כיצד נשפר את החינוך הישראלי? מבט רב-תרבותי על חשיבה ישראלית אודות החינוך

כיצד נשפר את החינוך הישראלי? מבט רב-תרבותי על חשיבה ישראלית אודות החינוך

"[…] במודע ומבחירה, כל ילד שמגיע לעולם במדינת ישראל נשלח לאחת מארבע מערכות נפרדות. למערכת שתכליתה לחנך אותו ולעצב את תפיסת עולמו, לאתוס תרבותי, זהותי דתי ואף לאומי שונה. ילד מבית אל, ילד מרהט, ילדה מהרצליה וילדה מבית"ר עילית, לא רק שהם לא נפגשים, אלא הם גם מתחנכים לתפיסה שונה בתכלית לגביי ערכי היסוד ואופייה הרצוי של מדינת ישראל… שבט, שבט, שבט, שבט." (נשיא המדינה, ראובן ריבלין, כנס הרצליה, יוני 2015).

אסופה זו עוסקת בשאלות מהותיות אודות מערכת החינוך הישראלית: הצעות לקידום יעדי מצוינות ושוויון במערכת ובחברה, ומקומה של המערכת ביחס למערכות חינוך בינלאומיות. כדי לענות על שאלות אלה, כדאי ראשית לבחון מהי החשיבה העומדת בבסיס מערכת החינוך הישראלית על שלל מגזריה, וביחס לתלמידים נציגי ה"שבטים" השונים, מבית אל, מרהט, מהרצליה ומבית"ר עילית.
במחקר עדכני מטעם תכנית הפוסט-דוקטורט של מכון מופת (Alon-Amit and Court, 2018), ביקשנו לאפיין את הזרמים השונים של החשיבה החינוכית בישראל כיום, מתוך שיחות עם אנשי אקדמיה משלושת מגזרי החינוך הממלכתיים – החילוני, הדתי והערבי (מוסלמי, נוצרי ודרוזי). המחקר הנו ניסיון ראשוני למפות חשיבה רב סקטוריאלית בחינוך; מהלך קודם היה אסופת מאמרים מכותבים מתחומי דעת ותרבות שונים, בנושא מהות ורוח החינוך בישראל (תדמור ופריימן 2012; 2015). את הנושאים השונים שעלו בחנו וניתחנו תחת קטגוריות שונות. להלן נציג את מסקנותינו מאותו מחקר ומבחר הצעות לשיפור מערכת החינוך.

הוגים ישראלים של החינוך

לשם מיפוי זרמי החשיבה השונים בחינוך הישראלי, ערכנו ראיונות עומק עם 11 הוגים של חינוך מהאקדמיה, אשר מציעים דרכי חשיבה שונות אודות החינוך הישראלי בראיה פנים- ו/או רב- מגזרית. השאלות עליהן הם ענו נגעו הן במגזר החינוכי אליו הם משתייכים והן בחזונם החינוכי עבור המערכת כולה. התשובות מוינו לקטגוריות שונות, תוך בדיקת דמיון ושוני ומציאת קווי השקה למתן פתרון רב-תרבותי לקידום מערכת החינוך הישראלית. המשתתפים היו, לפי סדר א"ב: פרופ' רוני אבירם (אוניברסיטת בן גוריון); פרופ' יוסף אגסי (אוניברסיטת תל אביב); פרופ' נמרוד אלוני (מכללת סמינר הקיבוצים); פרופ' חנן אלכסנדר (אוניברסיטת חיפה); ד"ר אסמא גנאיים (מכללת אל קסאמי ומכון מופ"ת); פרופ' יורם הרפז (מכללת בית ברל); פרופ' חיים הררי (מכון וייצמן); ד"ר הלל וורמן (מכללת אורנים); פרופ' יונתן כהן (האוניברסיטה העברית); ד"ר רנדה עבאס (המכללה הערבית בחיפה, מכללת גליל מערבי); ומרי קופטי (מכללת בית ברל).

הצעות לשינוי

בשל קוצר היריעה, נסתפק במספר דוגמאות להצעות לשיפור מערכת החינוך הישראלית מפי המרואיינים.
פרופ' רוני אבירם מייצג חשיבה חינוכית ליברלית ועתידנית. לפיו, חוק חינוך חובה שמוכל על כל הילדים ללא יכולת בחירה, למשך זמן מאוד ארוך שבו רוב התפתחותם מתרחשת, נוגד את ערכי המוסר (ראיון סקייפ, ספטמבר 2017). מערכת החינוך צריכה ליישר קו עם התקדמות תפיסת הליברליזם האישי והטכנולוגיה. אבירם עמד בראש המרכז לעתידנות לחינוך באוניברסיטת בן גוריון (ראשית שנות התשעים ועד 2013), שמטרתו היתה ליישם רעיונות עתידניים בשדה החינוך הישראלי, כמו לדוגמה שימוש בטכנולוגיה לשם פיתוח אוטונומיות אישיות אצל התלמידים:

מי שבאמת משפיע על האנשים הצעירים זו הטכנולוגיה. אז בואו ננסה לפתח פלטפורמות טכנולוגיות, לדוגמא משחקים המבוססים על שיתוף פעולה פרודוקטיבי. זה יקדם את השייכות הדיאלוגית והאוטונומיה האישית (ראיון, שם).

ביסוס האוטונומיה האישית היא ערך עליון בחשיבה החינוכית:

[…] אז המטרה היא מבחינתי קודם כל פיתוח אדם אוטונומי. אבל אדם אוטונומי יכול להתפתח רק בחברה שחבריה מוסריים […]. אז צריך גם לחנך למוסר – מוסר הומניסטי […]. צריך לעודד מאוד שייכות למעגלים חברתיים שונים, אבל שייכות רק לקבוצות פתוחות יחסית, שמאפשרות ביקורת […]. הערך העליון זו אוטונומיה אישיותית, זאת אומרת, אדם שיש לו מאפיינים מסוימים […], והוא נתמך על ידי שני ערכים משניים – מוסר ושייכות דיאלוגית (שם).

ד"ר הלל וורמן, ראש החוג לחינוך במכללת אורנים, מחפש שינוי רדיקלי בהכשרת המורים. הוא מבקש להכשיר לחינוך ולא רק להוראה:

הרעיון הוא לחשוב מחדש על חינוך, והרעיון הוא ליצור. שאיפת החוג לחינוך היא יצירת בסיס לקריירה בה אתה אינך מיושר על פי צרכי מערכת החינוך אלא אתה מיישר את מערכת החינוך לפי דמותך ומקוריותך (ראיון, פברואר 2017).

וורמן מבקש לנתק את מערכת החינוך מפרדיגמת המהפכה התעשייתית ופס הייצור:

המהפכה התעשייתית טובה עם חומר גלם, היא לא טובה עם בני אדם […]. כל מערכת החינוך שלנו בבתי הספר, וגם בהכשרות במורים, מושתתת על כך שמחלקים את הידע למערכת שעות, ואין קשר בין הנושאים […]. אני חושב שזה אסון שאנשים יוצאים ממכללות ותופסים את עצמם כמחנכים דרך מקצוע, במקום שיתפסו את עצמם כמחנכים ששואבים מכל מיני מקצועות. השאלה היא: מהי זהות חינוכית שקודמת להתמחות כלשהי? (שם).

פרופ' יוסף אגסי מאוניברסיטת תל אביב הנו פילוסוף של החינוך (ושל המדע). הוא מבקש להחזיר את החינוך לפדגוגיה של הישיבה המסורתית:

החינוך היהודי המסורתי, הישיבה, הוא עבורי מודל. בישיבה… כמו אצל קורצ'אק, לא היו מורים ותלמידים, אלא חברים […]. וכאשר הילדים הרעישו בישיבה, המשגיח לא כפה עליהם למידה, אלא ביקש שייקחו את הרעש החוצה. אין צורך לחשוב על מוטיבציה. אינכם רוצים ללמוד? זה בסדר (ראיון, דצמבר 2016).

הישיבה עבור אגסי היא מודל מבחינת ההוראה, תוך ביקורת על היבטים אחרים שלה. בכדי לבסס פתיחות ומוטיבציה בחינוך, יש צורך לבטל את הכתה הפרונטלית. אגסי מוסיף בספרו (2014, p. xi. תרגום מאנגלית):

הן הצורך בהשכלה והן הצורך בחינוך אינם שנויים במחלוקת; יש מחלוקת לגבי הזהות בין השניים. הכיתה הפרונטלית, שהוצבה בבתי הספר תוך חובת נוכחות, הוכיחה את עצמה כבלתי יעילה ביותר ועדיין היא קיימת בשל סיבות ברורות שאין להן כל קשר לחינוך (שם).

פרופ' נמרוד אלוני עומד בראש המכון לחינוך מתקדם במכללת סמינר הקיבוצים, המסייע למוסדות חינוך ברחבי הארץ לגבש ולהטמיע חזון חינוכי הומניסטי. יצירה והטמעה של חזון חינוכי, לדבריו, הינה הכרח לתפקוד בריא של המערכת, והחזון צריך להיות מותאם לאופי הקהילה החינוכית הספציפית:

החזון צריך לעמוד על שלושה קריטריונים: א. הוא חייב להיות אותנטי, לבטא נאמנה את חומרי החיים של הקהילה, את השפה שלה, כי אחרת זה לא יקרה. ב. הוא חייב להיות חכם, במובן של השכלה רחבה, אקדמיה, ניסוחים טובים. ג. הוא חייב להיות אטרקטיבי. בחינוך, אם אתה לא מגיע לבן אדם, לא עשית שום דבר (ראיון, מאי 2017).

פרופ' חנן אלכסנדר מאוניברסיטת חיפה, דיקאן הסטודנטים בעת הראיון, טבע את המונח "פדגוגיה של שונות" כמענה לנושאים של פלורליזם ערכי וזהות תרבותית בחינוך Alexander 2015, p. 124-125). תרגום מאנגלית):

כל קבוצה זקוקה לחינוך יסודי במסורת שלה, שנראה כפתוח ודינמי ולא סגור ודוגמטי, יחד עם חשיפה למסורות של האחר… חניכה תרבותית דורשת גם היבט ביקורתי, הן בתוך המסורת והן בינה לבין מסורות אחרות (שם).

ד"ר רנדה עבאס, דיקאנית הלימודים האקדמיים במכללה הערבית בחיפה ומרצה במכללת גליל מערבי, מבקשת להטמיע בהכשרת החינוך את הדגש על טוב קהילתי, חשיבה ביקורתית ולמידה משמעותית:

כל מערכת שמכבדת את עצמה ורוצה לחנך נוער שיאהב את עמו, יאהב את ארצו, יאהב את האני שבתוכו, יהיה גאה במה שהוא ויוכל לעזור לבניית החברה שלנו, צריכה לתת לתלמיד את המקום והכלים שיכיר תרבותו ויכיר את התרבות של האחר, וגם לדעת לקשר בין כל התרבויות […]. זה צריך להיות בתכניות הלימודים. זה צריך להיות בטקסים. זה צריך להיות בפעילויות הפורמליות והלא פורמליות בבתי הספר. לדוגמה, בנסיעה לטבריה, נדבר על הכנרת, על חשיבותה למדינת ישראל, על חשיבותה מבחינת החיים, המים, הגבולות… וגם על היותה מקום קדוש לנוצרים, על המסגד המוסלמי, ועל מקום נבי שועייב הקדוש לדרוזים (ראיון, יוני 2017).

חשיבות עליונה בחינוך, לפי עבאס, הנה להעצמת ילדים ונשים:

אם אנחנו רוצים חינוך טוב, חברה בריאה וערכית, חייבים השקעה בחינוך ובאשה. אם נרצה או לא נרצה, היום הנשים לוקחות אחריות על חינוך ילדינו, על מה שקורה בהיבטים האישיים שלנו […]. ואם לנו חסר, אז אין לנו מה לתת, אז אנחנו בבעיה רצינית […]. ולכן עניין מעמד האישה, ההעצמה, העלאת הביטחון העצמי, צריכים להיות שזורים בכל מה שקורה במרקם הבית ספרי, מהגיל הרך, מטרום חובה ועד י"ב (שם).

ד"ר אסמאא גנאיים ממכללת אל קסאמי היא אחת המייסדות של מרכז TEC( Technology, Education and Cultural Diversity) במכון מופ"ת. מרכז זה יוצר ומרכז תוכניות לימודים שיתופיות בין תלמידים בשלושת מגזרי החינוך, על בסיס מקוון ועם מפגשים פנים אל פנים, ומבוסס על תאוריית המגע של אלפורט (1954). מחקר עדכני אודות פעילות המרכז מראה שיפור בהבנת האחר בקרב תלמידים במגזרים השונים (Walther et al., 2014). לפי גנאיים,

החינוך צריך לפתוח את החשיבה וגם להכין למיומנויות החיים […]. דוגמה ליישום כזה הוא מרכז TEC, שאף עצמו מתפתח ומתחדש. חשוב שהחשיבה החינוכית תהיה רלוונטית לקונטקסט הנוכחי, רלוונטית להתקדמויות, לבחינת דברים חדשים גם אם הם לא פרקטיים כעת אבל יכולים להיות פרקטיים בעתיד (ראיון, פברואר 2018).

מארי קופטי, מרצה ומנהלת שותפה של המרכז לחיים משותפים במכללת בית ברל, הנה גם מדריכה פדגוגית בעמותת יד ביד לחינוך דו-לשוני ומייסדת ומנהלת בית הספר הדמוקרטי הערבי ביפו. את בית הספר ביפו פתחה לאחר פניות של הורים:

קודם כל ביקשתי לעשות הדרכה להורים ולצוות ההקמה של בית ספר אודות חינוך: אם אנו חושבים להקים בית ספר, אנו צריכים שפה משותפת לגבי מה זה חינוך […]. בקבוצה הזאת דיברתי על חינוך הומניסטי […]. המשמעת צריכה להיות מבוססת על הגיון ולא על פחד. ההתנהלות צריכה להיות דיאלוגית ומכבדת את הילד (ראיון, אוקטובר 2017).

השינוי בחינוך, לדעת קופטי, צריך להתחיל במעגל המשפחתי, ומעורבות ההורים צריכה להמשך אל תוך בתי הספר. כמו כן, המעורבות החברתית והבין תרבותית היא מכרעת לחינוך:

הדוגמה היא בתי הספר הדו-לשוניים, הרב-תרבותיים של עמותת יד ביד. מעורבות של קבוצות שונות באותה מסגרת דורשת התחשבות בכל קבוצה וחינוך לרב-תרבותיות. יש לדאוג להעביר את התרבות והערכים הפרטיקולריים של כל קבוצה ואת התרבות הקבוצתית. יש לפתח את ערך האמפתיה לא רק לאדם בהיותו אדם אלא לקבוצה שכל אדם משתייך לה. בניית תכנית כזו דורשת הכרות מעמיקה של הצד האחר ושיתוף אמיתי, המתבסס על שוויון, הוגנות וכבוד ההדדי. בעמותה זו יש התייחסות לחברה הפלסטינית בישראל. בכל כתה יש שתי מחנכות, פלסטינית דוברת ערבית ויהודייה דוברת עברית. שתיהן עם כל תלמידי הכתה. כל מחנכת לוקחת אחריות להביא את התרבות שלה ואת ערכיה וביחד, ב- , co-teachingמלמדות את שני הצדדים ומהוות מודל לחיים משותפים עם הכבוד לשונות.
ישנן כמובן בחברה קבוצות שמעדיפות לחיות לחוד ולממש את הזכות לבצע את מנהגיהן ולחיות על פי תרבותן ובשפתן. דבר זה דורש ממשרד החינוך בחירת אנשים מתאימים מאותה תרבות, שיקבעו את תכנית הלימודים לקבוצה שלהם, ולקבוע תכנית להכרת הקבוצות האחרות. בתוכניות הלימודים שנכתבו לבתי הספר הערביים בארץ, למשל, חסר ידע על התרבות הערבית הפלסטינית. לקבלת האחר, יש צורך ראשית בידע עצמי וחופש להגדרה עצמית והערכה עצמית, דבר שיאפשר הכרה ושותפות. לכן, חשוב בכל מסגרת לחנך לערכים אוניברסליים אנושיים של ההכרה בזכויות הקבוצה השונה, לאמפתיה, הכרה וקבלה, תוך אפשרות של הפגשת הקבוצות השונות על ידי תוכניות מיוחדות (ראיון, פברואר 2018).

מגמות בחשיבה ישראלית על החינוך

העמדות שננקטו כאן, כפי שצוין לעיל, הן חלק מייצג מתוך התמונה הרחבה שנפרשה לפנינו בראיונות העומק עם הוגים מכל מגזרי החינוך הממלכתי. מתוך התשובות השונות זיקקנו שתי מגמות עיקריות של חשיבה חינוכית ישראלית עכשווית:

1. תורות אודות חינוך טוב: גישה פרשנית; גישה הומניסטית/דיאלוגית; ביטול תוכניות הלימוד ועידוד מוטיבציה ללמידה; טוב קהילתי; חשיבה ביקורתית ולמידה משמעותית; גישה עתידנית/טכנולוגית; פיתוח החשיבה.
2.  תורות של חינוך לשיפור החברה: חינוך לקבלת האחר; ערכים הומניסטים בחינוך הערבי; מעורבות הורים בחינוך; העצמת נשים וילדים; חינוך להעצמת הזהות העצמית וכבוד לאחר; "פדגוגיה של שונות"; פיתוח אוטונומיות אישיות; סביבות למידה מתקדמות ומפגשים בין תרבותיים.

מגמות אלה עוסקות בשיפור הערכים בחינוך ובהעצמת המגזרים החלשים בחברה. אף אחד מהמשתתפים במחקר לא הדגיש את הצורך במצוינות אקדמית מעל צרכים של פיתוח אישי, ערכי וחברתי. למרות שהעצמה חברתית של המגזרים החלשים קשורה בהישגים לימודיים גבוהים יותר בכלל החברה, נראה כי המשתתפים במחקר, מכל המגזרים, מבקשים ראשית לראות את תכנית הלימודים כבנויה על יסודות איתנים של ערכים הומניסטיים וחברתיים, ועל בסיסם בלבד ניתן יהיה לבנות תכנית למצוינות אקדמית.

מסקנות

במאמר ביקשנו למפות את הזרמים השונים בחשיבה חינוכית עכשווית באקדמיה הישראלית כדי למצוא מטרות חינוכיות משותפות וסותרות בקרב המגזרים השונים של החינוך הישראלי, ולפתוח את הדרך להצעות לשיפור ושיתוף פעולה. המגמות העיקריות שעלו עוסקות: (1) בפיתוח הפרט והקהילה באמצעות פדגוגיה חדשנית ועידוד ערכים (במונחים של לם, 2000 – אינדיווידואציה ואקולטורציה); ו-(2) בפיתוח חברתי תוך העצמת החלשים ומתן דגש למפגשים בין תרבותיים (לם – אקולטורציה וסוציאליזציה).

ראייה היסטורית של החינוך הישראלי מראה כי ישנה מוטיבציה משותפת לערוך אינטגרציה בין קבוצות חברתיות בזרם החינוך הממלכתי חילוני, בעוד שמבקשים להשאיר את הקבוצות האחרות נפרדות. החינוך הממלכתי-ערבי משלב תלמידים מקבוצות תרבותיות שונות: מוסלמים, נוצרים, דרוזים וצ'רקסים. בחינוך הממלכתי ערבי ישנם מתחים פנימיים נמשכים הנובעים מתוכנית לימודים המתאימה לאג'נדה של מדינת ישראל ולעתים מצויה בקונפליקט עם התרבות, ההיסטוריה והזהות העצמית הערבית. הסטטוס הכללי של החינוך הישראלי דורש פתרונות למתחים בין מגזרי החינוך השונים. נראה כי קיים רצון משותף בין ההוגים מהמגזרים השונים לחזק זהות תרבותית בקרב כל מגזר, יחד עם קידום ההיכרות והכבוד כלפי מגזרים אחרים.

באשר להיבטים הישראליים של התורות החינוכיות השונות, הבנו כי רוב התורות המוצגות קשורות קשר אמיץ עם הסטטוס המגזרי בו פועלים ההוגים. רוב ההוגים שמגיעים מקבוצות מיעוט (מוסלמים, נוצרים ודרוזים) קוראים להעצמת הזהות האישית והקהילתית דרך החינוך, תוך עידוד הכבוד לאחר; חלקם יוזמים ופעילים בתוכניות למפגשים בין תרבותיים. הוגים מהרוב היהודי מדברים באופן כללי על קידום הערכים ההומניסטים בחינוך ושיפור השיטות הטכנולוגיות והפדגוגיות בכדי להתאים את החינוך הישראלי לזירה הבינלאומית. מבחינת הקטגוריות של לם, רוב המשתתפים מקדמים אקולטורציה ואינדיווידואציה, אך החינוך המרוכז בהעצמה קהילתית וחברתית הוא בעל מאפיינים של סוציאליזציה.
הוגים ישראלים עכשוויים של החינוך מספקים פתרונות עדכניים לחינוך טוב יותר במבנה הרב תרבותי של החינוך הישראלי. עולות בדבריהם מגמות עתידניות בהתאמת החינוך הישראלי להתקדמות הטכנולוגית והתרבותית, מגמות הומניסטיות בביסוס החינוך על ערכים, דיאלוג, הרמנויטיקה ודמוקרטיה, מגמות רב תרבותיות בחינוך להעצמת הזהות הקהילתית וכבוד לאחר, העצמת ילדים ונשים ובנייה מחדש של הפדגוגיה, בעיקר בכדי לשפר מוטיבציה. המגמות השונות, שחוזרות על עצמן בשלושת המגזרים חולקות את הרצון המשותף לחינוך לזהות עצמית ופתיחות אל האחר, לשיפור הסביבה הלימודים ותוכנית הלימודים בכדי לאפשר פתיחות וחשיבה ביקורתית ויצירתית, ולמתן מקום לדיאלוג בין קבוצות בחברה הישראלית. כאשר המרואיינים נשאלו כיצד ניתן לצמצם פערים בין מגזרי החינוך הממלכתי השונים, רובם דיברו אודות הצורך במודלים חדשים של אינטגרציה שיקדמו שוויון בעוד הם משמרים את החינוך לזהות אישית ותרבותית.

החינוך הישראלי מחולק למגזרים. האילוצים הפוליטיים, ככל הנראה, לא יאפשרו אינטגרציה של מגזרים אלה בעתיד הנראה לעין. עדיין, הוגים ישראלים עכשוויים של חינוך מהמגזרים השונים מקדמים מטרות חינוכיות הומניסטיות משותפות, אשר נראה כי הן חוצות גבולות תרבותיים וחברתיים. ישנן כיום יוזמות חינוכיות לאינטגרציה בין מגזרים ישראלים שונים (לדוגמה: בתי הספר הדו-לשוניים, TEC, בתי ספר של המגזר השלישי ועוד), אך לא קיימות עדיין תוכניות ממשלתיות בסדר גודל נרחב לאינטגרציה בין שלושת מגזרי החינוך הממלכתי. נראה כי קיים רצון משותף בין שלושת מגזרי החינוך הממלכתי ללמוד אודות המגזר שלהם וגם אודות אלה האחרים, ולשפר את הסובלנות והכבוד ההדדיים.

התמונה הכללית העולה קוראת לשיפור מערכת החינוך כולה ביחס לחשיבה מחדש על תוכניות הלימוד, להתאמה להתקדמות הטכנולוגית וליצירת הזדמנויות רבות יותר למפגשים בין מגזריים. המצוינות האקדמית אינה מהווה מטרת-על בחינוך, והיא תבוא כפועל יוצא מהשקעה בתשתיות של ערכי מוסר, זהות וחברה. יש לבסס את ההבנה כי החינוך הנו המעוז הראשון של הבנה בעולמנו המשתנה; העצמת הזהות העצמית והקהילתית וכבוד כלפי האחר יכול להיות הצעד החינוכי הראשון במהלך זה.