מערכת חינוך רגישת הקשר חברתי-קהילתי

מערכת חינוך רגישת הקשר חברתי-קהילתי

סטודנטים למנהל החינוך ומדיניות חינוכית, העוסקים בחקר רפורמות ושינויים ארגוניים-פדגוגיים במערכת החינוך, נחשפים לדעותיהם של היסטוריונים אמריקאים של החינוך שניתן לסכמן במשפט אחד: ככל שרבו הרפורמות בבית הספר האמריקאי כך הוא נותר אותו הדבר, דומה למה שהיה בראשיתו לפני כמאתיים שנים. סטודנטים רבים תמהים על קביעה זו שכן לדעתם בית הספר, באמריקה כמו בישראל, חייב להשתנות כדי לשרוד. הם אף מביאים ראיות לשינוי כגון שיטות הערכה חדשות, גישות מתקדמות להוראה ואמצעים דיגיטליים משוכללים. אך מוסכם על החוקרים כי רוב, אם לא כל, הניסיונות לחולל רפורמות בבתי הספר לא צלחו; שחקנים רבים במערכת החינוך ומחוצה לה פעלו נגדן והכשילו אותן. זכורה לנו הרפורמה שהוצעה על ידי "ועדת דברת" שאיחדה נגדה גורמים שונים, בעיקר את ארגוני המורים, וסופה שהוכנסה למגירה ונשכחה כמו רפורמות אחרות (למרות שחלק מהמלצותיה יושמו אחר כך). וכך מערכות החינוך מכריזות מדי פעם על רפורמה כזו או אחרת, אך הרפורמות נותרות מחוץ לדלת הכיתה ולשער בית הספר, והמורים והתלמידים ממשיכים ללמד וללמוד בדרכים שעוצבו בעידן המהפכה התעשייתית.

יהיו כאלה שיאמרו שבית הספר אינו זקוק לרפורמה, אולי רק לתיקונים פה ושם, שכן בית הספר פועל ביעילות ומשיג את יעדיו. עובדה היא שבוגריו משתלבים בתעשייה ומקדמים אותה. הם מובילים את כל הפיתוחים הטכנולוגיים המדהימים ואת הצמיחה הכלכלית. לעומתם יהיו כאלה, ואני ביניהם, שישיבו שהקִדמה הטכנולוגית והכלכלית היא במידה רבה למרות החינוך הבית ספרי ולא בגללו.

ואכן אי-נחת ממערכת החינוך הציבורית רווח בקרב הציבור והוא מועצם על ידי דוחות שונים המדווחים על חוסר ההתאמה של מערכת החינוך לדרישות של עולם העבודה, על ירידה באיכות ההוראה, על המיקום הנמוך במדדים הבינלאומיים, על הרחבת הפערים בהישגים ועל גורמים נוספים המסכנים את מצבה החברתי, הכלכלי והביטחוני של המדינה.

מה עושים; כיצד מתאימים את מערכת החינוך ואת בתי הספר לצרכים, לערכים ולאתגרים של ימינו? אני מבקש להשיב על שאלה זו מתוך ניסיוני כמחזיק תיק החינוך מאז 2013 בעיריית גבעתיים. בתפקיד זה למדתי רבות על החיבור עיון ומעשה בחינוך ועל החשיבות הרבה שיש לעיצוב מערכת חינוך עירונית בהתאם לצורכי קהילה נתונה ולמאפייניה. מצאתי שמערכת חינוך המגיבה על הצרכים והמאפיינים של קהילה נתונה מקדמת באופן משמעותי מצוינות ושוויון – שני הערכים שעורכי האסופה ביקשו מהכותבים להתרכז בהם.

תמיכה בתובנה זו נמצאת בגישה תיאורטית המכונה communitarianism. לפי גישה זו יש לעבור מדגש על היחיד לדגש על הקהילה ומדגש על האוניברסלי לדגש על הפרטיקולרי. במקום לחפש אחר עקרונות אוניברסליים שמקורם בתרבות מסוימת, בדרך כלל המערבית, יש להכיר בכך שלכל תרבות וקהילה ערכים ונורמות משלה המשפיעים על הווייתו של האדם ובכלל זה על תפיסותיו החינוכיות. לפיכך יש לשתף את הקהילה המקומית בעיצובם של שינויים בבית הספר שהיא שולחת אליו את ילדיה. גישה זו הוכיחה את עצמה בעיר גבעתיים.

אל מערכת החינוך של העיר גבעתיים הגעתי מן האקדמיה ומחברוּת במועצת העיר, מקומות שהכשירו אותי באבחון פדגוגי ופוליטי. כבר בראשית דרכי הבחנתי (בעזרתם של עמיתי במנהל החינוך העירוני בראשם אירית אהרונסון, מנהלת המִנהל) בפער הקיים במערכת החינוך העירונית בין הישגים לימודיים גבוהים לבין מאפיינים של אקלים חינוכי רגשי ותכנים ערכיים חברתיים. תושבים רבים, כמו עובדי מנהל החינוך העירוני, חשבו שמערכת החינוך בעיר צריכה ויכולה לעשות יותר מהכנה יעילה לבחינות הבגרות; היא צריכה ויכולה לדאוג למצוינות חינוכית ולמתן מענה לצרכים הרגשיים של התלמידים. תלמידים רבים חשו שאינם מקבלים מענה רגשי ממוריהם והורים רבים התלוננו ש"המערכת אטומה", במיוחד ביחסה לילדיהם עם צרכים מיוחדים. זכור לי תלמיד שאמר לנו ש"למורים לא באמת אכפת מאתנו", משפט שטלטל אותנו, וצריך לטלטל כל מי שרואה בעבודה החינוכית שליחות אנושית וחברתית.

מינויים של מנהלת מנהל החינוך ומנהלי מחלקות החדורים בתחושת שליחות ואמונים על חתירה למצוינות ולשיפור אקלים בית הספר קידם את מערכת החינוך המקומית. אמנה כאן רק מקצת העקרונות שהנחו אותנו והאמצעים שנקטנו בהם, לא מטעמי פרסום עצמי אלא מטעמי המחשת התובנה לפיה נקודת המוצא לשיפור מערכת החינוך היא רגישות להקשר החברתי-קהילתי ואבחון צורכי התלמידים וההורים בקהילה נתונה.

כל תלמיד יכול להצטיין במשהו. חיזקנו באופן משמעותי את מרכז המצוינות שפועל בעיר והרחבנו את פעולותיו לכלל גני החובה ובתי הספר היסודיים בעיר. מכאן ואילך מרכז המצוינות לא פנה רק לתלמידים המצטיינים, אלא לכל התלמידים והציע תוכניות המיועדות למימוש הפוטנציאל האישי. כך למשל ילדי גני החובה יכלו לבחור בין לימוד חוויתי של השפה האנגלית, לימודי תיאטרון, לימודי מדעים ואף התנסות ביוגה. מצוינות בחינוך חורגת מתוכנית הלימודים הממלכתית; היא הצטיינות בתחומים רבים שמערכת החינוך הממלכתית נמנעת מהוראתם כבר שנים רבות. מרכז המצוינות שאף לתת מענה לתחומים שהקהילה המקומית ראתה כחשובים לא פחות להתפתחותם של הילדים מאשר התחומים הנלמדים בבית הספר.

כל תלמיד יכול להצליח בבחינות הבגרות. ככלל, ההישגים בגבעתיים בבחינות הבגרות גבוהים מאוד, אך תלמידים רבים אינם ממצים את הפוטנציאל הלימודי שלהם. לפיכך החלטנו שכל תלמיד בעל הישגים נמוכים יזכה להוראה פרטנית שתקדם אותו לזכאות לתעודת בגרות. הדבר התבצע באמצעות מיפוי דינמי שיטתי שבו צוות מקצועי בחן את מצבו של כל תלמיד בקטגוריה זו בכל בית ספר והתאים לו סיוע. מעקב ותמיכה כאלה במסגרת בית הספר יעילים (וזולים) בהרבה משיעורים פרטיים שההורים ממנים לילדיהם.

ליחסים מכילים יש חשיבות רבה. עבודה צמודה עם מנהלי בתי הספר על שיפור האקלים החינוכי והטמעת יחסים מכילים ורגישים בין המורים והתלמידים התגלו כמשמעותיות ביותר לקידום מצוינות חינוכית-לימודית. שיפור האקלים החינוכי הוא סוגיה מורכבת שכן הוא פועל במישור הרגשי "הסמוי מן העין" ולא באופן ישיר על ההישגים הגלויים לעין. יש לגייס את הצוותים לשיחות אישיות עם התלמידים, לביקורי בית ופעולות לא ממוסדות אחרות. גם לאקלים החינוכי יש הקשר מקומי. קהילות שונות תופסות באופן שונה "יחסים רגשיים נכונים" ויש להתחשב בכך. ניסיון להטמיע אקלים רגשי שאינו מתאים לתרבות קהילתית כלשהי נידון לכישלון.

גיוון תכני הלימוד ושיטות ההוראה. יישומן של תוכניות לימוד ושיטות הוראה חדשניות אִפשר לתלמידים לגלות ולבטא את כישוריהם בתחומים שאינם בית ספריים מובהקים. צוות של מנהל החינוך העירוני קידם תוכניות ושיטות הוראה חדשניות כדי להציע לתלמידים תכנים חדשים מעוררים ולעורר בהם עניין בלימוד התכנים ה"ישנים". כמעט בכל בתי הספר בעיר נבנו מרחבי למידה חדשניים המאפשרים הוראה ולמידה בקבוצות קטנות בהתאם לעניינם של התלמידים. גם כאן צריכה להיות הסכמה קהילתית בנוגע למהותו של "חינוך חדשני" או "מתקדם", שכן ללא הסכמה כזו לגיוון התכנים ולחדשנות של ההוראה אין תוחלת.

מהדוגמאות הנ"ל עולה כי קברניטי החינוך המקומיים לא רק אבחנו את הצרכים הייחודיים של תלמידי והורי גבעתיים, אלא גם הבינו כי על מנת לשפר את מערכת החינוך המקומית יש צורך בחזון מושכל ("גבעתיים עיר אקדמיה", "כל אחד יכול") וליעדים בהירים ומעשיים. ביסוד מהלכים אלה נמצאת התובנה שרגישות להקשר חברתי-קהילתי היא המפתח לשינוי בחינוך.

עם זאת יש לזכור כי על בנייתה של מערכת חינוך רגישת הקשר חברתי-קהילתי חלים אילוצים רבים ביניהם מדיניות ותקנות של משרד החינוך, הגבלות על תנאי העבודה של המורים המעוגנים בהסכמי שכר, פערים בגיל ובהשקפות של מורים, התערבות של הורים, התנגדות "טבעית" לשינוי ועוד.

מהדוגמאות הנ"ל עולה כי קברניטי החינוך המקומיים לא רק אבחנו את הצרכים הייחודיים של תלמידי והורי גבעתיים, אלא גם הבינו כי על מנת לשפר את מערכת החינוך המקומית יש צורך בחזון מושכל ("גבעתיים עיר אקדמיה", "כל אחד יכול") וליעדים בהירים ומעשיים. ביסוד מהלכים אלה נמצאת התובנה שרגישות להקשר חברתי-קהילתי היא המפתח לשינוי בחינוך.

עם זאת יש לזכור כי על בנייתה של מערכת חינוך רגישת הקשר חברתי-קהילתי חלים אילוצים רבים ביניהם מדיניות ותקנות של משרד החינוך, הגבלות על תנאי העבודה של המורים המעוגנים בהסכמי שכר, פערים בגיל ובהשקפות של מורים, התערבות של הורים, התנגדות "טבעית" לשינוי ועוד.

מהדברים עד כאן עולה תשובה לשאלתם של עורכי הספר: מהו המהלך המשמעותי ביותר שמערכת החינוך שלנו צריכה לעשות כדי לקדם יעדים של מצוינות ושוויון? הדבר המשמעותי ביותר שיש לעשותו הוא להעצים את שחקני החינוך המקומיים. מדיניות חינוך כללית המוכתבת על ידי מערכת חינוך מִרכוזית התאימה לעידן התעשייתי שבו נדרשו מהעובדים ידע ומיומנויות בסיסיים ואחידים. בהקשר הזה מטרותיה ויעדיה של מערכת החינוך היו פשוטים וברורים. בימינו לכל מטרות ויעדי החינוך יש משמעויות מורכבות תלויות הקשר חברתי-קהילתי, ולפיכך מערכת החינוך חייבת להאציל סמכויות על הרשויות המקומיות.

מהי למשל "מצוינות" (מושג הכלול בשאלת העורכים)? כדי לענות על שאלה זו יש לענות על שאלה יסודית יותר: מהו החינוך? האם החינוך הוא פיתוח וטיפוח הילד? האם החינוך הוא הקנייתן של נורמות והתנהגויות החיוניות לקיומה של החברה? האם החינוך הוא הנחלת אמיתות וערכים החיוניים לקיומה של התרבות? המושג "מצוינות" מקבל משמעות שונה בכל מובן שנותנים ל"חינוך". חינוך כטיפוח הילד, חינוך כהקניית נורמות חברתיות וחינוך כהנחלת ערכים תרבותיים נותנים למושג "מצוינות" משמעות שונה, והמשמעויות תלויות במקום ובקהילה מסוימים.

מכאן שכל ניסיון לתת למושג "מצוינות" משמעות כללית אחת, מעל ומעבר למקום ולקהילה מסוימים, הוא חסר משמעות. מגזרים ישראליים מקומיים – חילוניים, דתיים לאומיים, חרדים, ערבים – יצדדו ללא ספק ב"מצוינות" אך יפרשו אותה באופן שונה בהתאם למושגי המגזר החברתי-תרבותי שלהם.

ומה בנוגע לשוויון חברתי, האם גם ערך זה כפוף לפרשנויות מקומיות? כן, גם שוויון חברתי כפוף לפרשנויות מקומיות. יתר על כן, גם אם יש לו פרשנות אחידה, מגזר חברתי מסוים, המגזר החרדי, הוציא עצמו ממערכת החינוך המדינתית ומנהל את חינוכי באופן עצמאי (על בסיס תקציב מדינתי כמובן). במצב כזה מערכת החינוך אינה יכולה לקדם שוויון חברתי שכן אין לה שליטה על מערכת החינוך. גם במקרה זה יש להאציל סמכויות למערכות החינוך המקומיות כדי שקידמו שוויון חברתי.

נסכם: הרפורמות בחינוך נכשלו משום שהתעלמו מהיסוד המקומי של החינוך, מהמאפיינים הייחודים של הקהילות שבהן החינוך מתכונן ומתנהל. התעלמות זו הובילה להתנגדות גלויה או סמויה של מורים והורים החיים בקהילה כלשהי לרפורמות. רק רפורמות המבוססות על הכרה במגוון הקהילתי יוכלו לגייס את המורים ואת ההורים לקידום מצוינות חינוכית ושוויון חברתי.