מכיתה לחברותא

יובל שרלו

הרב יובל שרלו הוא ראש ישיבת אורות שאול וראש תחום האתיקה בארגון רבני צהר

מכיתה לחברותא

כתיבה על חינוך ועל השינויים שיש לחולל בו נעשית על ידי בענווה גדולה. חוקי עולם הטבע מלמדים שכל שינוי מחולל תהליכי דומינו שלא ניתן לצפות אותם מראש, וכך גם בעולם החינוך. כל הצעה לשינוי מהפכני בחינוך נושאת בחובה אפשרות לתעצומות חדשות, אך בד בבד היא עלולה לגבות מחיר יקר ולעורר תגובות נגד הרסניות. על כן כדאי להאזין לעצת חכמינו המופיעה במשנה הקדומה ביותר הקיימת, מסכת אבות: ״הוו מתונים בדין, והעמידו תלמידים הרבה, ועשו סייג לתורה״. לאמור, צריך לקבל החלטות חינוכיות במתינות ולא לחולל מהפכות על אף הפיתוי הגדול; להעמיד תלמידים הרבה במובן של התנסות עקב בצד אגודל, ואז לקבל הכרעות; ולא פחות מכך: לעשות סייג וגדר במובן של צפיית התגובות לשינוי, ובניית בלמים ואיזונים שישמשו מחסום בפני התהומות שאליהן אפשר ליפול בניהול מהפכות לא מבוקרות.

מסורתו של עם ישראל מלמדת שאין מי שלא הסתבך בשאלות החינוך, למן אברהם אבינו והמשברים בביתו, יצחק אבינו ובניו, יעקב אבינו ומשה רבנו, עלי ושמואל, ועוד ועוד. אולי בכך היא מלמדת שגם לאחר שנמצא את הדרך להגדיר ״הצלחה״ בחינוך, אין כל ודאות שזו הדרך הנכונה.

כאמור, חלק מהזהירות המתבקשת נובעת מרתיעה מפני מהפכות. ניסיוני האישי, וניתוח מהפכות עולמיות, מלמדים הן על האפשרויות הנפתחות רק בקפיצה אחת גדולה נוסח "עולם ישן עדי יסוד נחריבה" ולא בצעדים קטנים, הן על סכנת "הקפיצה הגדולה", ובעיקר תופעת הבומרנג שהיא גורמת. אך מכיוון שגם סכנת השמרנות רבה, יהיה נכון לפעול כעצת קהלת, "אחוז בזה וגם מזה אל תנח ידיך". לאמור, לעשות צעדים, אפילו גדולים, אבל להיזהר. כדי להתמודד עם סכנת השמרנות מחד גיסא, ועם מחירי המהפכה מאידך גיסא, כדאי לחולל שינוי לא גדול אך כזה שמחולל תהליכים עמוקים יותר ורחבים יותר ככל שהוא מתפתח. כך מתקדמים במתינות יחסית, ונמנעים מקפיאה על השמרים. המאמר הקצר הזה מציע שינוי מסוג זה.

שינוי ממנף במציאות מורכבת

מבין האתגרים המגוונים שהעתיד, למעשה ההווה, צופנים לנו אני מבקש לבחור באחד. איני יודע לומר שהוא החשוב מכולם, אולם בשל העובדה שהוא מחולל שינויים רבים אחרים, נראה שכדאי למקד בו את תשומת הלב: שינוי דמות האדם הלומד. בחירה זו מתמקדת בשינוי העיקרי שיש לעשות בעוד תוכני ההוראה והלימוד הם שניים (לא משניים) בחשיבותם. העניין הוא אפוא למצוא מודל לימודי שהשפעתו החיובית על דמות האדם הלומד היא מרבית. מובן שלצורך כך יש להגדיר מהי אותה השפעה חיובית בהקשר של אתגרי העתיד.

עולם העתיד יחייב אדם המסוגל לצאת מהמסגרות המקבעות אותו. ראשית, במישור האישי: סגנון החיים יאלץ את רוב בני האדם לנדוד מהמקום שבו נולדו, מהחינוך שאותו קיבלו, מהמסגרת החברתית שבה חיו, לעולמות חדשים ומשתנים ללא הרף. האדם ייאלץ לפתח קווי מחשבה חדשים, לפרוץ גבולות, ליצור ולהמציא. כדי לעשות דברים משמעותיים, הוא יצטרך להתנתק מהמסכים למיניהם ולפעול גם בעולם הממשי. עולמות העתיד ייווצרו על ידי שיתופי פעולה, ויהיה צורך מתמיד בכישורים הקשורים לכך.

לכל אלה צריכה מערכת החינוך לתת מענה על ידי כינון סגנון חיים המאפשר אותם. באופן פרדוקסלי עשוי להיווצר אצל חלק גדול מבני האדם גם צורך גדול באיכות רוחנית, בבקשת משמעות החיים, בחיפוש אחר תכנים חדשים של הומניות וכדומה. ככל שהטכנולוגיה תפעל במקומנו במשימות החיים, וענפי השירותים המתפתחים יגדילו את הזמן הפנוי, הצורך למלא את החיים במשמעות יגבר. חלקה, אם לא עיקרה, יושג בלמידה מתמדת.

בד בבד, אנו מודעים היום יותר להבדלים משמעותיים בין אנשים. כבר בספרות הקדומה של החכמים נכתב, "ולהגיד גדולתו של הקדוש ברוך הוא, שאדם טובע כמה מטבעות בחותם אחד וכלן דומין זה לזה, ומלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא טבע כל אדם בחותמו של אדם הראשון, ואין אחד מהן דומה לחברו" (סנהדרין, פ"ד מ"ה). אולם במהלך הדורות, ובעיקר בתחילת העידן המודרני, הציבה מערכת החינוך את דמותו של האדם המשכיל, וקבעה מערכת הישגים אוניברסלית כיעד לכל מי שמסוגל. כיום אנו מבינים היטב את ריבוי הכישרונות ואת האפשרויות השונות לממש אותם, ויודעים כי דרכי חינוך המעצימות את האחד עלולות לפגוע באחר. אנו מבינים גם את החשיבות העצומה של הגיוון האנושי לתרבות ולחברה. בשל כך יש לכוון לכישורים הייחודיים של כל אחד בהתאם לקצב שלו ולמבנה האישיות שלו. עם זאת, אנו מכירים כיום גם את מחיריהם של האינדיווידואליזם הקיצוני, ההסתגרות, האטימות וחסרונם של כישורים חברתיים.

בתחום העיסוק המשני שלי, אתיקה של ניסויים גנטיים, אנו חותרים זה זמן רב לרפואה מותאמת אישית, המכוונת את עצמה למבנה הגנטי הייחודי של כל אדם ואדם. בכך אנו חוסכים שימוש בתרופות יקרות שלא תשפענה על מי שהפרופיל הגנטי שלו אינו מתאים להן, ומנסים לפתח את מה שמתאים לו. חינוך מותאם אישית יכול היה להיות פתרון מסוים לאתגרים אלה, אולם לא זו בלבד שאינו אפשרי, אלא יש לו מחירים. הוא עלול לפגוע ביכולות חברתיות, שלא לדבר על משמעותו התקציבית.

כל מי שמבקש לחולל שינוי בחינוך ניצב אפוא מול תמונת מציאות מורכבת. במציאות זו אני מבקש להציע שינוי אחד, כאמור לא מהפכני, אך כזה שימנף את כל ממדי החינוך.

האדם ייאלץ לפתח קווי מחשבה חדשים, לפרוץ גבולות, ליצור ולהמציא.

על הלימוד בחברותא וצמיחה מחודשת של החבורה

מהי חברותא? חברותא היא מילה בארמית, אך כל דובר עברית מזהה בה את המילה "חבר". השימוש הנפוץ ביותר במילה זו מתאר את צורת הלימוד המקובלת ברוב הישיבות בעולם. בישיבות לסוגיהן מתקיימת מערכת לימוד אינטנסיבית מאוד, שעות רבות ביממה, אך היא אינה מבוססת על הרצאות רבות, או על עבודה בחבורה, כי אם על לימוד זוגי עם חבר — חברותא.

המתקרב לבית המדרש שומע המולה עצומה. המולה זו נוצרת מצורת הלימוד. רוב מוחלט של בתי המדרש שבעולם אימצו את החברותא כמתודת הלימוד העיקרית שלהן. שני בחורים (וכיום גם שתי בחורות) היושבים בסמוך זה לזה (כיום ישנן גם הרבה מאוד חברותות וירטואליות, חוצות אוקיינוסים), הטקסט לפניהם, מסביבם ספרות עזר עשירה ומאגרי מידע ממוחשבים, והם מתמודדים עם האתגר הפרשני הנמצא בפניהם. לעיתים הם מקבלים הדרכה עקרונית מראש, כגון קביעת מסגרת הלימוד, היעד הכללי ומקורות ראשוניים, אך חלק גדול מהיום מתרחש בלעדיה. מטבע הדברים, כאשר מדובר בישיבה, מדובר בטקסט קנוני קשה לפענוח, אך ניתן לאמץ את דרך הלימוד ביחס לכל טקסט.
הבשורה העיקרית במוסד החברותא היא שהאחריות ללימוד מוטלת על הלומדים במובן הרחב של המילה. בראש ובראשונה לגייס הנעה ללמידה ונכונות להשקיע בה מאמץ מתמשך. בהתאם לאתגר, החברותא קובעת את היקף הלימוד, את הרמה שאליה היא חותרת, את המתודה שבה תלמד, ובעיקר את רמת הלימוד ואת ההכרעה מתי הגיעו לרמה הרצויה. כבכל זוגיות, התפקידים בין השותפים משתנים תדיר. לעיתים זה קורא וזה מבקר, לעיתים האחר שואל והראשון משיב; לעיתים מתרחש תהליך דמוי הוראה שבו אחד הלומדים מלמד את רעהו; לעיתים פונים לחברותא שכנה לסיוע; ולעיתים מתחוללת התרחשות אחרת מתוך מגוון גדול של אפשרויות שהחברותא מזמנת.

האידיאולוגיה החינוכית של החברותא נידונה הרבה בדברי חכמים. הם ביקרו מאוד את מי שלומד לבדו, וראו חסרונות רבים בכך. למשל: "[…] חרב על שונאיהן של תלמידי חכמים שעוסקין בד בבד בתורה, ולא עוד אלא שמטפשין" (תענית ז ע"א); הם שיבחו את הלימוד המשותף של שניים — זה עם זה: "מה ברזל זה, אחד מחדד את חברו — אף שני תלמידי חכמים מחדדין זה את זה בהלכה" (שם); הם נקטו דימויים מטפוריים בתארם את התהליך שנוצר בחברותא — "תלמידי חכמים מחדדים זה לזה בהלכה, נוחין זה לזה בהלכה, מקשיבים זה לזה בהלכה, מדגילים [מחזקים] זה לזה בהלכה" (ציטוטים חלקיים מתוך סנהדרין כד ע"א) — ובנו עולם דימויים שלם לתיאור ספרותי של המתרחש בלימוד המשותף.

מה הופך את מוסד החברותא מטכניקת לימוד ישיבתית לרעיון שיש להנחילו, לדעתי, לכל מערכת החינוך בעידננו? הלימוד בחברותא מבוסס על הכלים העיקריים הנדרשים בהווה ויידרשו ביתר שאת בעתיד:

א. החברותא מבוססת על המוטיבציה של הלומדים. אמצעי המשמעת הנהוגים בכיתה רגילה כמעט שאינם נהוגים בחברותא. המורה אומנם מסוגל לחייב את הלומדים לשבת "על" טקסט, אך אין הוא יכול לשלוט בפרשנות של הלומדים. הדרך היחידה המשמעותית העומדת לפניו הוא העצמת המוטיבציה של הלומדים באמצעים שונים.

ב. החברותא מבססת את תהליך הלמידה על חקר ועיון עצמאיים. הלומדים נתקלים בחומר לימוד, מתמודדים איתו לגמרי לבדם או פונים לעזרתם של המורה, של חברים, של מאגרי מידע וכדומה. העצמאות היא רחבת היקף, למן תיחום החומר הנלמד, דרך איסוף התכנים וצורת הלימוד, ועד להכרעה מתי נכון להפסיק לעסוק בנושא זה ולעבור לנושא אחר.

ג. החברותא מפתחת כישורי שיתוף פעולה. מחד גיסא, אין מדובר בלימוד עצמי שבו הלומד ניצב לבדו, ואינו מתברך בחילופי מידע וביחסי גומלין הנוצרים בין בני אדם המשתפים פעולה, ומאידך גיסא אין מדובר בכיתה גדולה כמקובל במערכת חינוך. בכיתה קל ללכת לאיבוד, להסתפק בחקיינות, ולהחמיץ את האפשרות למפגש בין־אישי קרוב. לעומת זאת, השותפות במסגרת החברותא הכרחית לתהליך הלמידה. השותפים מפתחים ביחד יכולת לצאת מהבועה של היחיד, ללימוד משותף, לאינטימיות חברית ועוד. מובן שבנושאים שונים יש חברותות שונות, כך שנוצר קשר רחב יותר עם יחידים שונים בחברת הלומדים. מה ששומר על אפשרות הרחבת האופקים של החברותא עצמה נמצא במרחב המשותף, שכן עומדות לרשותה חברותות אחרות שעמן בני החברותא יכולים להתייעץ.

ד. החברותא מיישמת את דרך הלימוד הדיאלוגי. היא מפתחת את כל המיטב הנמצא במרחב. השותפים עוסקים כל הזמן בלימוד; הם לומדים לא רק להקשיב זה לזה אלא גם לדבר זה עם זה; הם טועים הרבה בדרכם — וזה טוב. לא לחינם אמרו חכמים "אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהם תחילה". החברותא הופכת את הלומדים לפעילים ולא רק לסבילים; היא מאפשרת להשתחרר מהכבלים הקושרים את התלמידים לכיסא; היא מעמיקה את המעורבות בלימוד שכן הלימוד בה חיוני, פעיל וסוער.

ה. חברותא טובה מבוססת גם על ויכוח מתמיד, על הצעות שונות הזורמות משני הצדדים, על הצגה מנומקת של עמדתך שלך ועל סתירה מנומקת של עמדת השותף. בשל כך היא מפתחת חשיבה מחוץ לקופסה, יצירתיות, ותעוזה להציע פרשנות "מנצחת" ואף, אם צריך, להודות בחסרונותיה.

ו. כינון מערכת לימוד מבוססת על מוסד החברותא הוא פשוט ליישום, דורש משאבים מצומצמים, אינו מהווה מהפכה הגוררת בעקבותיה מהפכת נגד. כאמור בפתח דבריי, זהו יתרון גדול מאוד לעמדה השואפת לשינויים גדולים אך נרתעת ממהפכות גדולות.

הבשורה העיקרית במוסד החברותא היא שהאחריות ללימוד מוטלת על הלומדים במובן הרחב של המילה.

המורה בחברותא

מוסד החברותא מכנס לתוכו את מיטב עקרונות הלימוד וההתפתחות בצורה פשוטה ויעילה, מתאימה לכל נפש, מקום ומצב. בראש ובראשונה, הלימוד בחברותא הוא תלוי מוטיבציה של הלומד, מותאם על ידו ליכולתו שלו, מניב פירות מיידיים, תוסס וחי.

מובן שתפקידו של המורה צריך לעבור אף הוא שינוי. המורה מופקד על שלושה עניינים מרכזיים: העניין הראשון הוא פיתוח מוטיבציה, מתודולוגיה ודרכים להעברת האחריות ללימוד לתלמידים, וכן על מתן השראה לכל המערכת סביבו. עליו לתת תשומת לב גם ליסוד החברתי — יחסים שבין אדם לחברו, כישורי שיחה והקשבה ועוד. אין צורך לומר שהמורה אף הוא לומד ומתפתח יחד עם תלמידיו.

העניין השני הוא ארגון ראשוני של החומר הנלמד, ואחר כך שהות מתמדת עם הלומדים לשם ניהול התהליך — הדרכה כיצד לשאול ולהשיב, תמיכה ברעיונות מקוריים, "שיקום" חברותות מתקשות ועוד. אופי הלימוד בחברותא מזמין שותפים למורה — תלמידים מכיתות גבוהות, מתנדבים מהקהילה ועוד.

העניין השלישי הוא איתור מקומות שבהם כדאי לבצע הוראה פרונטלית, לטפל בכשלים טיפוסיים, לפתוח אופק חדש שאינו יכול לנבוע מהתלמידים עצמם, להגדיר מטרות כיתתיות־חברתיות, להנחות הצגה הדדית של פירות הלמידה, ולמלא חללים אחרים שהלימוד בחברותא אינו מסוגל למלא.

הסיכונים והתמודדות עמם

גם החברותא אינה חפה מסכנות. מטבע הדברים יתרונות של גישה עלולים להיות גם החסרונות שלה. בין הסכנות העיקריות של הלימוד בחברותא:

א. במקום שבו לתלמידים אין מוטיבציה, לימוד המבוסס על המוטיבציה של הלומדים עלול להפוך לחרב פיפיות. אין דרך להכריח את הלימוד. לפני עשרות שנים היה הלימוד בישיבות התיכוניות מבוסס על חברותות, אך רובן נטשו אותו בשל הערכתן כי התלמידים אינם לומדים, אלא משחיתים את הזמן בשיחות על נושאים אחרים. לפיכך יש לפתח כלים לעידודה של מוטיבציה ללמידה. גם כאן אנו יכולים ללמוד מהדרכים שנוקטות הישיבה המסורתית ומסגרות אחרות שבהן החברותא היא שיטת הלימוד העיקרית. מדובר בטיפוח מוטיבציה הנובעת ממהלך אידיאולוגי־רוחני, כאשר הלומדים נחשפים כל העת לאתגר ההתמדה בלימוד תורה ולעוון הגדול של "ביטול תורה". ניתן לתרגם את המהלך הזה גם לשפה שאינה דתית, למשל הנחלת החשיבות של העיסוק בדמות האדם, במשמעות ההשכלה וכדומה. אך זהו רק אחד הכלים. יש לפתח כלים הקשורים להנאה מהלימוד, לקטיף פירות הלימוד, להתפתחות קבוצתית ואישית ועוד.

ב. רוחב יריעת הלימוד עלול להצטמצם לאופק הראייה של הלומדים. אחד היתרונות הגדולים של ההוראה בכיתה טמון ביכולתו של המורה להוציא את התלמידים מבּוּעת אופק הראייה שלהם למרחבים חדשים. כדי לנטרל סכנה זו יש לנקוט כמה דרכים. למשל, להציע תכנים פורצי גבולות ודרכי חקר פורצות גבולות; למזג את ההוראה הפרונטלית ברצף הלמידה; להציע מתודולוגיות מגוונות; להרחיב חברותות לחבורה (כאשר החבורה באה לאחר החברותא סכנת הדחיקה וההשתקה של תלמידים מתקשים פוחתת, שכן הם באים לחבורה עם מטען שצברו בחברותא); יצירת חברותות וירטואליות עם אנשים אחרים מאתגרים; ועוד.

ג. קשה מאוד לבחון את הישגי הלומדים בחברותא. הלומדים מציבים לעצמם את המראה שבה הם משתקפים; הישגיהם משתקפים בתחושותיהם ובעולמם הפנימי. הישגים מסוג כזה קשה למדוד ולהעריך. חלק ממדדי ההצלחה הוא עצם הלימוד, כולל מדד "הרעש החיובי" במרחב הלימוד, אולם אין בזה די. פיתוח דרכי בחינה ומדדי הצלחה מותאמים לדרכי הלימוד בחברותא הוא מאתגר אך אפשרי, לאור שכלול מנגנוני ההערכה בשנים האחרונות.

האם מוצדק לראות במוסד החברותא שינוי מהותי?

במבט ראשון הצעת החברותא עלולה לאכזב. אפשר לטעון כי ביחס לרפורמות המוצעות בחינוך החברותא היא הצעה נקודתית, שינוי כלשהו בדרכי ההוראה והלמידה ולא יותר. אכן, רבים סבורים שרעיון החברותא אינו מועמד ראוי לתפקיד של "מחולל שינוי מהותי במערכת החינוך".

לדעתי זו סברה מצמצמת מאוד. מדובר בשינוי משמעותי מאוד, שכן הוא משנה באופן מבני את היחס בין יסודות ההוראה — המורה, התוכן, המרחב הכיתתי, האתגר האישי ויסודות נוספים. בשום אופן אין לראות בו "אמצעי אחד לגיוון ההוראה" בלבד.

מסגרת ההוראה והלמידה המוצעת עונה לשינויים המתחייבים במערכת החינוך כחלק מהשינויים הגדולים שמתחוללים בעולם. היא מכשירה את הלומדים לחיים בלמידה מתמדת שכן במסגרת זאת הם אינם תלויים במורה "מוסמך", אלא מסוגלים ללמוד עם אדם נוסף באופן ממשי או וירטואלי. ואכן, בעולם היהודי אנו מוצאים אלפי חברותות בוגרות הלומדות מחוץ למסגרת פורמלית.

יתר על כן, שינוי זה ברוח זאת לא יהפוך את המערכת ולא יגרור מהפכות נגד. ה"פיילוט" כבר נעשה בזמנים שונים ובמקומות שונים. יש לחקור אותו ולחלץ ממנו את התובנות וההנחיות הנדרשות לחינוך בעתיד.

מוסד החברותא, חרף, או אולי בגלל, עתיקותו, מגיב באופן הולם על אתגרי ההווה והעתיד: איכות ההנעה, רמת הלמידה, היחסים שבין אדם לחברו, היצירתיות — כל אלה ועוד הם יכולות ותכונות שההווה והעתיד מצפים להן והן מטופחות בתהליך החברותא. יתר על כן, התהליך "משדרג" לא רק את הלומדים אלא גם את המורים: הם מתהלכים במרחב למידה פתוח שבו הם מנווטים בין פרשנויות מקוריות של תלמידים, מעודדים אותן ומתחדשים. חוויית הוראה כזו מפחיתה את סכנת השחיקה וההינעלות על דפוסי הוראה, למידה וחשיבה מקובעים. הדינמיקה של חברותא במיטבה מעצימה את הלומדים והמלמדים ומכינה אותם לקראת העתיד הצפוי לנו.

הלימוד בחברותא תלוי מוטיבציה של הלומד, מותאם על ידו ליכולתו שלו, מניב פירות מיידיים, תוסס וחי.

תגובות גולשים

היה הראשון לכתוב תגובה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *