מערכת חינוך צופה פני עתיד

מערכת חינוך צופה פני עתיד

כמי שמכיר את מערכת החינוך הישראלית אני סבור שיש הכרח לחולל בה שינוי משמעותי ולהתאים אותה לצרכים ולאתגרים של המחר. ניכר שמערכת החינוך בישראל קופאת על שמריה וזקוקה לטלטלה עזה כדי לעמוד באתגר העומד לפניה במאה הזאת, אתגר שלעמידה בו יש השלכות על החברה והמדינה. ללא שינוי כזה יתפתחו בארץ, מצד אחד, מערכת חינוך המשרתת את השכבות החזקות שבמסגרתה ישודרג חינוך הילדים על ידי רכישת שירותים נוספים; ומצד שני – מערכת חינוך ממלכתית ללא תמיכה וללא תוספות תקציב נדרשות, שבה לומדים תלמידים מן השכבות החלשות בלבד, דהיינו מערכת חינוך לא-רלוונטית. אם אנו חפצים בחברה ישראלית מאוחדת ומגובשת, עם חוסן חברתי וכלכלי, אסור שתהליך כזה יתהווה במדינה.

כידוע, חלק מתחלואי מערכת החינוך הם תחלואים היסטוריים שראשיתם בהקמת המדינה, תחלואים שלא טופלו באופן יסודי אלא בדרך של כיבוי שרפות – רפורמות חלקיות, פרויקטים ופיילוטים למיניהם. על קשיים אלה נוספים האתגרים החדשים של המערכת: היום, ממרומי שנות השבעים של מדינת ישראל, העולם בכלל ומדינתנו בפרט צועדים בצעדי ענק אל עבר הקדמה המדעית והטכנולוגית. שום גורם מקצועי בעבר לא צפה ולא חזה שבשנת 2018 יעמדו לרשותנו המצאות מדעיות וטכנולוגיות החורגות מכל דמיון; והמוח האנושי הקודח ממשיך להמציא, לפתח ולתכנן. משכך, ולמרות הקושי הרב הטמון בכך, עלינו להפיק לקחים מן העבר ולנסות לחזות שינויים ולצפות פני עתיד.

מערכת החינוך הישראלית סובלת מזרמי חינוך רבים ולכן קשה לה להוביל שינויים עמוקים ורחבים. שינויים הנוגעים בתרבויות או בתפיסת עולם פוליטית יוצרים ויכוח ציבורי רחב, שגורר לחצים רבים מקבוצות חברתיות ופוליטיות. ואילו במקרה שהשינויים מבורכים ומוסכמים, המערכת נתקלת לא אחת בקבוצות לחץ מרכזיות, כגון ארגוני המורים. קבוצות לחץ כאלה הן שמרניות מטבען ולכל שינוי ידרשו תמורה, לעיתים בהיקפים שאוצר המדינה לא יוכל לעמוד בהם.

תהליך הכשרת המורים בישראל סובל מתסמונת הישן והעתיק. המכללות להכשרת עובדי ההוראה לא השכילו להתאים את שיטות ההוראה ולהכשיר את עובדי ההוראה להתמודד עם צורכי המחר. המורים שכבר פועלים במערכת, חלקם שחוקים או לא מיומנים וחלקם לא השתלמו ולא התמקצעו מאז הוכשרו כעובדי הוראה. ריענון של שיטות ההוראה של המורה בישראל והתאמת ההוראה לצורכי העתיד לא יוכלו להתבצע ללא הידברות והסכמה עם ארגוני המורים.

ניהול החינוך בישראל סובל מסרבול. הפדגוגיה בישראל היא שרשרת מזון שלא מסתיימת. במושגים הלכתיים הדבר דומה לכלי שלישי שאינו מבשל ואף אינו מחמם. התהליך מתחיל במזכירות הפדגוגית, ממשיך דרך המפמ"ר למחוז, מהמחוז – למפקחת, מהמפקחת – למנהל, וממנו – למורה. כל זה עוד לפני שהזכרנו את הרשות המקומית, את מחלקות החינוך ואת רשתות החינוך, שהולכות ומתרבות בישראל.

במעבר חד אזכיר גם את התנאים הפיזיים של בתי הספר ואת הסביבה הלימודית – אף הם חייבים להשתנות, הן מבחינת מרחבי הלמידה והן מבחינה טכנולוגית.

לסיכום,  כדי להפוך את בתי הספר ואת מערכת החינוך ל"מתקדמות בעולם" אחדד את דברי: יש לשנות את תפיסת החינוך הקיימת המתאימה למדינת ישראל בימיה הראשונים בעת שהתמודדה עם הקמת המדינה ועם אתגרי קליטת העלייה, ובמקומה לחתור למערכת חינוך שצופה פני עתיד. אל לנו לחשוש מצעד כזה, שכן בוגרי מערכת החינוך מוכיחים לנו פעם אחר פעם שמייד עם צאתם למרחב הפתוח ולחיים בוגרים הם מצליחים להסתגל למערכות מתקדמות כגון המערכת הצבאית, האקדמית והכלכלית, אף על פי שמערכת החינוך לא הכינה אותם לכך.

את השינוי המתבקש יש להתחיל מלמעלה – משרד החינוך תחילה. שינוי משמעותי בלמידה ובתוכנית הלימודים נמשך כיום שמונה שנים לכל הפחות; מערכת החינוך צריכה לסגל לעצמה תהליך למידה ובקרה קצר יותר, כך שבכל שנתיים או שלוש שנים יבדוק משרד החינוך את תוכניות הלימודים ויעדי החינוך ויתאימם לצורכי מערכת החינוך "תוך כדי תנועה". גמישות מבוקרת כזאת היא הכרחית כדי להפוך את מערכת החינוך לרלוונטית.

על מערכת חינוך לעסוק בעיקר ברטוריקה, דקדוק, לוגיקה, חשבון, גיאומטריה ואומנות, ונוסף על אלה – בחינוך לערכים ובמדעי הרוח; עליה להקנות מיומנויות למידה, לעודד את הסקרנות, את יצר המחקר ואת כישורי העבודה העצמית; עליה לאפשר לתלמידיה, בכל תחנות המעבר, לבדוק היתכנות הצלחה, נטיות סמויות, כישרונות סמויים, קשיים וליקויים, על מנת להעצים את החזק ולחזק את החלש. כלומר על מערכת החינוך להכין את בוגריה להיות חדשניים, יצירתיים ובעלי דמיון.

בדרך זו שאני מציע מערכת החינוך תהיה מערכת המספקת את צורכי התלמיד מלמטה למעלה, מהתלמיד אל המערכת: לא עוד מערכת חינוך שממיינת ומסלילה על פי סרגל נתונים, אלא מערכת חינוך המספקת לתלמידיה פתרונות מגוונים ולא חד ערכיים או שבלוניים. זוהי מערכת החינוך שתצליח לעמוד באתגרי המחר.

את התהליך הזה צריך לתכנן ולהוביל כבר משלבי החינוך הראשונים בגיל הרך, ולהתמיד בו עד לסיום התיכון. אם תהליך זה כולו יהיה מכוון להשגת יעד זה, תהיה המשימה קלה יותר ויותר ככל שנעלה ברמת הגיל.

כדי לאפשר זאת יש ליצור כמה מודלים של בתי ספר שיאפשרו לכל תלמיד מיצוי מרבי של יכולותיו וכישרונותיו. לא עוד הכול מהכול ולכולם בצורה זהה; יש לנצל את משאבי החינוך בצורה יעילה יותר ולהקים צוות תכנון וליווי אסטרטגי לחינוך ברמה ארצית, עירונית ובית ספרית שילווה את תהליך התאמת מערכת החינוך לצורכי העתיד.

ובאשר למורים, מורה אשר ילמד, ישתלם ויוביל את השינויים הנדרשים, יקבל את מעמדו בחברה, בבית הספר ובעיני התלמיד. בדרך זו נשפר את מקצוע ההוראה ואת מעמדו של המורה, ונצליח למשוך למקצוע ההוראה כוח אדם מקצועי ואיכותי.