מדינה תומכת משפחות: מודל למערכת החינוך לגיל הרך

מדינה תומכת משפחות: מודל למערכת החינוך לגיל הרך

"בן לו היה לי", כתבה המשוררת רחל בשירה "עקרה" המבטא את כמיהתה לילד. כמיהה לילדים אכן מאפיינת את החברה הישראלית על כל גווניה, ומייחדת אותה מחברות אחרות במדינות המפותחות שבהן שיעור הפריון צונח בעשורים האחרונים. אף שישראל היא מהמדינות המובילות בשיעור הפריון בקרב המדינות המפותחות, התמיכה שמעניקה המדינה למשפחות צעירות היא מהנמוכות
בקרב מדינות ה־OECD. תמיכה זו מתבטאת בחופשת הורות קצרה יחסית שניתנת לאימהות בלבד, במערכות מדינתיות ועירוניות שממעטות בשירותים לגילי לידה עד שלוש (בעיקר בתחומי התפתחות הילד הנדרשים כל כך), במימון נמוך של שירותי
חינוך־טיפול, ובסטנדרטים מהנמוכים בעולם למסגרות לפעוטות (מושל, 2015).

לחינוך תפקיד חשוב בהתפתחות של ילדים. הפילוסוף הצרפתי ז'אן ז'אק רוסו

התייחס לכך בספרו אמיל או על החינוך: "אנו נולדים חלשים, אנו זקוקים לכוח; אנו נולדים חסרי כול, אנו זקוקים לעזרה; אנו נולדים שוטים, אנו זקוקים לשיקול דעת. כל שאין לנו בהיוולדנו ונחוץ לנו בבגרותנו — את כל זה מעניק לנו החינוך" (רוסו, 2009: 113). מחקרים עדכניים מחזקים את דבריו של רוסו, אך טוענים שחינוך אינו תהליך סגור — בין מחנך למתחנך — כפי שראה אותו רוסו, אלא תהליך הקשור למשפחה, לקהילה ולחברה. הדבר נכון שבעתיים כשעוסקים בחינוך לגיל הרך.

ב"פוליטיאה" שלו ענה אפלטון על הדרישה למעורבות חינוכית רחבה של המדינה והציע תפיסה לפיה המדינה היא האחראית הבלעדית על חינוך אזרחיה. הוא הציג מודל חלופי למבנה המסורתי של המשפחה, והציע במקומו את "מדינת המשפחה", שבה מנותק הקשר בין הורים וילדיהם. הילדים הם ילדי המדינה. "מדינת המשפחה" אחראית לגידולם ולחינוכם.

האידיאולוגיה הדמוקרטית־ליברלית מציגה תפיסה הפוכה. הליברליזם מקדש את האוטונומיה של הפרט ושל המשפחה. המשפחה היא האחראית על גידול ילדיה בינקותם, ולמדינה אין מקום בחינוכם בגיל זה. בספרה חינוך דמוקרטי כינתה איימי גוטמן את המדינה הזאת בשם "מדינת המשפחות". לפי גוטמן, בין שתי הגישות הסותרות הללו — האפלטונית והליברלית — צומח החינוך הדמוקרטי. גוטמן התחילה את הדיון שלה בחינוך היסודי בהנחת יסוד ליברלית לפיה עד גיל שש חינוך הילדים שייך ל"מדינת המשפחות" ונתון לסמכותם הבלעדית של ההורים.
אך הנחה זו אינה עומדת במבחן המציאות של המאה ה־21. המאה הנוכחית מציבה תפיסות ערכיות כמו גם אילוצים כלכליים הנותנים משמעות שונה ל"מדינת המשפחות". הביטוי המרכזי של האוטונומיה שמאפשרת "מדינת המשפחות" הליברלית בימינו הוא מיקור חוץ הולך וגדל של הטיפול בילדים צעירים בעידוד המדינה. כך, מעונות היום המפוקחים לגילי לידה עד שלוש פועלים מהשעה 7.30 בבוקר עד 17.00. גם בתחום הגנים מתרחש תהליך של הארכת יום הלימודים. במילים אחרות, "מדינת המשפחות" היא למעשה "מדינת התעסוקה", מדינה המצהירה מצד אחד על אוטונומיה של התא המשפחתי, ולעומת זאת תומכת במיקור חוץ רחב היקף של הטיפול בילדים, תוך כדי מתן בחירה מצומצמת מאוד להורים ותוך כדי פגיעה בילדים השוהים שעות ארוכות במסגרות המתאפיינות בסטנדרטים נמוכים (Sagi et. al., 2002).

בין "מדינת המשפחה" האפלטונית לבין "מדינת המשפחות" הליברלית יש להמציא מודל מדינתי חדש שיהיו בו תמיכה, ליווי והכוונה של משפחות צעירות ושל ילדים צעירים. המודל ינקוט את דרך האמצע המשאירה בידי ההורים את זכות הבחירה ואת ההחלטה באשר לאופן שבו הם מעוניינים לגדל את ילדיהם הרכים מצד אחד, ולצד זאת — יציע מערך תמיכה מדינתי למשפחות צעירות המוכוון לרווחה של הורים וילדיהם הצעירים. את המודל החדש אכנה מדינה תומכת המשפחות.

ניתן להצביע על שתי מוטיבציות מרכזיות למעורבות ממשלתית בגיל הרך: מוטיבציה כלכלית ומוטיבציה חינוכית. באשר למוטיבציה הכלכלית, מבנה המשפחה במאה ה־21 אינו יכול להישען על מפרנס יחיד. משפחות רבות נדרשות ליציאת שני ההורים לעבודה, וישנם מחקרים המראים שתעסוקה של שני בני הזוג מבחינה בין משפחות שנמצאות מעל קו העוני לבין משפחות שנמצאות מתחתיו (אקשטיין ולרום, 2016). ברמת המדינה והחברה, מדינות רבות, ובכללן ישראל, נרתמו לעיסוק בגיל הרך במסגרת השאיפה לעודד שילוב של נשים בשוק העבודה. מחקרים שבחנו את ההשפעות הצפויות של מימון מלא של שירותים לגיל הרך על ידי המדינה, מצאו שעלות סבסוד מלא של שירותי חינוך בגיל הרך על ידי המדינה צפויה להיות מכוסה על ידי העלייה בהכנסות ממִסים (Haan & Wrohlich, 2011). כפי שצוין לעיל, מדינות רבות הגדילו את תמיכתן במסגרות לגיל הרך כאמצעי לעידוד פריון העבודה (Domeji & Klien, 2012).

באשר למוטיבציה החינוכית, נראה שלחינוך איכותי בגיל הרך ישנן השפעות משמעותיות על צמצום פערים ושוויון הזדמנויות. הכלכלן ג'יימס הקמן הצביע על תרומה ארוכת טווח ואף רב־דורית של חינוך איכותי בגילים הצעירים. הוא בחן במחקריו את ההשפעות של תוכנית ההתערבות "פרי" (Perry) על ילדים בגיל הרך ממשפחות ממיצב כלכלי־חברתי נמוך, ומצא השפעות חיוביות ישירות על הילדים שהשתתפו בה (עלייה ביכולות הוויסות העצמי, בכושר ההשתכרות, בבריאות, באיכות ההורות ועוד). במחקרים עדכניים יותר הקמן מצא השפעות בין־דוריות חיוביות שקשורות בחינוך איכותי בגיל הרך. היינו, שילדים שהוריהם השתתפו בתוכנית (כילדים) שיפרו גם הם את מצבם בפרמטרים של בריאות, חינוך וכושר השתכרות (Heckman & Raut, 2016).

מכך ניתן להסיק שלחינוך איכותי בגיל הרך ישנן השפעות חברתיות חיוביות המצדיקות את תמיכת המדינה בתחום. עם זאת, למוטיבציה להשקיע בגיל הרך ישנה השפעה על עיצוב מערכת החינוך כולה. הדגשת המוטיבציות הכלכליות תביא למערכת חינוך נגישה מבחינת המחיר ומכילה (inclusive), ואילו הדגשה של המוטיבציות החינוכיות תביא למערכת חינוך איכותית אך יקרה, שללא התערבות המדינה יכולה להיות פחות נגישה. להימנעות של המדינה מהתערבות תהיה השפעה שלילית על נגישות של משפחות מעוטות אמצעים לשירותי חינוך איכותיים ותתרום להרחבת האי־שוויון. דוגמה לכך היא המדיניות ביחס לגיל הרך באנגליה, שהציגה בתחילת שנות האלפיים סטנדרטים גבוהים של איכות חינוך־טיפול במסגרות לגיל הרך, אך היעדר התערבות ממשלתית גם בצד מימון השירותים הביא למערכת איכותית אך יקרה שגררה מחאה של הורים (Ben Galim, 2014).

הרעיון של "מדינה תומכת משפחות" מציע מודל חדש למערך השירותים לילדים ולמשפחות צעירות תוך הדגשת מקומן של המסגרות החינוכיות. את המודל מניעים שלושה עקרונות מרכזיים. האחד, בחירה: המודל מייחס חשיבות לתפיסת האוטונומיות, לפיה להורים ניתנת זכות לבחור את האופן שהם מעוניינים לגדל את ילדיהם. השני, שוויון הזדמנויות: המודל מכיר בתרומה המשמעותית של חינוך־טיפול איכותי בגיל הרך לשוויון הזדמנויות ולצמצום פערים חברתיים. השלישי, אינטגרטיביות: הנחת המוצא של המודל היא שכל חשיבה על הקשר בין ילדים, משפחות, קהילות ומדינה, מצריכה שיקול דעת מורכב ושילוב בין מערכות, שחקנים וכלי מדיניות שונים.

ניתן למנות שישה מאפיינים מרכזיים של המודל: אוניברסליות ונגישות, חינוך־טיפול איכותי, מערכת שירותים כוללנית, גמישות והתאמה, שיפור התנאים לצוות החינוכי ושיתוף ומעורבות הורים.

מאפיין ראשון של מערכת החינוך לגיל הרך במודל "מדינה תומכת המשפחות" הוא נגישות אוניברסלית לשירותי חינוך־טיפול. על הנגישות להתאפיין הן במחיר המסגרות, כלומר סבסוד משמעותי של עלות השירותים והן בזמינות גיאוגרפית של המסגרות. נגישות היא תנאי הכרחי, אף אם לא מספיק, לכך שהמערכת תיתן הזדמנות שווה לכלל הילדים והילדות.

מאפיין שני של המודל הוא חינוך־טיפול איכותי. ככלל, חינוך איכותי בגיל הרך עומד על שתי רגליים: האחת מדגישה מאפיינים מבניים ובהם גודל הקבוצה (מספר הילדים בקבוצה), יחס בין מספר מחנכות למספר ילדים, גודל המבנה, בטיחות הסביבה החינוכית ועיצובה. השנייה מדגישה את האינטראקציה (הקשר והיחסים) בין המחנכת לילד: האופן שבו ניגשת המחנכת לפעוטה, משוחחת איתה ומעירה לה; המידה שבה היחסים מתאפיינים בחום ובקרבה, שבה ניתנת לילדה בחירה, אפשרות להבעה עצמית ויחס של כבוד הדדי (קליין ויבלון, 2008).
עיקרי ההמלצות הללו הופיעו כבר בדו״ח הוועדה לקביעת תקנים לכוח אדם בראשות מרים רוזנטל ב־1987, והן הופיעו גם בדו״ח ועדת הסטנדרטים להפעלת מסגרות חינוכיות לפעוטות ב־2009. האחרון, משמש מצפן להפעלת מסגרות חינוכיות לפעוטות גם עשר שנים לאחר כתיבתו והוא עוסק במבנה מעונות היום, בצוות, בתקינה, בשגרות העבודה במעון, בבטיחות ועוד. אין צורך דחוף בוועדות נוספות; נדרשת החלטה של קובעי המדיניות להשקיע במסגרות חינוך לגיל הרך ולקדם אותן, על בסיס ההמלצות הקיימות, שאותן אפשר יהיה לבחון בהמשך לאור היישום ולאור שינויים שיתרחשו בחברה ובכלכלה.

מאפיין שלישי של המודל הוא מערכת שירותים כוללנית (inclusive) שרואה את הילד כחלק ממשפחה ומקהילה. המרחב הציבורי והשירותים הציבוריים נגישים למשפחות עם ילדים צעירים. מערכת החינוך־טיפול לגילים הללו מהווה נדבך אחד ממערך השירותים הזמינים, ובכלל זה שירותים פרא־רפואיים, אבחונים, הדרכות הורים ואפשרויות לפנאי נגיש (פיזית וכלכלית) למשפחות צעירות. לפי תפיסת הכוללניות יש לפעול להעברת האחריות על מעונות היום לידי משרד החינוך.

מאפיין רביעי של המודל הוא גמישות והתאמה. יש לאפשר להורים להיעזר בשירותים באופן ובמועד המתאימים להם. המדיניות צריכה להציע חופשת הורות ארוכה בתשלום אך גם לאפשר חזרה מוקדמת לעבודה. על המדיניות להציע שירותי חינוך וטיפול בילדים אך מבלי לכפות אותם. בגילים הצעירים אין מקום לחוק חינוך חובה, כפי שלעיתים מציעים פוליטיקאים נלהבים. יש לאפשר במסגרות החינוכיות גמישות בהיקף שעות השהייה של הילד במסגרת. על המערכת לתת אפשרות לשירותי חינוך גם עבור משפחות שזקוקות למסגרת חינוכית בחלקיות היום (עד הצהריים) או רק בחלק מימי השבוע. כיום, בישראל, המסגרות מאפשרות אך ורק הרשמה ליום מלא ולשבוע מלא. כתוצאה מכך, הורים שעובדים בחלקיות משרה אינם זכאים למקום במעונות היום המפוקחים. לעומת זאת, הורים שעובדים בחלקיות משרה או בעבודות גמישות ושמעוניינים לבלות זמן רב יותר עם ילדיהם, נדרשים לשלם שכר לימוד מלא — מדיניות שלא מעודדת אותם לעשות כן. לשם כך דרושה מדיניות יצירתית שתתגבר על מכשולים מבניים קיימים.

מאפיין חמישי של המודל "מדינה תומכת משפחות" מתייחס לתנאי ההעסקה של הצוותים במעונות החינוך־טיפול והגדרת מקצועם. חינוך־טיפול בילדים צעירים במסגרות לגיל הרך משתייך לקבוצת המקצועות הטיפוליים, caring labor באנגלית. המשמעות של המילה care באנגלית רחבה ועמוקה ממשמעות המילה טיפול בעברית ומכילה בתוכה גם דאגה, אכפתיות ואהבה. לעבודת המחנכות בגילים הצעירים חשיבות עצומה. המחנכת במסגרת החינוך היא החוליה החשובה ביותר במסגרת. היא זו שבאה במגע עם הילד והיא זו שמכוננת את היחסים שלהם הוא זקוק להתפתחותו התקינה (קליין ויבלון, 2008). למרות זאת שכר המחנכות נמוך. הסבר אחד לכך, טמון בפרדוקס הטבוע בעבודות הטיפול, שנובע מההסכמה על כך שהערך שלהן הוא אינסופי וכי קשה לקבוע תג מחיר עבור עבודה שכזו. מתוך הקושי לקבוע מחיר לעבודות הטיפול, השכר שמשלמים בפועל עבורן נמוך במיוחד (England & Folbre, 1999). הסבר כלכלי לשכר הנמוך של המטפלות מתייחס לכך שעלות שירותי החינוך צריכה להיות כזו שתצדיק כלכלית את ההשתתפות של שני ההורים בשוק התעסוקה, ויש מי שטוען שמעמדן הנמוך של המטפלות אף נועד לשמר את המעמד הגבוה של המשפחה (רוסו, 2009).

אף שיש הסכמה על חשיבות החינוך־טיפול האיכותי, שכר המחנכות נמוך למרות עבודתן הקשה. יש מקום ליצור מערכת שמתגמלת את העובדות שלה כראוי. על כך ניתן להוסיף שעל המערכת להתאים את מבנה הגנים גם לצרכים של הצוות ובכלל זה לכלול פינת קפה ומנוחה, מקום לציוד אישי וריהוט מתאים למבוגרים.

לצד זאת, יש מקום להשקיע בפיתוח מקצועי מתמשך של המחנכות תוך כדי עבודתן, ולכונן מסגרת מיוחדת לצורך זה. מסגרת כזאת תאפשר למחנכת להעלות דילמות וקשיים בעבודתה: כיצד מגיבים לילד נושך? כיצד ניתן לעניין ילדות וילדים בסיפורים? כיצד ניתן להעשיר את השפה של הילדים? מה עושים כאשר הורים מתנגדים לקחת ילדה לאבחון? וכדומה. הפיתוח המקצועי יציע כלים להתמודדות עם אתגרים מקצועיים וייתן לגיטימציה לקשיים רגשיים של המחנכות.

מאפיין שישי של המודל הוא שיתוף ההורים ומעורבותם. לרוב, כשמתייחסים לשיתוף ההורים, עושים זאת בהקשר של המסגרת החינוכית הגבוהה יותר. מספר רב של דו״חות, דוגמת הדו״ח של קרן סוטון הבריטית והדו״ח של PwC Australia מתייחסים לחשיבות של שיתוף הורים במסגרות החינוכיות לגיל הרך. שיתוף הורים יוצא מנקודת הנחה שהורים הם הגורם המשמעותי ביותר עבור ילדיהם, ולכן על המערכת החינוכית ועל ההורים לבסס מערכת יחסים אפקטיבית. מערכת יחסים זו כוללת עדכון ההורה בחוויות של ילדם בגן, שיתוף בקשיים והירתמות משותפת לקידום ולתמיכה. אולם מעבר לכך, יש מקום לשיתוף הורים גם בתהליכי עיצוב המדיניות ובתכנון השירותים. חשיבה מעין זו מצריכה דיון ציבורי במבנה שוק העבודה, במספר שעות העבודה המקובל ובאופן שבו נתפסים משפחה ופנאי בחברה.

סיכום

המודל "מדינה תומכת משפחות" מציע איזון מחודש בין כלכלה וחברה ובין הפרט והמדינה מתוך הצבת טובתם של ילדים צעירים ומשפחות במרכז. מימוש החזון יצריך פרדיגמה חדשה אשר מותירה מאחור הנחות יסוד באשר למבנה המסגרות לגיל הרך, האופן שבו הן משתלבות בחברה והשחקנים השותפים לעיצובן. מודל זה מייחס למדינה שלושה תפקידים מרכזים: קביעת סטנדרטים גבוהים להפעלת שירותים, הסרת חסמים בירוקרטיים ומימון השירותים. פיתוח המודל והתאמתו תלויים במידה רבה ברמה המקומית. פיתוח ברמה המקומית יאפשר התאמה טובה יותר למשפחות ויוכל לתת מענה טוב יותר מתוך היכרות עם השירותים המוניציפליים. יש לתת ליווי פרטני בתהליך ההתאמה ופיתוח השירותים בהתאם לצורכי הרשות המקומית, כאשר רשויות מקומיות עניות וחלשות יותר יקבלו ליווי משמעותי יותר.

המודל ״מדינה תומכת משפחות״, לא קורא לחזור למדינת המשפחה האפלטונית, אלא קורא לעדכון ולהתאמה של התפיסה הליברלית, כיוון שכיום היא אינה עונה על הצרכים של ילדים ומשפחות. המודל יוצק תוכן עדכני באמרה "דרוש כפר שלם על מנת לגדל ילד אחד" ומציע פרספקטיבה רחבה לחשיבה על האופן שאנחנו מעוניינים לגדל את הדור הבא.