חלון הזדמנויות היסטורי־אקולוגי: האם מערכת החינוך תיכנס בעדו?

לימור אלוף

לימור אלוף היא אחת המובילות של השיח האקולוגי בישראל בשלושת העשורים האחרונים

חלון הזדמנויות היסטורי־אקולוגי: האם מערכת החינוך תיכנס בעדו?

היעדר רצון להישיר מבט לתרחישי עתיד מערערים ולבחון מולם את דפוסי החשיבה וההתנהגות שלנו, הנו חלק מדינמיקה המאפיינת כל אדם וחברה הנדרשים לשינוי. וכאשר מדובר בשינוי רדיקלי של מערכת החינוך המקובעת שלנו, הרצון להישיר מבט לעתיד נעדר עוד יותר ומוחלף בהונאה עצמית ובהתחמקות מהשינוי הנדרש.

התובנה כי אנו מתחזקים משטר כלכלי המוביל את האנושות לעתיד דיסטופי, מופנמת בהדרגה על ידי חלק קטן מהציבור בעוד שרובו דוחה אותה. אך תובנה זו מתפשטת ברחבי העולם בעזרת תמלול מתומצת ובהיר שעשתה תלמידת בית ספר אחת לדו״חות המורכבים של מדעני האו״ם. התִמצות של גרטה טונברג אומר בפשטות: אנו בעיצומה של הכחדה המונית. הבית שלנו עולה באש. המבוגרים, בעיקר המנהיגים שבהם, נמנעים מהמדיניות המתבקשת, וממשיכים לספר לעצמם ולאחרים סיפורי מעשיות על צמיחה כלכלית נצחית.

הפגנות המונים בהובלתו של הדור הצעיר — חלקו תלמידי בית ספר — הן הצהרות איקונוקלסטיות. הן אומרות כי השיטה הקיימת מובילה אותנו לאבדון, ושאת המבנים האידיאולוגיים המתחזקים אותה יש לנתץ. זוהי קריאה למהפכה של דור צעיר המסרב לשעבד את עתידו לכרוניקה ודאית של כאוס אקלימי והתמוטטות אקולוגית, שיביאו לקץ הציוויליזציה במאה ה־21. אל מול תנועה עולמית צעירה זו, עומדות הנהגות מבוגרות, אנוכיות ופחדניות, המסרבות להבין כי אנו עומדים על שפת התהום. אכן, השינוי הנדרש מאיים על מבני כוח מבוססים ותובע מהלך מהפכני כבר בעשור הנוכחי.

בראש ובראשונה נדרשת מהפכה תודעתית דחופה שעיקרה ערעור ההגמוניה של האדם על מערכות הטבע. המהפכה החלה והיא מנכיחה אימה מסוג חדש. הטבע, ישות מוכחשת, נוכחת־נעדרת, שהייתה קיימת ברקע אך לא קיבלה קול או במה בתרבותנו, מתהפכת עלינו, מהדהדת את חוויית האל־ביתי (unheimlich) שעליה עמד זיגמונד פרויד: סביבה טבעית שהיתה מוכרת וביתית הופכת פתאום למאיימת. אכן, אנחנו חיים בסרט מעיק ומבהיל של דייוויד לינץ'. מכאן ואילך, בכל אשר נפנה, תלווה אותנו כעננה תחושת אל־ביתיות בסביבה הטבעית המאיימת להרוס אותנו.

ובתוך כל זה, בעיצומו של המטא־נרטיב המתערער על קִדמה כלכלית אינסופית, נמצאת מערכת החינוך שלנו, סוכנת נרטיבים מוסמכת, הממשיכה למחזר נרטיבים שחוקים, המבטיחים את חדלונם של החיים בכדור הארץ, בכלל זה חיי תלמידיה. מגפת הקורונה הקפיצה לכאורה את מערכת החינוך אל העתיד, אל הוראה ולמידה דיגיטליות, אך דפוסי ההוראה והלמידה ותכניה נותרו כמות שהם — מנותקים מן המציאות, מן האתגר המהפכני שהדור הצעיר יכול ומוכן להיענות לו. למערכת החינוך יש חלון הזדמנויות היסטורי־פדגוגי־אקולוגי להצטרף לתלמידיה, המבקשים להבטיח את עתיד החיים על כדור הארץ, להנחותם ולחזקם. האם היא תיכנס בעדו?

נקודת מוצא למפנה תודעתי היסטורי מצויה בדו״חות של מדעני האו״ם, בתובנות החדשות של בכירי המדענים בעולם החוקרים את השפעות המין האנושי על האקלים, על המגוון הביולוגי, על האדמה והימים. תובנות אלו מורות כי להתנהלות הכלכלית שלנו ישנן תוצאות אקולוגיות הרסניות המערערות את בסיס קיומנו. המדענים מציירים תמונת הרס שיטתי של המערכת האקולוגית בידי החברה האנושית, המתיימרת לשלוט על מערכת שמעבר לשליטתה ולהבנתה. בניגוד למנהגנו לכבד את המגבלות הטכנולוגיות של המערכות המכניות המשרתות אותנו, איננו מכבדים את המערכות האקולוגיות המווסתות את האקלים, מטהרות את האוויר והמים, בונות אדמה פורייה ומציעות ספרייה גנטית עשירה ומגוונת. כמו ילדים סיפרנו לעצמנו אגדה מנחמת על מערכת טבעית כול יכולה, המסוגלת להזרים לנו משאבים ללא הגבלה, לעבד כל סוג של פסולת ולהתחדש בצורה מופלאה — פרפטוּם מובִּילֵה. התעלמנו מחוקי התרמו־דינמיקה המורים בדיוק את ההפך: המערכת האקולוגית מוגבלת בהיותה כבולה לדפוס המחזורי של חומריה; שמירה על סביבה תומכת חיים דורשת איזון בכמות ובאיכות הזרימות היוצאות ונכנסות אליה.

בתחושת שליחות אדנותית יצאנו לכבוש ולרסן את הטבע ולשעבדו לשירות האדם. לא עצרנו לרגע לצורך לימוד המערכת שבה אנו תלויים, להבין את מגבלותיה, לכבוש ולרסן את עצמנו. לא רצינו להבין כי חוק שימור החומר וחוק האנטרופיה, הגוזרים על כל החומרים לשנות צורה, לאבד מאיכותם ולהתפזר בסביבת החיים שלנו, הם בעלי הבית האמיתיים, הם קובעים מה מותר ומה אסור. תוך כדי התעלמות מוחלטת מהדינמיקה המחזורית של כדור הארץ, הכופה עלינו לחיות עם מה שיצרנו ופיזרנו בסביבתנו, כרינו חומרים מקרום כדור הארץ — מינרלים, מתכות, דלקי מאובנים — והשתמשנו בהם לתהליכים ולמוצרים שהעלו את מידת ריכוזם בסביבה עד כדי סכנת חיים. העדפנו לשכוח כי דווקא סילוקן ההדרגתי של המתכות הכבדות מהאטמוספירה לפני מאות מיליוני שנים ושקיעתן אל קליפת כדור הארץ, הם אלה שסייעו לו להפוך את כוכבנו מסביבה רעילה לכוכב עשיר ומסביר פנים למאות מיליוני מינים. במעבדות שלנו ייצרנו תרכובות חדשות ופתחנו תיבות פנדורה של חומרים יציבים שאינם מתפרקים לחומרי מוצא טבעיים, והם מתגלגלים לרקמות שומניות במארג המזון ומתיישבים בתוך גופנו. לא הבאנו בחשבון כי איננו היצרנים הראשיים של איכות החיים בכדור הארץ, וכי זהו תפקידם של הסוכנים היצרניים של המערכות האקולוגיות — מהמפרקים המיקרוסקופיים באדמה, המעבדים פסולת למקורות חיים, ועד התאים הירוקים שבצמחים המספקים לנו, באדיבות הפוטוסינתזה, את אבני הבניין של קיומנו. פגענו באופן פיזי בסוכני טבע מחדשים ומשקמים אלה על ידי הסבתם של שטחי טבע לאדמות חקלאיות ולאתרי בנייה.

מגפת הקורונה הקפיצה לכאורה את מערכת החינוך אל העתיד, אך דפוסי ההוראה והלמידה ותכניה נותרו כמות שהם — מנותקים מן האתגר המהפכני שהדור הצעיר יכול ומוכן להיענות לו.

וכעת אנו קוצרים את אשר זרענו; מקבלים מהסביבה הטבעית חשבון כבד מנשוא על ההיבריס שלנו. דו״חות מדעיים בדוקים מראים כי שינינו את ההרכב הכימי של האטמוספירה ויחד איתו את היציבות האקלימית של 11,700 השנים האחרונות. הייתה זו תקופה של מרחב אקלימי אידיאלי — טמפרטורה ממוצעת של 14 מעלות צלסיוס — שאיפשרה את התפתחות הציוויליזציה שלנו. שינינו גם את האיזון הכימי של האוקיינוסים שהפכו חומציים והכחידו עד כה שליש מהיונקים הימיים והחריבו שליש משוניות האלמוגים, ביתם של רבע מהמינים החיים בים.

במאתיים השנים האחרונות ביראנו שליש מיערות העולם, השתלטנו על שלושה רבעים משטחי הטבע בעולם והתנענו צונאמי של הכחדת מינים — תהליך בלתי פוסק המכחיד מינים רבים בכל יום. זהו קצב הכחדה שטרם נודע כמותו בתולדות ההיסטוריה האנושית. בנוסף, נמצא כי לכימיקלים החדשים שיצרנו לתעשייה, לחקלאות, לתעשיית המזון ולקוסמטיקה, ישנן השפעות הרסניות על מערכות שונות בגופנו ובנפשנו — על ההתפתחות, הפוריות, הקוגניציה, המטבוליזם, מערכת החיסון והאיזון הנפשי. ספקטרום הסימפטומים של כימיקלים אלה כולל בין השאר פמיניזציה של מינים בטבע, ירידה בפוריות, הופעתם של סרטן, אוטיזם, הפרעות קשב וריכוז, השמנה ודיכאון. השורה התחתונה: צורת ההתנהלות שלנו, המתעלמת מחוקי המשחק של המערכת הטבעית, הורסת את התנאים המאפשרים חיים, בכללם חיינו שלנו, על פני כדור הארץ.

תחושת החירום המשודרת בדו״חות של מדעני האו״ם נובעת מחקר אופיין הלא־ליניארי של המערכות הטבעיות. מערכות אלה נוטות לנוע בפתאומיות מנקודת שיווי משקל אחת לאחרת. המדענים חרדים מפני תגובת שרשרת בלתי הפיכה שעלולה להתרחש כאשר ייחצו סִפִּים מכריעים — נקודות קריטיות של אל־חזור הפזורות במערכות האקולוגיות — ויתרחש מעבר לשיווי משקל חדש, עוין לחיים על פני כדור הארץ, מעבר מחיים של התפתחות ושגשוג לחיים של מלחמת הישרדות.

ההשפעות האקולוגיות המערערות את בסיס קיומנו אינן תולדה של תאונה, תקלה מקרית, אי שמירת חוק, או חוסר אחריות מצד תאגידים כוחניים המנהלים מדיניות אינטרסנטית. למרות רצוננו למצוא "אנשים רעים" (bad guys) ו"חשודים מיידיים" (usual suspects), מדובר דווקא בתולדה של התנהלות תקינה לגמרי, שומרת חוק. החוקים שחוקקנו הם האחראים למצב האקולוגי המוגדר בידי המדענים כ"מצב חירום".

השיטה שכוננו התעלמה, וממשיכה להתעלם, מהגיונה של המערכת הטבעית — מערכת סגורה שבה כל החומרים נעים במחזוריות. היא לימדה אותנו להקים ארובות כדי להעביר פסולת מולקולרית לאוויר, לבנות צינורות שפכים כדי להזרים פסולת נוזלית לים, ולהסב שטחי טבע לאתרי קבורה של פסולת מוצקה. אותה שיטה מעודדת אותנו לשרוף פחם, נפט וגז להזנת מערכות האנרגיה והתחבורה שלנו, למרות הקונצנזוס המדעי שהתוצאה הבלתי נמנעת של שרפה זו היא התחממות אקלימית. חוקי השיטה מאפשרים לנו לפגוע בחלקים היצרניים של כדור הארץ על ידי פעילות תקינה, חוקית לגמרי: דיג תעשייתי המביא לקריסת 90 אחוזים ממאגרי הדגה בעולם; בירוא יערות, המכונים "יערות עד", לטובת תאית לנייר טואלט; זיהום מקווי מים בסיבי פלסטיק המתחרים בכמותם עם הפיטופלנקטון, בסיס מארג המזון הימי. מערכת התקינה של השיטה שלנו מאשרת ומכשירה מוצרים המכילים רעלנים המתגלגלים למגזרים רגישים — מדבורים ודו־חיים ועד לתינוקות ונשים הרות.

וכעת אנו קוצרים את אשר זרענו; מקבלים מהסביבה הטבעית חשבון כבד מנשוא על ההיבריס שלנו.

השיטה החוקית לעילא שלנו, המחריבה מערכות אקולוגיות מקיימות חיים, מעידה על כשל חשיבתי עמוק הנמצא בבסיס התרבות שלנו. ההתחממות הגלובלית והתמוטטותן של המערכות האקולוגיות הן בנות חוקיות להתנהלות כלכלית מוסכמת וסימפטומים של עיוורונה האקולוגי של הציוויליזציה שלנו. העוצמה התעשייתית והמדעית שרכשנו עם השימוש המסיבי בדלקי מאובנים בתחילת המאה ה־19, ועם פיצוח האטום במחצית הראשונה של המאה ה־20, תוך כדי התעלמות מהתלות שלנו במערכות האקולוגיות, הביאו אותנו לרגע קריטי זה שבו אנו נתבעים לחשוב מחדש על יחסינו עם הטבע אך קצת מעט לפני שיהיה מאוחר מדי.

משברים קיומיים הם הזדמנות לחשוב על הנחות יסוד ולתת מבט רטרוספקטיבי אל נקודות מפנה שהביאונו עד הלום. גיאולוגים מסמנים את 16 ביולי 1945, שבו נעשה הניסוי הגרעיני הראשון, ניסוי טריניטי (Trinity test), במסגרת פרויקט מנהטן לפיתוח פצצת האטום. זוהי לדעתם ראשיתו של עידן האנתרופוקן (The Age of Anthropocene), עידן האדם. זהו רגע אייקוני המסמל את ניצחון האדם על הטבע והפיכתו לכוח אבולוציוני כביר המשנה את סביבת החיים שלו. המושג "עידן האנתרופוקן" הוא מושג מכובס לעידן של תחכום טכנולוגי מדהים לצד בערות אקולוגית מדהימה לא פחות. בבסיסה של בערות זאת צרובה תמונה מושגית בעלת שורשים עתיקים של פירמידה שבראשה ניצב האדם ותחתיו כל יתר המערכות האקולוגיות, על בעלי החיים והדוממים שלהן, שכל ייעודן הוא לשרתו. הצבת האדם מעל לכל צורות החיים האחרות בכדור הארץ היא תפיסה אנתרופוצנטרית ואגוצנטרית שהמציאו ומתחזקות דתות אברהם. המשכה בפילוסופיה, המעוגנת בדואליזם הקרטזיאני, המפצלת בין האדם לטבע ומנהיגה חשיבה אנליטית־דיסציפלינרית המפרקת את העולם לחלקים ואת הידע לתחומים נפרדים המתמחים בחקירתם. המסורת הדתית הרעיונית הזאת הביאה אותנו למבוי סתום הרסני. חשיבה אקולוגית, לעומת זאת, היא חשיבה הוליסטית ואינטר־דיסציפלינרית, שכן המערכות האקולוגיות הן רשתיות והן פועלות ומגיבות באופן אוטונומי וספונטני מתוך אינטראקציה מתמדת עם סביבתן המשתנה. קשרי גומלין מורכבים ודינמיים מתקיימים במערכות אלו בין צמחים, בעלי חיים ומיקרואורגניזמים ובין המערכות שבתוכן הם חיים. בתודעתנו שולט עדיין מודל מנטלי המציב את הטבע כישות חד־ממדית, אטומה, נפרדת ומובחנת מאיתנו. מודל זה אינו יכול לתפוס את היותנו חלק ממארג אקולוגי ואת תלותנו המוחלטת בו — לא רק בנשימה, בשתייה, באכילה, באנרגיה, בעיבוד הפרשותינו והפסולת שאנו מייצרים, אלא תלותנו במארג האקולוגי המאפשר לנו, וליתר המינים, חיים. המודל השולט בתמונת העולם שלנו מכחיש את הסימביוזה בינינו לבין הטבע והופך את הטבע למשאבים, למקורות ולסחורות, המיועדים לצריכה ולניצול. המודל המנטלי הזה, הפרדיגמה המושגית־ערכית הזאת, מובילים במסלול ישיר לקריסה אקולוגית.

תפיסה מפצלת, דואליסטית ודיכוטומית, בין טבע לתרבות עומדת בשורש היחסים האובדניים שלנו עם המערכות האקולוגיות. מושגינו משקפים את תפיסת עולמנו המפצלת. מושג כגון "איכות הסביבה" וגלגולו העדכני במושג "הגנת הסביבה" מסגירים פיצול בינינו לבין הטבע הנתפס כחיצוני לנו ונזקק ל"איכות" או ל"הגנה". מילים המשקפות את יחסנו לטבע — "כיבוש", "ניצול", "שימוש", "תִרבות", "ביות", "אילוף", וכן "תחרות בין המינים", "רק החזקים שורדים" וכדומה — מסגירות תפיסה עצמית שלנו, התרבותיים, לעומת הטבע האחר, הפראי, ומגלמות יחס אדנותי, קולוניאליסטי, לטבע.

לפי ג׳ורג׳ לייקוף ומרק ג'ונסון (Lakoff & Johnson, Metaphors We Live By, 1980) החשיבה והמעשים שלנו מונחים בחשאי על ידי מטפורות. אנו זקוקים למערך חדש של מטפורות ביחסנו אל הטבע. מערך מקרב, מאחד, ממזג, במקום המערך המפריד והמתנשא. דו״חות מדעני האו"ם, על טבלאות הנתונים המכומתים שלהם, לא יחדרו לתודעתנו ללא תיווך מטפורי. עובדות מדעיות אינן מספיקות כדי לערער תפיסת עולם דומיננטית; הן זקוקות לעיבוד מטפורי היכול לגעת ברגשות ולהניע לפעולה. גם מושגי המפתח של השיח הסביבתי — "קיימות", "מקיים" וכו' — לא עושים את העבודה ואינם מצליחים ליצור זיקות רגשיות ומוסריות החיוניות לפעולה. צריך מערך מטפורי חדש; יותר מכך — צריך נרטיב חדש ומשכנע האורג מושגים, מסביר, מדריך, נוטע תקווה ומחליף נרטיבים שגויים שאחריתם אסון אקולוגי.

השיטה החוקית לעילא שלנו, המחריבה מערכות אקולוגיות מקיימות חיים, מעידה על כשל חשיבתי עמוק הנמצא בבסיס התרבות שלנו.

אנו סובלים ממצב מנטלי של היפוקוגניציה (hypocognition) ביחסינו להתמוטטות האקולוגית — מושג שהציע האנתרופולוג רוברט לוי, המבטא היעדר ייצוג למצבים בעולם או למצב העולם. אנו — התרבות, החברה, המנהיגים הפוליטיים, אנשי האקדמיה, אנשי התקשורת, מערכת החינוך — סובלים מחסך במסגרת מושגית היכולה לתפוס את המציאות החדשה, לחבר את דו״חות המדענים לתמונה שיטתית אחת ולהניע תגובה הולמת. הסימפטומים לכך הם אילמות, גמגום, התעלמות, הכחשה, הגחכה, התעסקות בטפל, בריחה לבידור.

פיתוח חשיבה אקולוגית חברתית הוא אפוא משימה לא פשוטה. מטפורות חזקות עשויות לערער נרטיבים מקובעים ולפלס את הדרך לקוגניציה הולמת, מאוזנת, מסונכרנת עם המציאות. למשל המערכת האקולוגית כאורגניזם־על, מטפורה המכוונת לכך שכל פגיעה באחד מאבריו של אורגניזם זה — יערות, נהרות, ימים, אדמות, אוויר — כמוה כפגיעה באחד מאברי גופנו. אפשר גם "צבא הגנה למין האנושי" או "מכונת הנשמה אולטימטיבית". ייתכן שהמשוררים — ממציאי המטפורות המחוננים ביותר — יכולים לסייע כאן.

מישל פוקו אמר שכל תקופה בהיסטוריה מחליטה מה נכנס לשיח ומה נשאר מחוצה לו. שרטוט גבולות השיח, על המטפורות המכוננות שלו, קובע את התנאים הבסיסיים לכינונה של אמת. לפי שעה אנו מצוידים בשיח מיושן, מקובע, טרום־קורונה, שאינו יכול לכונן אמת מקיימת חיים. אנחנו ממשיכים לדבר על הצורך לאזן בין דרישות הסביבה לדרישות הכלכלה כעל איזון בין שתי ישויות מפוצלות, סביבה וכלכלה, פיצול שהביא ויביא להרס הדדי של הסביבה והכלכלה. אנו צריכים שפה חדשה הממזגת את התובנות המדעיות האקולוגיות בשיח ומציבה אותו בדרגה מוסרית גבוהה יותר.

מרד, לפי הפילוסופית והאקטיביסטית גרייס לי בוגס (Boggs), הוא ערעור על הקיים, ביקורת המבקשת להתערב, לשבש התנהלות שגויה ולתקנה. מהפכה, לעומת זאת, אינה מסתפקת בכך; היא שאפתנית יותר, חותרת ליצירת מבנה חדש, לניסוחם וליישומם של עקרונות מנחים חדשים. ברגע קריטי זה, טעות גדולה היא להסתפק במרד — בשיבוש התנהגות שגויה ובתיקונה. האסון האקולוגי שהבאנו על עצמנו דורש מהפכה; דה־קונסטרוקציה של נרטיבים מושרשים והחלפתם בנרטיב חדש עתיר מודלים מנטליים מתאימים ומטפורות מרגשות, המסוגל להניע אנשים לחולל שינוי מבני בסדר החיים החברתי. עם פחות מזה אנחנו צפויים לאבדון. עלינו לצאת מהמערה האפלטונית, מעולם הדימויים השקרי המהבהב על הקיר, ולסובב ראשינו אל האור — אל עתידנו המחשיך.

מערכת החינוך מחנכת את תלמידיה במערה, מקנה להם מודלים מנטליים ומטפורות המסגלים אותם למצב החברתי המתעתע, האסוני. התלמידים הצעירים, רובם בעלי תודעה סביבתית ברמה כזו או אחרת, חשים בכך ומדווחים בנוסחים שונים על בית ספר מנותק, הזוי ובלתי רלוונטי. אכן, מערכת החינוך הגיעה לצומת; היא זקוקה לסיעור מוחות מטלטל. עליה לשאול עצמה אם ייעודה הוא להיגרר אחרי החברה עד אובדנה, או להוביל את החברה ולהתגייס להצלתה — להצלת עתידם של תלמידיה.

אנו זקוקים למערך חדש של מטפורות ביחסנו אל הטבע. מערך מקרב, מאחד, ממזג, במקום המערך המפריד והמתנשא.

תגובות גולשים

היה הראשון לכתוב תגובה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *