"לך לך מארצך וממולדתך" – אתגר המציאות האחרת

משה שנר

ד"ר משה שנר הוא מרצה בכיר לפילוסופיה, להיסטוריה ולמחשבת ישראל במכללה האקדמית לחינוך אורנים. ספרו לאינטרנט נולד: רוחו החופשית של האדם בעולם שנפתחו גבולותיו ראה אור בהוצאת מופ"ת ב־2012

"לך לך מארצך וממולדתך" – אתגר המציאות האחרת

מי ידע מה ילד יום? עתידנות במיטבה אינה התבוננות בכדור בדולח, פתיחה בקלפים או העלאה באוב של הנביא, אלא ערנות לתמונת המציאות ולכוחות הפועלים בה. כך היה הנביא המקראי — אדם אמיץ וחד עין שהִתרה בפני קהלו שהחברה רקובה ועומדת לקרוס נוכח אתגריה מבחוץ ומבפנים. וכך היא עתידנות במיטבה בימינו — צילום MRI של המציאות האנושית.

אנו חיים במציאות גלובלית, היפר־טכנולוגית, דינמית, שגבולותיה נפרצו על ידי רשתות תקשורת עולמיות ותהליכים מדיניים, כלכליים, חברתיים ותרבותיים חובקי עולם. כל ילד (כמעט) מחזיק בידו מכשיר תקשורת משוכלל, שעולה ביכולותיו על כל מחשב לפני שלושה עשורים, ומאפשר לו תקשורת קלה ומהירה עם אינספור בני אדם ונגישות למשאבי ידע בהיקף אסטרונומי. הטכנולוגיה עצמה משנה את פניה וקרביה בקצב מסחרר: מערכות תקשורת חדשניות, מזעור (ננו־טכנולוגיה), בינה מלאכותית המתחרה בתבונה האנושית.

המציאות מציבה בפנינו אתגרים חסרי תקדים בתוכנם ובעוצמתם: אובדן הפרטיות עקב כוחם הגובר של תאגידי ענק דיגיטליים, איום אקולוגי גובר, חשש לפרנסתם של מיליונים במציאות היפר־טכנולוגית, טרור גלובלי וחרדה תמידית מפני שימוש בנשק השמדה המונית; ובמקביל — ערעור מתגבר על תוקפם של משטרים דמוקרטיים, המחליש את הסיכוי להתמודד ביעילות עם שלל האיומים.
ובתוך כל זה מערכות החינוך ממשיכות לפעול כמערכות סגורות בלא שהדרמה העולמית תשנה את דרכי פעולתן. סמלי הדבר שמעשהו הראשון של המורה בכניסתו לכיתה הוא סגירת הדלת מאחוריו — הכיתה כמונָדָה סגורה ללא חלונות לעולם. ובעת מבחן נדרש התלמיד להיכנס למציאות כמו־אוטיסטית, סגור בעצמו ומנותק מסביבתו. המחשב והטלפון החכם נתפסים כמכשלה למהלכם התקין של המבחנים והשיעורים. אין התאמה בין שגרת בית הספר למציאות המסתחררת מחוצה לו. אנשי החינוך שבויים בפרדיגמה שעיצבה את בית הספר במתכונתו המסורתית, שימיה כימי המהפכה התעשייתית, ומתקשים להשתלב — גם מתוך עמדה ביקורתית — במציאות הדינמית ורווית התקשורת של ימינו.

מזה כמה עשורים מתגברת תחושת אי־הנחת בישראל ובעולם ממודל העבודה של בית הספר המבוסס על לוח זמנים אחיד — שנת לימודים, סדר יום לימודי קבוע, שיעור אחד לכלל התלמידים (הרצאה בפני אודיטוריום מלא היא משוש ליבם של המנהלנים; זה טוב לתקציב), סִמסטר אוניברסיטאי לכלל הסטודנטים באקדמיה וכדומה — ותוכנית לימודים אחידה לקראת מבחני בגרות אחידים. ההוראה מבוססת על ידע האצור בספר לימוד אחד ובראש של מורה אחד. רבות נכתב על הצורך בפריצת מסגרות אלו, דוגמת רבי־המכר של שנות השבעים, וביניהם הכיתה הפתוחה (הרברט קול, 1972), וביטול בית הספר (איוון איליץ', 1973). בימינו זהו נושא פופולרי מאוד בהרצאות טד (קן רובינסון, סוגטה מיטרה ואחרים).

מה שהיה רלוונטי לפני כמה עשורים מקבל משנה חשיבות במציאות הגלובלית וההיפר־טכנולוגית כיום. בעידן הגלובלי והדיגיטלי דמותה של מערכת החינוך אבסורדית עוד יותר. החברה האנושית משתנה במהירות והיא ממשיכה במסעה אל הלא נודע. מצוינות פדגוגית משמעה היכולת להשתלב בקדמת המסע המסחרר הזה.

החברה האנושית משתנה במהירות והיא ממשיכה במסעה אל הלא נודע. מצוינות פדגוגית משמעה היכולת להשתלב בקדמת המסע המסחרר הזה.

ההליכה אל הלא נודע

הציונות העלתה על נס את שיבת העם היהודי לארצו. היא הפכה את השורשיות והלוקל־פטריוטיות לאידיאל. אולם לתרבות היהודית, שלציונות זיקה עמוקה אליה, יש גם צד אחר, לא אהוד על השיח הציוני: היכולת ללכת אל הלא נודע. הפילוסוף וחוקר הספרות היהודי ג'ורג' שטיינר טען שלעצים יש שורשים ואילו לבני אדם יש רגליים ללכת (אראטה, 2001: 67). מהותה של הרוח היהודית, הסביר, אינו בלוקליות שלה אלא בחירותה.

ראשיתו של הסיפור היהודי הוא בפקודת "לך לך" שניתנה ל"אבי האומה". אברהם עוזב את בית אביו ואִמו ויוצא אל מעבר לאופק.
הוא העברי הראשון. המסורת המונותיאיסטית, שהתפתחה במשך דורות, עברה בהדרגה מהלוקלי והקמאי אל האוניברסלי והרוחני. זוהי המשמעות העמוקה של המונותיאיזם: אלוהים אחד, עולם אחד, צדק אחד. לכך מייחל הנביא ישעיה בחזון אחרית הימים שלו. כיום, עם שיבת השיח היהודי אל המקומיות, הקמאיות, הקברים והמקדשים, נותרת הנבואה העברית מבוישת בפינתה. מִנהגים קונקרטיים, נטולי טעם רוחני, שטעמם בעצם שמירתם, כגון דיני כשרות, הם העיקר.

חורבן ירושלים ובית המקדש בכללו נתפס בידי היהודים כאסון, אולם הוא שקידם את הרוחניות של דת ישראל ואת הממד האוניברסלי שלה. את אלוהי ישראל ניתן היה לעבוד מעתה בכל מקום, בכל "מקדש מעט" שהוקם לכבודו. לעיתים קרובות הספיקו רק חדר וספר כדי לייצר חברותא יהודית לומדת. הרוח לא נזקקה ל"שורשים" ולא לאבנים קדושות. הספר הוא החופש למימוש "צלם אלוהים שבאדם". ניתן היה להיות "יהודי" ו"אדם" בכל מקום.

כבני מפעל ההתיישבות הציוני אין אנו נוטים להעריך את דמותם של יהודי "הגולָה". קשה לנו להשתחרר מתמונות אחריתה של גולה זו במאה העשרים. אולם עיון בתולדות היהודים מעלה לא רק עוני, חוסר אונים וחולשה פוליטית; ה"לך לך" של אלוהים לאברהם (או של האדם לעצמו) המשיך להדהד. כאשר אירופה הייתה מיושבת ברובה המוחלט בעובדי אלילים, שלא ידעו קרוא וכתוב, שחיו את חייהם במעגל המקומי של הכפר, הלכו לישון עם בהמות הבית והשכימו לקול קריאת הציפורים — ידעו יהודים לנוע בדרכים, בין כסוחרים, בין כיזמים ובין כפליטים במקרים רבים, ותוך כדי שמירה הרואית על זהותם גם בעת הדחק הגדול ביותר.

אברהם בן יעקב הוא היהודי הראשון שעליו ידוע לנו כי הגיע לפולין רכוב על בהמתו ועמו סחורתו כבר לפני יותר מאלף שנה. כמה תעוזה ושאר רוח נדרשו כדי לצאת אל הלא נודע. בין המאות ה־13 וה־16 היה ליהודים מקום נכבד במסחר הימי, בנווטות, במימון וגם בלוחמה הפיראטית. תחילה באגן הים התיכון ואחר כך גם באוקיינוס האטלנטי בואכה "אמריקה". מסעי קולומבוס הביאו לייסוד קהילות יהודיות "ספרדיות" באיים הקריביים; משם המשיכו יהודים דרומה לברזיל או צפונה למקום נידח בשם "ניו אמסטרדם", ניו יורק של היום. החופש הרוחני ותעוזת ה"לך לך" הם שאיפשרו את קיומו של העם היהודי לדורותיו.

הביטוי "לך לך", מהדורתו הקדומה של הביטוי העכשווי "לצאת מהקופסה", מהדהד לאורך ההיסטוריה ומציב בפני האדם את האתגר של חופש המחשבה והיצירה האנושיים. היכולת הזו חיונית כיום יותר מאי־פעם.

תקשורת חוצה גבולות

שני ממדי־על למהפכת התקשורת והמידע שבצילה מדשדשת מערכת החינוך: תקשורתיות חובקת עולם בין מאות מיליוני בני אדם, ונגישות למידע אינסופי — מהיר, רחב וכאוטי. הפעילות התקשורתית שלנו היא שילובים של שני ממדים אלה.

התקשורתיות החדשה מתבטאת בכך שבלחיצה קלה על העכבר או על מסך הטלפון הנייד, ניתן לתקשר באופן מיידי עם בני אדם בכל פינות תבל — זו רמת המקרו. ברמת המיקרו, כל מורה, מנהל, תלמיד והורה הם בעלי נוכחות ברשתות התקשורת, ויכולים להיות מקושרים ביניהם בכל עת ובכל מקום. הנגישות של כל אדם לכל אדם מזמנת אומנם איומים, מקרים של ביוש, של הונאה ושל אלימות, אולם היא גם אוצר של הזדמנויות למפגש עם אנשים ולניהול תקשורת חברתית ומקצועית.

מעצם מהותה מטפחת התקשורתיות הבינאישית הזו מפגש של סובייקטים, של בני אדם. הטכנולוגיה והתעשייה שהתעצבו באירופה במאות האחרונות היו עולם של אובייקטים. בדמיונו של האדם המודרני ובמחשבתו המדעית העולם הוא מחסן ענק של חפצים לצריכה, לשימוש, למחקר. אנו יוצרים וצורכים אובייקטים. "העולם לכשעצמו" אינו נגיש לשכלו של האדם: הכול אובייקטים. לעומת זאת, המציאות התקשורתית האינטנסיבית מנכיחה דווקא סובייקטים, אנשים דוברי מחשבות, רגשות ודמיונות במגוון רחב של תחומים. הסובייקט הוא כוכב העת הזו.
הממד השני, המהפכני, העומד ביסוד המציאות של ימינו הוא הנגישות למידע גולמי ולידע מדעי ותרבותי בהיקפים חסרי תקדים ובתנועה מתמדת. כל אדם המחובר לרשת התקשורת יכול להגיע לידע שימושי וטכני, לסִפרות מדעית ואמנותית, למידע חדשותי ותרבותי, כלכלי ופוליטי בהיקף בלתי מוגבל כמעט.

הידע דינמי, מגוון, משתנה ומתחדש במהירות; נכסי צאן ברזל של הידע האנושי מ"אתמול" מיושנים היום; פחות ופחות אנשים יודעים את "הכול" בתחום מומחיותם. הלמידה נהייתה תהליך סיזיפי. הנגישות הטכנולוגית מאפשרת רב־כיווניות של יצירת המידע האינטרנטי; מטשטשת את ההבחנה בין בני־סמכא ל"עמך" ובין צרכני ידע ליוצרי ידע. הדמוקרטיזציה של הידע האנושי מעמידה במלוא חומרתה את שאלת איכות הידע הנוצר: אם כולם בעלי דעה ופרשני תרבות, האיכות אובדת.

התקשורת המהירה מאתגרת את הקטגוריות הקנטיאניות של זמן ומקום. ככל שהטכנולוגיה זמינה יותר, ממוזערת יותר ולכן ניידת יותר, עוצמתית יותר וניתנת להפעלה בכל אתר ואתר, הולך ומיטשטש המאפיין המקומי של האדם. לצד עולמנו הפיזי נפרשת גלקסיה וירטואלית, אולם היא עצמה נעדרת קיום במרחב הקוסמי הפיזי; היא כולה יציר רוחו של האדם. בהתאם, נדרש האדם לשתי אזרחויות: אזרח העולם הפיזי ואזרח העולם הווירטואלי, שהוא שותף פעיל לבריאתו.

אין זה מקרה שדווקא הציבור החרדי משגשג בעולם האינטרנטי. הוא חי בעולם התורני־תלמודי — עולם וירטואלי שפתח הכניסה אליו הוא הטקסט. ההיפר־טקסט כבר מצוי מאות שנים בדפי התלמוד שבהם כל שורה ופסקה יכולים לשמש קישור למקום אחר באוצר המרובד של הטקסט היהודי, אך בהבדל עקרוני מכריע: בעוד שהעולם התלמודי מקבל למעגליו יהודים בלבד ובעלי זהות מוגדרת של "יהדות תורנית", הרי הגלובליזציה של ימינו נוגעת בכל עמי העולם. העולם האינטרנטי מזמין לתוכו את בני כל התרבויות והאמונות. לכן, תקשורתיות גלובלית חוצת גבולות מחדדת שאלות של זהות ושפה, תרבות ואמונה, קודים חברתיים ונוהלי עבודה. השיח הרב־תרבותי של ימינו מעלה מציאות אפשרית של מגדל בבל, ומחפש פרספקטיבה מורכבת יותר ביחס ל"טענות האמת" של כל תרבות ותרבות.

הידע דינמי, מגוון, משתנה ומתחדש במהירות; הלמידה נהייתה תהליך סיזיפי.

כיצד מתמודדת מערכת החינוך עם המציאות החדשה

אין בדברים אלו טענת חסיד שוטה. מהפכת התקשורת ועידן המידע מעלים ספקות לגבי משמעותם. שכלול מערכות התקשורת לא קירב את גאולת החברה האנושית. בורות ורדידות תרבותית נותרו בעינן. שאלות של מוסר ושל סולידריות אנושית ממשיכות להעסיק אותנו כמו לפני מאות שנים. תקשורת המחשבים, הטלפון הסלולרי, הטלוויזיה — כולם הגבירו את שטף המידע, אך הותירו את בני האדם עם האחריות הגורלית לניהול עולמם. אולם ההתמודדות עם כל האתגרים הללו אינה יכולה להיות לוקלית, גיאוגרפית או תרבותית ואמונית. הסוגיות הן גלובליות וכדי לעסוק בהן באופן אפקטיבי הכרח להכשיר את התלמידים להיות "אזרחי עולם" ולטפח מצוינות גלובלית בדמותן של שלוש אבני היסוד של מערכת החינוך: המורה, התלמיד ובית הספר.

המורה הגלובלי הוא מורה שונה מזה שהכרנו. בחברה המסורתית הידע הנדרש לקיומה מצוי היה בעבר; המורה היה חוליה בשלשלת המסירה של הידע. הזקן ידע יותר מהצעיר וזכה לכבוד ולהערכה על מקומו בהיררכיה של הידע. "עשה לך רב" צוּוה האדם היהודי; בחר לך מורה וקבל דרכו את האמת שמקורה בעבר הרחוק. החברה המודרנית, מעצם מהותה, נדרשת פחות ופחות להיררכיית הידע המסורתית. הידע הרלוונטי הוא הידע החדש, שמוחלף במהירות על ידי ידע חדש יותר. העדכני הוא הראוי והרצוי.

בעידן התקשורת הגלובלית, מערכת הידע שבה אנו חיים הפכה שטוחה. הוויקיפדיה הדיחה ממעמדה את "הבריטניקה" והפרופסור איבד את מעמד־העל שלו. צעירים הם בעלי ידע לא פחות מזה של המבוגרים מהם, הם חשופים לעולם התקשורתי על כל ערוציו, טסים ונוסעים הרבה יותר מהוריהם, רואים ושומעים יותר עולם. מציאות זו בהכרח משפיעה על צורכי הלימוד והרגלי הלימוד שלהם. לכן, המורה הרלוונטי לעת הזו נדרש לוותר על מעמדו כמקור הידע האולטימטיבי ולקבל עליו תפקידים חדשים של מעצב, מנחה, מסייע ומעריך. ציפייה זו למיצוב חדש של דמות המורה נתקלת בתהליכי הכשרה אנכרוניסטיים. מכללות להכשרת מורים ממשיכות לתפקד כ"פארק היורה" שבו מיילדים דינוזאורים.
יתרונו המקצועי של המורה הגלובלי, החי את עידן המידע והתקשורת, אינו בעודף הידע האצור בראשו — הידע הרי זמין במקורות אחרים — אלא בניסיון העודף שיש לו בניסוח שאלות פוריות ובכוריאוגרפיה של תהליכי למידה. הוא הייצוג העכשווי של פרדיגמת "המיילד הסוקראטי" המעלה מחשבות לנוכח "אי־הידיעה" העקרונית. הוא כבר חווה הפלגות בים הסוער של אי־הידיעה והוא יודע לנווט את תהליך החקר לחוף מבטחים. הוא כבר הלך פעם אחת מארצו וממולדתו אל ארצות נעלמות מעבר לאופק. כהרפתקן בלתי נלאה, המורה הגלובלי ממשיך ללמוד — חבר פעיל בקהילת ידע מקצועי — ולחפש מחוזות חדשים.

התלמיד הגלובלי נדרש אף הוא לפרדיגמה חדשה לעיצוב דמותו. המציאות מביאה בכנפיה גם את אתגר "הלומד הטוב" שיש סיכוי טוב שיצליח טוב יותר לתפקד במציאות תקשורתית־גלובלית. המשנה (שנת 200 לספירה בערך) במסכת אבות (פרק ב) מתארת שני טיפוסים של תלמידים: רבי אליעזר בן הורקנוס, ה"בור סוד", ואלעזר בן ערך, "המעיין המתגבר". הראשון הוא מאגר המים שכל מימיו באו לו מקליטה מבחוץ והוא אינו מאבד טיפה; הוא הלומד שאינו שוכח דבר מתלמודו. כל מה שקיבל ממורו חקוק בזיכרונו. לעומתו, "המעיין המתגבר" הנו הלומד שיש בו נביעה פנימית והוא מחדש ויוצר, אולם הוא אינו מתאים למסירה נאמנה של המסורת.

הטקסט המהלל את שני הטיפוסים מתלבט "מי גדול ממי?" החברה המסורתית העדיפה את ה"בור־סוד" כמודל ההוראה־למידה ראוי. אלעזר בן ערך, "המעיין המתגבר", תורתו נשתכחה כי הטיפוס שהוא מייצג מאיים על ההעברה הבין־דורית ומאתגר את סמכותם של בעלי ההוראה.
בימינו, במציאות־ידע כאוטית, דווקא "המעיין המתגבר" הוא המודל החינוכי הראוי; הוא לומד אוטונומי יצירתי, היודע לתקשר עם סביבתו, להביע דעה ולחוש בעולם המתוקשב כבביתו. במציאות תקשורתית, שבחלקה הגדול מתקיימת במרחבים וירטואליים, נוכחותו של הסובייקט היא בעלת חשיבות מכרעת. הלומד הטוב הוא אדם פעיל, מחובר לרגשותיו, מודע למציאות הסובייקטיבית של קיומו ולהקשריה התרבותיים.

הלומד אזרח העולם הנו האישיות האוטונומית המצוידת בכלי ניווט פנימיים. הכלים הם כלים רגשיים ואינטלקטואליים כאחד. הלומדים הגלובליים הם Free Grazing Children (מונח השאול מעולם החקלאות של "תרנגולות החופש"), "ילדי חופש" המתמרנים במיומנות בעולם הפתוח. הלומד המתאים למציאות גלובלית אינו נבהל ממציאות פתוחה והוא מנווט בתוכה כאיש דעת עצמאי (McKenzie, 1998). בטקסט המשנאי הנ"ל נותן המורה, רבן יוחנן בן זכאי, לחמשת תלמידיו הבכירים, כיתה אליטיסטית מובהקת, משימת לימוד בנוסח "צא וראה" (מהי הדרך הטובה שילך בה האדם). אכן, כדי ללמוד על החיים יש לצאת אל העולם.

ומהו בית ספר גלובלי? ביל גייטס, במאמר חזון בשם "בית הספר המקושר" (Gates, The connected school, 2000) כתב על האפשרות להבנות בית הספר כמערכת של קשרי למידה בין מורים, תלמידים, הורים ומוסדות הקהילה. לחזונו של גייטס יש להוסיף את העולם.
בית הספר כמוסד התחום בגדרות של מקום וזמן — מבנה, חדרי לימוד, ספרייה, שעות פעילות — אינו מרחב חיים מתאים למורים ולתלמידים שחיים מציאות תקשורתית ותרבותית גלובלית, שנעה בקצב מסחרר ויש בה עירוב דינמי של עצמים אובייקטיביים (המחשב שעליו נכתבות שורות אלו) ורכיבים מטפוריים, וירטואליים (האתר שממנו אני שואב מידע). כדי להיות רלוונטי למרחב שבו הוא פועל, בית הספר חייב להיות בעצמו מרחב שמשלב מציאות אובייקטיבית ומציאות וירטואלית, ממדים לוקליים וממדים גלובליים, ממדים קבועים וגם ממדים המשתנים תדיר.
מרחב בית הספר, או הקמפוס האקדמי, צריכים לשנות את דמותם ולקבל ממדים החורגים מהמרחב המקומי המוגדר. לפני שני עשורים בניתי באינטרנט את "בית הספר הבינלאומי על שם יאנוש קורצ'אק" שבו למדו וחקרו תלמידים מעשרות בתי ספר בישראל ובארצות הברית. העלינו לדיון נושאי לימוד רלוונטיים לכלל החברה האנושית. בית הספר הזה שימש מקום מפגש משמעותי לאלפי תלמידים ומורים.

פעילות מעין זו מעלה שלל אתגרים פדגוגיים חדשים: "נוכחות בכיתה", העברת מידע, הערכת תלמידים, רב־לשוניות, קצבי עבודה, צורות שיח וקודים תרבותיים שונים, התמודדות עם לוחות שנה וזמני יממה שונים, תפעול ובקרה. למדנו שקבוצת הלמידה לא חייבת להיות נוכחת פיזית כולה באותו חלל לימודי והיא יכולה לכלול משתתפים ממסגרות שונות. אולם גם קבוצת למידה שמתקיימת בחדר לימוד וירטואלי יכולה להיות מעוצבת כקהילה חברתית וכקהילת למידה (מניסיוני בעשרים השנים האחרונות זה עובד מצוין). מצוינות פדגוגית משמעה יכולת להתמודד עם סוגיות אלה ואחרות, שרובן ככולן לא נידונות עדיין במסגרות הכשרת המורים שלנו למרות שהן אקטואליות כל כך במציאות הגלובלית (דנתי בהן בספרי לאינטרנט נולד, 2012).

הכיתה המסורתית איטית מדי ודלה מדי עבור הילד שגדל במציאות תקשורתית מסחררת. בעבר דאגה המורה החרוצה לפינות למידה בכיתה: "פינת הטבע", "פינת המשפחה", "פינת החשבון". על השולחן היה מונח ספר הלימוד ויחד עם המורה הם היו מקור הידע לתהליך ההוראה. כיום פינות הלימוד וספרי הלימוד מצויים גם שם ובעיקר שם, בעולם הגדול, במגוון אמצעי מדיה ולא רק בעברית.

את בית הספר יש להבנות כקהילה מתוקשרת רבת מעגלי שיח ותרבויות: מנהלים, מורים, הורים ותלמידים מסביבות גיאוגרפיות שונות משתפים מחשבות ורגשות מושכלים. הידע המדעי אקדמי הוא כבר מזמן גלובלי. העולם התרבותי שלנו — ממוזיקה וקולנוע ועד טכנולוגיה — גלובלי אף הוא. כך צריך להיות עולם התוכן של בית הספר. כמה מרתקים ומעשירים יכולים להיות המדעים, האמנויות והפילוסופיה מנקודות מבט תרבותיות שונות!

לסיכום: העולם גדול, פתוח ומעניין מאוד. מציאות החיים במאה העשרים ואחת מאתגרת את כל מבני החברה והתרבות המוכרים לנו ותובעת מאיתנו הליכה מתמדת אל מעבר לידוע ולמוכר — השתנות מתמדת, יצירת עצמנו מחדש. בית הספר שוב אינו מקום אחד, הוא גלובלי. כיתת הלימוד היא גם דל"ת אמות של חדר הלימוד אך גם מרחבי שיח ומחקר וירטואליים. קבוצת הלימוד יכולה להכיל בתוכה, בדומה לחבורתו של רשב"י בספר הזהר, אישים שחיים במקומות רחוקים ומתקשרים זה עם זה באופן א־סינכרוני. חומרי הלימוד אף הם גלובליים ובהכרח גם רב־לשוניים. יהיה מעניין מאוד!

יתרונו המקצועי של המורה הגלובלי, החי את עידן המידע והתקשורת, אינו בעודף הידע האצור בראשו אלא בניסיון העודף שיש לו בניסוח שאלות פוריות.

תגובות גולשים

היה הראשון לכתוב תגובה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *