופיה, החברה והכלכלה. כדי לענות עליהן תוך כדי התחשבות במגבלות אורכו של המאמר, הנחת היסוד צריכה להיות מבוססת על אבחנות שהן ייחודיות למדינת ישראל.
בשנותיה הראשונות המדינה עסקה בעיקר בהישרדות. כוחות צנטרליסטיים סיפקו לילדים חינוך כללי שלא איפשר התמקצעות, בעוד שחברת המבוגרים – שרוב חבריה התחנכו ולמדו בחו"ל – פעלה להקמת המדינה ולהצמחתה. בשלב הבא התעוררה הבנה שמדינת ישראל, בהיותה דלת משאבים טבעיים ומוקפת מדינות עוינות, זקוקה לכלכלה חזקה על מנת להתמודד עם אתגריה הלאומיים. לפיכך נעשו ניסיונות לייסד הכשרה מקצועית במגוון דרכים: הקמת רשתות של בתי ספר מקצועיים דוגמת אורט, החלת תעודת בגרות במגוון מקצועות רחב, ומיסוד התקצוב להשכלה גבוהה ברמה אוניברסיטאית. הנחלת ערכים ויצירת אתיקה חברתית הוטלו בעיקר על כתפי הצבא הישראלי, ששירות החובה בו שימש כור היתוך טוב, על אף הקשיים בסגירת הפערים הסוציו־אקונומיים.

המשך הדרך התאפיין בעיקר בניסוי וטעייה. במהלך הניסיון ליצור חברה שוויונית יותר, היכולה לספק הזדמנויות לכלל חלקי האוכלוסייה, הוקמה מערכת המכללות שפתחה את שערי ההשכלה הגבוהה לבוגרים בעלי הישגים אקדמאיים נמוכים יותר. על אף יתרונותיה, מערכת זו חסרה חזון סדור, ולכן לא הצליחה לספק את צרכיה האמיתיים של הכלכלה המתפתחת ולהכשיר כוח אדם מיומן ומקצועי עבור התעשייה הצומחת במהירות. נוצר מחסור בטכנאים, לא רק במהנדסים, בספקי רפואה, לא רק ברופאים, וכן בחשמלאים, בנגרים, ברתכים וכדומה. השתבחנו בהצלחתנו להכניס אנשים רבים למערכת ההשכלה הגבוהה, אבל בפועל כשלנו לספק לתעשייה די כוח עבודה מיומן שיענה על צרכיה של "אומת הסטארט־אפ" המתפתחת. התואר אומנם מצא חן בעינינו אך התרשלנו בהנחת התנאים הנחוצים להמשך צמיחתה של הכלכלה. מערכת ההשכלה הגבוהה בישראל, שבראשית דרכה זכתה להיכלל ברשימת חמישים המדינות המובילות במדד שנגחאי, נחה על זרי הדפנה והתדרדרה בהדרגה, בעוד אוניברסיטאות אחרות בעולם עוקפות אותה. חמש האוניברסיטאות המובילות בישראל לא הקדישו מחשבה מעמיקה לתנאים העולמיים המשתנים ולא התאימו את עצמן לשינויים של עידן המידע. יתר על כן, הדגש שמעניקים הסטודנטים להישגים אקדמיים גם הוא משתנה, ובעוד שיש לנו עורכי דין בשפע, קיים מחסור במהנדסים וברופאים.

ישראל יכולה וצריכה להוביל את העולם בפתרון בעיות: רעב בעולם הנמדד באמצעות חוסר במזון ובמים נקיים במדינות של העולם השלישי, וכן אוכלוסייה גדלה והולכת במדינות מתפתחות. ישראל יכולה להציע רפואה עשירה ויושרה חברתית בעולם שבו הגלובליזציה מאפשרת שיתוף פעולה יעיל בין מדינות. המהלך הזה צריך להתחיל בהכרה שהחינוך הוא המפתח לעתיד ועליו להיות מגוון ולענות על הצרכים השונים של התלמידים, לאפשר נגישות שווה להזדמנויות חינוכיות ולהתגבר על הפערים הנובעים מרקע סוציו־אקונומי. בעידן הבינה המלאכותית (אני משתמשת במונח זה בהיסוס מאחר שלא ברור לגמרי מה הוא כולל) לא פחת הצורך בעובדים מיומנים ואין מחסור במקומות עבודה המשוועים להם, אלא שמהותם השתנתה ולפיכך יש גם צורך בחשיבה שונה בנוגע לחינוכם ולהכשרתם של עובדי העתיד. בהינתן מאה אחוזי אוריינות, לא יהיה עוד צורך בהוראה הממוקדת במסירה של ידע; מנועי החיפוש באינטרנט יעשו את העבודה. כעת עלינו לפתח יכולות חשיבה גבוהות ובכללן יכולות של חשיבה אנליטית וביקורתית. עם זאת, עלינו להבין כי התהליך הנדרש להכשרתו של מנתח מוח שונה מזה הנדרש להכשרתם של מסגר או נגר. ההכשרות לסוגיהן דורשות הקצאת משאבים הולמת.

אם כן, מדובר במלחמה על משאבים. איך מחליטים כיצד להקצות אותם בעולם שמשאביו הכלכליים מוגבלים? ואיך מוודאים שהחלטות כאלה אינן נקבעות על פי אג'נדות סקטוריאליות צרות? כיצד נוכל לאזן בין החזון הלאומי שבו משמשת ישראל "אור לגויים", לבין ההדוניזם ההולך וגובר והצורך בהגשמה עצמית? בני דור ה־Y הנוכחי עובדים בעיקר על מנת לשלם חשבונות ולממן את הבילויים המועדפים עליהם. הם מחליפים את מקומות העבודה שלהם בקצב מעורר דאגה ושואפים ליצור איזון בין מקום עבודתם לבין חייהם הפרטיים. יש להכיר בכך וליצור אפשרויות מגוונות בכל תחום או עיסוק מקצועי.

לפיכך אין להותיר את ההשכלה בידי מגזר אחד אלא להפוך אותה ליעד מוסכם על כלל החברה הישראלית, כך שכל פלטפורמה חינוכית עתידית תהיה מוגנת משינויים פוליטיים ולא תופקר לחסדיהם של פוליטיקאים ובירוקרטים. אין אנו זקוקים עוד לשר חינוך בלבד; עלינו לבחון מודלים שמאפשרים עצמאות מקצועית, כמו זה של רשות החדשנות, Innovation Authority – IA שנמצאת אומנם תחת חסותו של משרד הכלכלה, אך מנוהלת על ידי גוף עצמאי הזוכה לתקציב קבוע, מנוהל ומובטח בחוק. מנהליה של רשות חינוך כזו, Education Authority – EA, ייבחרו על פי כישוריהם ויכולותיהם ולא ימונו בזכות קשרים פוליטיים. הם ימונו לתקופה של חמש עד שמונה שנים ולא יוחלפו גם אם וכאשר תקום ממשלה אחרת. התוכנית שתיצור רשות כזו תכוון לעתיד הרחוק ותתפרש על פני טווח של עשרים וחמש שנה על מנת לתת מענה לצרכים המשתנים של העולם. לצד זאת, על הרשות להיות בעלת יכולות גמישות דיין שיאפשרו לה לשנות כיוון בעקבות שינויים עולמיים. יצירתה של תוכנית כזו תוטל על צוות של מומחים המגיעים מרקעים מגוונים – חינוך, כלכלה, תעשייה, ארגונים ללא מטרות רווח ורווחה – על מנת למנוע השתלטות של אג'נדה אחת על האחרות.

בהינתן חזון מנהיגותי למתן פתרון בעיות עולמיות, ומנגנון ביצועי עצמאי כדוגמת רשות החינוך (EA), אפשר כעת להתחיל להתמודד עם מחשבות על דמותו של החינוך בישראל.

החינוך כולל שלושה גורמים עיקריים: מורים, הורים ותלמידים. שלושתם אינם רואים תמיד עין בעין את היעדים החינוכיים או את הדרך להגשמתם. טיב החינוך לעולם יהיה תלוי בטיב מוביליו. מקומו של המורה בחברה נמצא כיום בשפל חסר תקדים – הן מבחינת המעמד הן מבחינת התגמול. ההוראה אינה נתפסת כייעוד והבחירה במקצוע ההוראה נעשית לא פעם כברירת מחדל וממניעים שגויים. כבכל שוק הסובל ממחסור, יכולות חדלות להיות קריטריון סינון. בכל שוּק עבודה, מחסור באנשי מקצוע מוביל לשני מהלכים – להעלאת התגמול או להפחתה במיומנויות הנדרשות. לצערנו, איפשרנו למהלך השני להשתלט על מקצוע ההוראה.

הגורם השני במערכת שלנו הם ההורים, או ליתר דיוק יחסי הורים־מורים. ההורים כיום רוצים להשפיע באופן משמעותי יותר הן על תוכני ההוראה והן על דפוסיה. לעיתים קרובות מדובר ברצון להפיל את האחריות ההורית לחלוטין על כתפי המורים, וכשהעניינים משתבשים ההורים מוצאים בבית הספר ובצוות החינוכי אפיק להוצאת התסכול והכעס שלהם. היחסים בין ההורים לבין צוות ההוראה מעולם לא מוסדו רשמית ולא נקבעו עקרונות ברורים למעורבות ו/או להגדרת תפקידים ותחומי אחריות.

הגורם השלישי הוא התלמידים, שכיום, בשל החשיפה ההולכת וגוברת למסכים, קשה לעורר בהם מוטיבציה ולגרום להם להיות מעורבים בתהליכי הלמידה במסגרות החינוך.

ננסה כעת להתמודד עם שלושת הגורמים הללו ולנסות להגדיר את ה"מה" וה"איך".

המורים. המנדט הראשון של רשות החינוך (EA) העתידית הוא לשפר את המיצוב החברתי של המורים על ידי שיפור הסינון של המועמדים להוראה והכשרתם, כמו גם את שכר המורים. את מקומו של מורה שיבחר לפרוש ימלא מורה עם כישורים מתאימים. מדובר בתהליך הדרגתי, שבו העלאת הרף תאפשר למורים טובים להפוך טובים יותר, ותעודד מורים טובים פחות לשקול אפשרויות מקצועיות אחרות. כל איש חינוך צריך תחום אחד הקרוב לליבו ולשכלו — מתמטיקה, מדעים, שפה, מדעי החברה או ספרות — וכן להתמקצע בהוראה לגיל מסוים של תלמידים. המורים ירכשו את כישוריהם בהתאם לקבוצת המשימות הייחודית להם: המורים העוסקים בחשיבה יצירתית יוכשרו בפתרון בעיות, בעבודת צוות ובחשיבה לוגית, בנוסף להכשרתם במיומנויות הוראה בסיסיות, ואילו מורים לגילאי הגן והכיתות הנמוכות ילמדו תהליכי חִברוּת, יצירתיות וירכשו ידע בנוגע להתפתחות הגופנית של הילדים. אותם מחנכים ילמדו לאפשר לילדים לקחת סיכונים ומעל לכול, להיכשל. ההתמודדות עם כישלון תאפשר לילדים לבנות ביטחון עצמי, כמו גם עמידות ורצון לחזור ולנסות. על מחנכים העוסקים בהכשרה טכנית כלשהי ובהכשרה של טכנאי מחשבים יהיה לפתח מיומנויות של הנחיית סדנאות עבודה, בניית אמון בין עמיתים לעבודה וניווט בשפע העצום של הידע שמספקים מנועי החיפוש. כל המחנכים יצטרכו לעבור הכשרה בקורסים של הפסיכולוגיה של הילד, בתורת המשחקים ובכלכלה. משימות אלה ידרשו את פתיחתם של מסלולי לימוד חדשים באוניברסיטאות ובמכללות. מנהלי בית הספר הם המפתח להצלחה כאן: אנו זקוקים לאנשים בעלי מוטיבציה הרוחשים כבוד לילדים ומוּנעים על ידי רצון לעזור לילדים להתפתח ולהצליח. יש להפוך את משרת המנהל למבוקשת ולשפר אותה בעזרת חוזים אישים למועמדים מתאימים, כמו כן יש לכלול את המנהלים בגוף מקבלי ההחלטות בקהילה. אין הדבר אומר שחסרים לנו מנהלים מנהיגים, אבל לעיתים קרובות הם התעייפו מהמאבק הסיזיפי במערכת, שאינה מסוגלת לתמוך בהם או לספק את הדרוש להם על מנת ליצור סביבה לומדת כפי שתוארה לעיל. מערכת החינוך כיום לא יודעת כיצד להצמיח את הסוכנים שלה ולטפח אותם, וכתוצאה מכך הם סובלים מתסכול ומשחיקה, מה שלעיתים קרובות פועל כנגד יעדי המערכת.

חדרי הכיתות וציודם הם אלמנט נוסף של תשתית ההוראה. חלפו ימיהם של הלוח והגיר ועמם ראוי שתחלופנה גם כיתות המיועדות ליותר מעשרים וחמישה תלמידים ותלמידות. מאחר שאנחנו מנסים ללמד את הילדים עבודת צוות, אי אפשר להמשיך ולטפח תחרות אישית בכיתות שבהן הישיבה בטורים מדירה את החלשים יותר אל אחורי הכיתה. תקציבי בית הספר צריכים לכלול את כל ציוד התקשוב הנדרש כדי לאפשר לתלמידים לגלות את עולם הידע המקוון, ולאפשר למורים לנטר את פעולותיהם של התלמידים. יקר? נכון, אבל זול יותר מעלויותיהן של פשיעה ושל צריכת סמים, אליהן מגיעים חלק מהתלמידים הנושרים מבתי הספר בשל "אי־התאמה מערכתית" או עלותו של כוח עבודה שאין ביכולתו להתאים עצמו לעולם משתנה.

התלמידים. מוטיבציה וכישלון הם גורמים מרכזיים בעידן הנשלט על ידי מסכים ומקלדות. המורים צריכים לקבל עובדה זאת ולאמץ את המכשירים הללו כחלק מעבודת ההוראה במקום לנסות להתחרות בהם. אין עוד צורך לדון בשאלה האם להרשות טלפונים חכמים בכיתות, אלא לבסס הסכמים חוזיים לגבי אופן השימוש בהם. צריך להציב לתלמידים יעדים ולהתעקש פחות על הדרכים שהם בוחרים כדי להגיע אליהם, כל עוד האמצעים כשרים כמובן. בגלגולי הקודם כמורה נוכחתי שילדים רוצים ללמוד, להצליח ולעמוד בציפיות של המורים שלהם. חוויה חינוכית אמיתית מתאפשרת רק כשנוצר אמון בין מורה לתלמיד. על מנת שאפשר יהיה לנהל דיון רציני בכיתה יש צורך במספר מוגבל של משתתפים וברמה דומה של אינטליגנציה — שתי דרישות שהן תנאי מוקדם על פי החזון של רשות החינוך (EA). אלו הם התנאים המוקדמים ליצירת מוטיבציה. דבר קשה בהרבה לביצוע הוא לאפשר כישלון, מאחר שהאינסטינקט הבסיסי של כל מורה הוא להגן במקום לחשוף לכישלון, ולהעדיף שבח על פני התמודדות עם כישלון. אך ההתמודדות עם כישלון היא מרכיב עיקרי בצמיחה האישית של התלמיד וחייבת להיות חלק מתהליך הלמידה. יש לאפשר גם ניידות בין קבוצות, דבר הדורש מבתי הספר לספק את כל האפשרויות בבניין אחד. הדבר גם יבטיח חלוקה הוגנת של משאבים, במקום יצירתן של "אליטות" לעומת "נשארים מאחור".

ההורים או החוזה הורים־מורים. להורים יש מקום בחדר הכיתה של היום. יש לעודד אותם להשתתף ולא לדחוק אותם לעמדה של ביקורת והתנגדות. אבל תפקידם שונה מזה של המורים. אין הם יכולים לצפות שבית הספר ישיג את מה שהם לא מצליחים להשיג בבית. תפקיד ההורים הוא להשלים את התכנים והחוויות שקיבלו ילדיהם בבית הספר להעצים אותם, לסייע ולתמוך במחנכים ולוודא את זמינותם של תשתיות ושל משאבים נדרשים, בין שדרך הערוצים הרשמיים, כגון הרשויות המקומיות והממשלתיות, ובין שבאמצעות גיוס כספים בדרכים שונות.

מה שעולה מהדברים לעיל הוא התייחסות הוליסטית לחינוך. התייחסות כזו מצריכה שינוי באחריותם של הגורמים הפוליטיים, בתוכניות החינוך, בבחירת המועמדים להוראה ובתיגמולם, ביחסם של הממונים על המוסדות החינוכיים ובעריכת חוזה ראוי בין ההורים למורים.

האם מדובר בהתפתחות ליניארית של מערכת החינוך או במהפכה? אם נביט לאחור על כמעט מאתיים שנה של חינוך חובה מוסדי ושיטתי ברחבי העולם, נגלה כי מרגע ביסוסו של מודל הכיתה והמורה לא התרחשו כמעט שינויים משמעותיים במערכת הזו. ישנם הדגשים שונים, הקשורים לרוב בהעדפות לאומיות או דתיות, אולם מעבר להכללתם של מדעים אמפיריים וחברתיים בנוסף להקניית שלושת הכישורים הבסיסיים של קריאה, כתיבה וחשבון, בתי הספר הם עדיין מוסדות להעברת ידע ממורה (יחיד) סמכותי לתלמידים (רבים). אומנם נעשו ניסיונות, חלקם מוצלחים, לשיפור ההיבטים השונים של החינוך הבית ספרי, אך הם נותרו בודדים. השינוי המהותי צריך לנבוע מהבנה של מנהיגי החינוך והחברה, לפיה אנו חייבים לשנות את מערכת החינוך שלנו כך שתענה על הצרכים המשתנים של החברה. אם לא נעשה זאת נמשיך לאבד חלק משמעותי מהמשאב המצוי ביותר שלנו – המוח האנושי. מדינת ישראל לא יכולה להרשות לעצמה להסתכן כך ולכן עלינו לחולל שינוי. כל שינוי הוא כואב אבל בזכות השינוי המוצע כאן רבים מאוד יקבלו הרבה יותר מן המעטים שיפסידו. הזמן לכך הוא עכשיו!