לקראת מיקוד שליטה פנימי

לקראת מיקוד שליטה פנימי

כמו כל הילדים בעולם גם אני גדלתי על סיפורים שסיפרו לי הוריי ואנשים מבוגרים אחרים. אחד נחרת עמוק במיוחד בזיכרוני, שכן הייתי שרוי אז בדריכות מיוחדת. היו אלה ימי ההכנה לסקר, אותה בחינה ממיינת החורצת את גורלם של תלמידי כיתות ח' — מי לבית ספר עיוני משובח ומי לבית ספר מקצועי ירוד. אחד המבוגרים במשפחה התגייס לעזרתי וסיפר לי שאם אשנן אלף פעמים פסוק אחד מן הקוראן ולאחר מכן אפנה לאלוהים באמצע הלילה, בקשתי תתמלא. "תוכל לבקש מאלוהים להעביר אותך את הסקר," הוא יעץ לי. למזלי לא השתכנעתי. שיננתי את החומר לסקר ולא פסוק מהקוראן; נטלתי אחריות על עצמי – ועברתי.

פסיכולוגים מאפיינים אנשים המטילים את האחריות למצבם על אלוהים, על הגורל, על המזל או על אנשים אחרים, כ"בעלי מיקוד שליטה חיצוני"; ואנשים הנוטלים אחריות על עצמם כ"בעלי מיקוד שליטה פנימי". אלוהים, יתברך שמו, צייד אותי אז, ומצייד אותי גם היום, יש לקוות, במיקוד שליטה פנימי; אני נוטל אחריות על מעשיי וסומך על עצמי.

היום יותר מתמיד, באקלים של הדתה גוברת בחברה היהודית ובחברה הערבית בישראל, מערכת החינוך צריכה לטפח בתודעתם של ילדים מיקוד שליטה פנימי. בחברה הערבית מדובר במהפכה תרבותית, לא פחות.

איך עושים זאת? מטלטלים את המבנה המאובן של בית הספר. בית הספר במתכונתו הנוכחית מחנך את התלמידים למיקוד שליטה חיצוני. התלמידים ממלאים הוראות ומבצעים מטלות המונחתות עליהם מבחוץ. המרחב האוטונומי שלהם, מרחב שרק בו ניתן לפתח מיקוד שליטה פנימי, הוא מזערי. ודווקא חברות מוחלשות, כמו החברה הערבית בישראל, נצמדות אל המבנה המסורתי של בית הספר. נדמה להן שהוא מכשיר את ילדיהן למקצועות מבוקשים. חברות מוחלשות העסוקות במלחמת קיום דוחפות בכל הכוח וללא מעצורים את ילדיהן לעבר מקצועות נחשבים. אך כיום עולם העבודה מצפה ליוזמה, לחדשנות, לחשיבה עצמאית, כלומר לעובדים בעלי מיקוד שליטה פנימי. וכך, וכרגיל, החברות המוחלשות נחלשות עוד יותר, שכן בתי הספר שלהן מכינים את ילדיהן לעולם עבודה שחלף מהעולם. לעומתן, השכבות החזקות, שבתי הספר שלהן, ועוד יותר מכך המשפחות שלהן, מטפחים מיקוד שליטה פנימי, מכשירות את ילדיהן לעולם העבודה של המאה הזאת.

החברה הערבית בישראל היא חברה מוחלשת – על ידי המדינה הנעשית יותר יהודית ופחות דמוקרטית ועל ידי עצמה. החברה היהודית מתקדמת מאוד מבחינות רבות – רמת חיים, היי־טק, מדע, אך מפגרת מבחינת השקפת עולמה וערכיה – לאומנות צרת אופקים, הדרת מיעוטים וגזענות. החברה הערבית שותפה פחות בקדמה של החברה היהודית אך סובלת מהפיגור שלה. הלאומנות, ההדרה והגזענות מכוונות בעיקר אל החברה הערבית בישראל.

לצד זאת, החברה הערבית בישראל סובלת ממשבר תרבותי עמוק או ממצב שהסוציולוגים מכנים אנומיה – עמימות ערכית כתוצאה מהיתקלות של תרבות בתרבות אחרת, במקרה זה, היתקלות של תרבות ערבית מסורתית בתרבות יהודית־ישראלית מודרנית או פוסטמודרנית. מצב של אנומיה כרוך באנרכיה ובאלימות, כפי שמעידות מדי יום ביומו הכותרות בתקשורת. אומנם הנהגת "הנכבדים הערבים" המסורתית הוחלפה בהדרגה בהנהגת "צעירים משכילים" – רואי חשבון, עורכי דין וכדומה – אך נראה שרובם לא הפנימו ערכים מודרניים הומניסטיים. הנהגתם של "הצעירים" אינה מקדמת את החברה הערבית בישראל לעולם ערכים מודרני, דמוקרטי והומניסטי.

חברות מסורתיות סבורות בטעות שמודרניות פירושה שימוש בכלים טכנולוגיים משוכללים. גם המערב המודרני סבר בטעות ששימוש בטכנולוגיה מתקדמת ב"מזרח" יביא עמו הפנמה של ערכים מערביים מתקדמים, אך אין קשר הכרחי בין שתי הממלכות האלה. הטכנולוגיה שפותחה בחברות מודרניות אינה נושאת עמה בהכרח ערכים מודרניים – חופש, בחירה, יוזמה, ביקורתיות, יצירתיות, שוויון מגדרי ועוד. חברות מסורתיות, היררכיות ופטריארכליות, יכולות לעשות שימוש מיומן באמצעים הטכנולוגיים המתקדמים ביותר, אך לשמר את המבנה החברתי־תרבותי המסורתי שלהן.

מערכת החינוך אינה מנותקת מהחברה המקיפה אותה – היא מושפעת מהחברה יותר ממה שהיא משפיעה עליה. החברה הערבית בישראל, השרויה באנומיה ערכית, משפיעה על בתי הספר שלה ומעצבת אותם כמוסדות אנומיים – מוסדות ללא מערך ערכים ברור ומוסכם. בתי הספר הערביים בישראל נכשלים אפוא במלאכת החִברות (הכנה לעולם העבודה) ובמלאכת התִרבות (הנחלת ערכים). הם מוציאים אל העולם בוגרים ללא השכלה רלוונטית וללא איתנות מוסרית.

איפה בתי הספר שלנו ואיפה "כישורי המאה ה־21"?! המרחק עצום. הנה, לדוגמה, 12 כישורים שהספרות העכשווית ממליצה עליהם: ניהול מידע; חשיבה ביקורתית; חשיבה יצירתית; פתרון בעיות; שיתוף פעולה; תקשורת יעילה; אוריינות דיגיטלית; למידה עצמאית; מודעות עצמית; השכלה רב־תרבותית; רגישות מוסרית; הכוונה עצמית (Van Laar et al., 2017). האם בתי הספר של החברה הערבית מקנים לתלמידיהם את הכישורים הללו? הם מקנים כישורים הפוכים!

אם נעמיד את כל כישורי המאה ה־21 על תכונה אחת, תכונה שהיא תנאי ראשוני לקיומם, הרי היא מיקוד שליטה פנימי. רק יחיד החווה עצמו כסובייקט פעיל, כ־agent, כאישיות אוטונומית, כיזם, יכול לפתח את הכישורים הנדרשים להסתגלות לעולם העבודה הנמרץ, המשתנה והיזמי של המאה הנוכחית, ויותר מכך: רק יחיד כזה יכול להיות אזרח פעיל ותורם במדינה דמוקרטית.

כישורי המאה ה־21 אינם כישורים טכניים הניתנים לרכישה באמצעות שינון ותרגול; הם כוללים תכונות, עמדות וערכים, כלומר הם מותנים בחברה ובתרבות התומכות בהם. כאשר בתי הספר הערביים מוקפים בחברה ובתרבות אנומיות, מבולבלות מבחינה נורמטיבית ואתית, הם אינם יכולים לפתח את הכישורים האלה בקרב התלמידים.

אז מה עושים? עושים מהלכים גדולים, מהפכניים, מחוץ לבית הספר ובתוך בית הספר.

מהלכים מחוץ לבית הספר

1. מדינת ישראל חייבת לשנות את מדיניותה ביחס לאזרחים הערבים. לפני "חוק הלאום" ואחריו מדינת ישראל התייחסה ומתייחסת לאזרחיה הערבים כאל אויב בכוח ובפועל. אך הערבים בישראל מסרבים להיות אויבי המדינה (למרות שהמדינה עושה הכול כדי לעשותם לכאלה); הם רוצים להשתלב בחברה הישראלית ולתרום לה.
2. משרד החינוך חייב לתת אוטונומיה מרבית לחינוך הערבי במדינת ישראל, כלומר לתת בו אמון. עליו להגדיר מחדש את יחסו לחינוך הערבי ולעשות מאמץ מיוחד כדי לקדם אותו (אפליה מתקנת). מבחינה תקציבית, משרד החינוך אכן עשה מהלכים משמעותיים, אך אין בהם כדי לענות על הצרכים של מערכת החינוך הערבית בישראל. יתר על כן, צעדים חיוביים אלה אינם מלווים בצעדים פוליטיים ומנטליים מתאימים, בצעדים בוני אמון.
3. המנהיגות של החברה הערבית בישראל חייבת להתייצב ביושר ובאומץ מול האנומיה החברתית־תרבותית של החברה שלה ולהנהיג אותה לקראת ערכים הומניסטיים, פלורליסטיים ודמוקרטיים. מבחנה האולטימטיבי של מנהיגות זו הוא קידום מעמד האישה בחברה הערבית. מצבה של האישה הוא העדות הנוקבת ביותר למצבה של החברה.
4. מנהיגי דת בכלל ומנהיגי דת האסלאם בחברה הערבית בישראל חייבים לתת פרשנות הומניסטית ונאורה לדת. פרשנות כזו אינה זרה לגמרי לדת האסלאם. במידה מסוימת, ובכפוף לפרשנות מסוימת, היא הניחה לערכים אלה תשתית מושגית וערכית (ראוי לציין בהקשר זה את תוכנית הלימודים המתקדמת להוראת לימודי אסלאם לתואר שני במכללת אלקאסמי).
5. המוסדות להכשרת מורים צריכים להכשיר את המורים הערבים לא רק לשירות בית הספר המסורתי, הפוגע בסיכוייהם להשתלב בחברה ובעבודה, אלא גם כדי לשנותו. הכשרת המורים הערבים בישראל צריכה להגדיר מחדש את ייעודה – מהסתגלות לבית הספר המסורתי לשינוי מהותי שלו.

מהלכים בתוך בית הספר

1. מערכת החינוך הערבית צריכה להגדיר את פיתוח וטיפוח מיקוד השליטה הפנימי כמטרת־העל שלה; להגדיר את פיתוח וטיפוח אישיותו/אישיותה של כל תלמיד/תלמידה כאישיות עצמאית יוזמת, החווה עצמה כמי ששולטת בחייה ומנחה אותם (בתוך מגוון האילוצים) כמטרת החינוך הכללית, ולגזור ממנה את אמצעי החינוך — תוכנית הלימודים, דפוס ההוראה, שיטת ההערכה, המבנה הארגוני, האקלים והתנאים הפיזיים (הרפז, 2018).
2. תוכנית הלימודים צריכה להיות גמישה ופתוחה עד כמה שניתן ליזמות של התלמידים. עליה לאפשר בחירה רבה ככל האפשר בין תחומי ידע ויצירה. תכניה צריכים להיות רלוונטיים לחברה הכללית ולחברה הערבית במדינת ישראל. דפוס ההוראה חייב להניע את התלמידים ללמידה עצמאית המבוססת על שאילת שאלות, חשיבה עצמאית ומחקר. המורה צריך "לרדת מהקתדרה" ולראות עצמו שותף בתהליך הלמידה של התלמידים. עליו להיות מופת של שואל, חושב וחוקר. שיטת ההערכה צריכה להיות מעצבת ולא ממיינת, מחזקת את תחושת המסוגלות של התלמיד ולא מערערת אותה, מעצימה את התשוקה ללמוד ולא מדכאת אותה. המבנה הארגוני חייב להתבסס על סדירויות ארגוניות חדשות המכוונות כולן לתמיכה בלמידה עצמאית מבוססת מוטיבציה פנימית. האקלים החינוכי צריך להיות משתף, מגונן, מעצים. התנאים הפיזיים, המבנה האדריכלי של בית הספר ואיכות הסביבה החומרית צריכים לחרוג מהמתווה דמוי בית הסוהר של בית הספר, ולהעביר לתלמידים ולמורים מסר שכאן מכבדים אותם וכאן מייחסים ערך עצום להוראה וללמידה.
3. יש לשים דגש על בחירה קפדנית של המועמדים להוראה. המורים הם מתווכי החינוך, הם באים במגע עם התלמידים; עליהם לשמש דוגמה חיה של מטרות החינוך. המורים הם סוכני השינוי החשובים ביותר; אם לא נבחר אותם בקפדנות ולא נטפח אותם כחושבים עצמאים ומשכילים המסוגלים לנהל דיאלוג פורה עם התלמידים, לא נוכל לחולל שינוי. וכך גם בנוגע למנהלים. עליהם להיות מופת למורים ולתלמידים של מנהיגים יזמים מונחי ערכים.
4. יש לראות את בית הספר כחלק בלתי נפרד מהקהילה המקיפה אותו. הורי התלמידים הם הגורם המשפיע הישיר ביותר על בית הספר. בית הספר צריך לחזור לקהילה – לעסוק בנושאים המעסיקים אותה ולשתף את ההורים במה שמתרחש בו. בית הספר והקהילה צריכים לשדר מסרים דומים. כאשר המשפחה משדרת מסרים הסותרים את המסרים של בית הספר היא מנטרלת את השפעתו החינוכית; כאשר המשפחה מחזקת את מיקוד השליטה החיצוני, היא מנטרלת את מאמצי בית הספר – בית הספר הרצוי, לא המצוי – לטפח מיקוד שליטה פנימי.
5. מנהיגי החינוך הערבי במדינת ישראל צריכים להתכנס לסדרה אינטנסיבית של פגישות כדי לנסח חזון מרחיק לכת ומעשי לחינוך הערבי במדינת ישראל ולגזור ממנו את מטרות החינוך ואמצעיו. משרד החינוך צריך לעודד מהלך כזה, לא להכשיל אותו. טובת החברה הערבית בישראל, ובכלל זה טובת מערכת החינוך שלה, היא טובת כלל אזרחי מדינת ישראל.

סיכום

החברה הערבית בישראל משוועת לחזון חינוכי חדש, מנומק ומעודכן. חזון חינוכי כזה יוכל להוביל שינוי משמעותי בחברה הערבית – לא לבדו אלא כחלק מקואליציה של כוחות מתקדמים בחברה הערבית בישראל. במוקד החזון הזה צריך להעמיד את פיתוח וטיפוח מיקוד השליטה הפנימי בקרב המתחנכים והמחנכים, ולהחליף את אסטרטגיית "אללה יוסתור" באסטרטגיית "אני כיחיד ואנחנו כחברה אחראים לחינוכנו ולגורלנו".