חינוך קוסמוסופי

חינוך קוסמוסופי

הבנה של מיהו ומהו האדם שממנה ניתן לגזור את יכולותיו ומגבלותיו ואת היחס הנכון שלו לעצמו, לזולת, לחברה ולעולם, היא בעיני השער לחיים נכונים, חיים על פי טבענו, ברמת האדם והחברה — ולשָם צריכה מערכת החינוך לכוון עצמה. כיום ענפי המדע — בפרט הביולוגיה וחקר המוח — מסוגלים לתת תשובות מושכלות לסוגיות אלה, ומערכת החינוך יכולה להציג לתלמידים את הנתונים ואת המסקנות הפילוסופיות המסתמנות מהם ולעודד אותם לדון בהן. זהו בעיני הבסיס הנכון לתפיסת האדם, העולם והמוסר, תפיסה המבוססת על מי ומה שהננו, וממנה יש לגזור יעדים למערכת החינוך.

מערכת החינוך מונחית על ידי תפיסת אדם ועולם, וטוב שתצמח מתפיסה המבוססת על הידע שנצבר בענפי המדע השונים ולא מתוך אידיאולוגיה. כאשר מערכת החינוך מופעלת על ידי אידיאולוגיה היא נוטה ללאומנות, לדתיות ולתפיסות נטולות בסיס מדעי אחרות. כאשר היא פועלת בלא לצמוח מתפיסות מדעיות של אדם ועולם, היא נגררת אחר מגמות שצמחו על רקע התפתחות כלשהי — טכנולוגית למשל; או אז היא מטמיעה מקצועות כמו ביו־טכנולוגיה, רובוטיקה ומתמטיקה ומפתחת את בוגריה לכיוונים היכולים להבטיח הצלחה כלכלית ו"קִדמה", אך לא בהכרח חיים נכונים ומספקים — חיים על פי טבענו. גם אמצעים כמו כיתות קטנות, מורים מתוגמלים ומחשבים, אינם המטרה. יש לשאוף, לדעתי, למערכת חינוך המצליחה להגשים יעדים התואמים ומקדמים תפיסת עולם מבוססת (כפי שתוגדר בהמשך), ולהצמיח בוגר שמבין את מהותו ואת מעמדו בעולם ופועל בהתאם להם, ובכך מסייע ליצירת סביבה ראויה.

לאורך ההיסטוריה נגזרו ערכים מתפיסות עולם שהתגבשו על בסיס ידע חלקי מאוד בדבר העולם והאדם, בחלקן על בסיס מיתולוגיות וכתבים שקודשו ושימשו בסיס לדתות, למנהיגות פוליטית, לפילוסופיה ולחינוך. היום ניתן לומר שתפיסות העולם שהובילו תרבויות עתיקות ברחבי העולם וביניהן את העם היהודי (ובעקבותיו את התפיסות הנוצריות והמוסלמיות) במשך אלפי השנים האחרונות, ראויות לבחינה מחודשת לנוכח הידע הרב שהצטבר בענפי המדע השונים. כיום ניתן לגבש — בזהירות המתבקשת — תפיסות עולם ואדם חדשות ולגזור מהן יעדים חדשים למערכת החינוך.

הידע החדש

על אף שחלפו כמאה ושישים שנים מאז פרסם צ'ארלס דארווין את מוצא המינים, כמאה וחמישים שנים מאז פרסם את מוצא האדם, כמאה שנים מאז פרסם איינשטיין את תורת היחסות הכללית, וכשישים וחמש שנים מאז גילו ווטסון וקריק את הסליל הכפול, לא צמחה תפיסה פילוסופית כוללת מבוססת מדע, שתחליף את השקפות העולם הקיימות. אף על פי שבפעם הראשונה בהיסטוריה יש בידינו תשובות לשאלות יסוד שהעסיקו את האדם במשך אלפי שנים — כיצד נוצר העולם, כיצד נוצרו החיים, כיצד התפתח האדם — לא הפקנו מהן השקפת עולם חלופית. גם אם מדובר בתיאוריות שעל חלקן מרחפים סימני שאלה, הרי האדם יכול כיום להסביר את עצמו ואת עולמו במונחים מדעיים מבלי להזדקק לדת או לפילוסופיה המנותקות מנתונים, מתצפיות ומתיאוריות משכנעות.

ציבור גדול במערב מאמין בקיומו של אלוהים (על פי רוב ככוח חיצוני ובעל תודעה האחראי להיווצרות העולם, והנותן סיבה, תכלית ומשמעות לחיינו ומבטיח חיים אחרי המוות); גם בקרב תרבויות לא מונותיאיסטיות, כגון במזרח הרחוק, רווחת אמונה בקיומה של נפש אשר אינה מתכלה עם מות הגוף וזוכה לסוג של קיום אחריו. באופן בלתי נמנע, אמונות אלה מחלחלות למערכות החינוך הדתיות והממלכתיות. מערכות חינוך חילוניות המנסות להעניק חינוך ליברלי נתקלות בפער בין מה שראוי להסיק מתגליות המדע — למשל, שהחיים נוצרו והתפתחו באופן אקראי ובסופם ממתין מוות מוחלט — לבין אמונותיהם של תלמידים, של הורים ושל מורים. נוצר אפוא סוג של דיסוננס קוגניטיבי־פדגוגי הגורם לכך שמערכת החינוך נמנעת מלעסוק ב"שאלות הגדולות", שהעיסוק בהן חשוב מאוד לגיבוש תפיסתו העצמית של התלמיד ותפיסת עולמו, ואמור להיות מטרה עליונה של מערכת החינוך.

בשיעורי ביולוגיה, גם כשהמורים מלמדים על האבולוציה, על גנטיקה, ואפילו על הקרבה הגנטית בינינו לבין השימפנזה, הם נזהרים מדיון במשמעויות הנובעות מכך לגבי מהותנו. אנחנו מלמדים על מות התא אבל לא מדברים על מותנו שלנו. מערכות החינוך נזהרות מעיסוק בשאלת המוות ובשאלת משמעות החיים נוכח המוות. בלימודי הפיזיקה, כאשר מורים מלמדים על היקום, על היווצרותו, על משך קיומו ומרחביו, כמעט שלא עולה שאלת המקריות העומדת בבסיס תורת המפץ הגדול ומה עולה מכך לגבי חיינו ומשמעותם. הבוגר אולי יודע הרבה, אך אינו מבין דבר.

גם כשמלמדים פילוסופיה עוסקים בעיקר בתולדות הפילוסופיה, ולא בשאלות הגדולות נוכח הידע המדעי הקיים. רוב הפילוסופים "החדשים", לא כל שכן העתיקים, נטועים עמוק בתוך תפיסות עולם ישנות. גם האקזיסטנציאליסטים, שכתבו בתקופת דארווין ואחריו, לא הפנימו כלל את משמעות התיאוריה שלו והמשיכו להתייחס אל האדם כאל יצור עילאי. הפילוסופיה האנליטית של המאה העשרים טמנה את ראשה בבלשנות ובלוגיקה ונמנעה כליל מלעסוק בשאלות מטפיזיות ומוסריות.

במאמר קצר זה אציג בסיס אפשרי לתפיסת עולם ולעקרונות התייחסות בהתאם לממצאי המדע המציעים, לדעתי, נקודת מוצא טובה לגיבושן של מטרות חדשות למערכת החינוך.

תפיסת עולם על בסיס המדע

לצורך גיבוש תפיסת עולם עלינו לדון בשאלת היסוד — מהי הדרך הטובה ביותר הקיימת להגיע לאמת בנוגע למהותם של העולם, החיים והאדם. בהתחשב בחלופות — דת, מיסטיקה, פילוסופיה — התשובה היא: הדרך המדעית. היא אינה חפה מטעויות אך היא הדרך הטובה מכל האחרות. אמצעיה — תצפיות, השערות, ניסויים, פרסום לצורך ביקורת עמיתים ועוד — עושים אותה לדרך האמינה ביותר.

אם כך, נותרת בידינו תפיסת עולם פיזיקליסטית ותפיסת אדם ביולוגיסטית. תפיסת האדם הביולוגיסטית מבוססת על האבולוציה, על הקרבה הגנטית בינינו לבין פרימאטים אחרים; על אתולוגיה החושפת את הדמיון בין התנהגות בעלי החיים האחרים להתנהגותנו; ועל הסוציו־ביולוגיה (או הפסיכולוגיה האבולוציונית), החושפת את המניעים הגנטיים של התנהגותנו. תפיסה זאת נכונה גם בתחומים המעסיקים אותנו מאוד כגון מין, אהבה, זוגיות והורות, ומסבירה אותם היטב. לתפיסת האדם הביולוגיסטית הזו ישנן השלכות על האופן שבו ראוי לחיות את חיינו, להתייחס לעצמנו ולסביבה, ועל הצורך שלנו לפתח את יכולותינו ולממש אותן: כל תכונותינו ויכולותינו הן ביולוגיות. הן התפתחו עקב מוטציות ותהליך ארוך של ברירה טבעית. הן חלק משרשרת ביולוגית הכוללת צורך (למשל, לאכול); תכונה ויכולת (ניבים ויכולת ריצה); רצון (לטרוף); חשיבה (תכנון התקיפה); ופעולה (טרף). בשל היותן ביולוגיות במהותן, לתכונות וליכולות שלנו יש "צורך פנימי" להתממש. צורך זה חל גם על היכולות: מתמטית, טכנולוגית, ספורטיבית, מנהיגותית וכל יכולת אמנותית — לנגן, לצייר, לכתוב וכו'; שכן גם התכונות והיכולות ה"תרבותיות" שלנו הן ביולוגיות ביסודן. ראוי אפוא לאתר אותן, לדרג אותן לפי עוצמתן הפנימית ולאפשר להן להתממש בהתאם לדירוג זה.

התפיסה הביולוגיסטית מעלה את שאלת מותר האדם. ובכן, לאדם יש יתרון במה שאני מכנה מרווח על־ביולוגי המאפשר בחירה רציונלית משוחררת מכבלי הביולוגיה, וזאת כאשר עומדות בפניו חלופות לספק צורך ביולוגי מסוים. למשל, על מנת להרוות את צימאוננו, שהינו צורך ביולוגי הכפוי עלינו, אנחנו יכולים לשתות מים, קולה או מיץ, חלופות שאנו יכולים לבחור ביניהן.

מעגל קסמים הקיים בין העולם המודרני ומוחו של הפעוט, החשוף להרבה יותר גירויים מבעבר, גורם למוחו של הפעוט להתפתח, ובבגרותו — לפתח את העולם. כך נוצר מעגל קסמים חיובי המאיץ את ההתפתחות האנושית.

אנו במהותנו יצורים ביולוגיים (עם "פלוס" קטן, כאמור — מרווח בחירה רציונלי על־ביולוגי) ולכן עקרונות מוסריים אינם יכולים לבוא במקום התכתיבים הגנטיים (כנדרש בדתות שונות), אלא לשמש מסגרת מוסרית־הכרתית משלימה שיכולה לעכב, לאזן ולכוון תכתיבים אלה.
ראוי שתובנות מבוססות־מדע אלה יבואו לידי ביטוי במערכת החינוך כחלק מהבנתנו את עצמנו, את יכולותינו ואת מגבלותינו.
מערכת החינוך אינה צריכה להתעלם מתפיסות עולם לא־מדעיות ששלטו בעבר ורווחות גם כיום. יש למצוא במסגרתה גם מקום לדון ב"אלטרנטיבות גדולות" לתפיסת העולם המדעית, ובעיקר בקיומן של השגחה עליונה ונצחיותה של הנפש. מסקנתו של דיון רציונלי תהיה, לפי ניסיוני, שלאמונה בקיומו של אלוהים (בין שמדובר ב"סיבה ראשונה" כללית ובין שבאל ייחודי), ולאמונה בהישארות הנפש — אין בסיס מדעי ורציונלי ולכן אדם רציונלי אינו יכול לקבל את קיומן ולנהוג לפיהן. גם דיון זה הוא מתפקידה של מערכת החינוך, אך אין זה מונע ממנה ללמד בשיעורי "מורשת" על האמונות שבהן אחזו אבותינו ואבות אומה אחרים.

עקרונות המוסר של תפיסת עולם זו

מתפיסת עולם זו אפשר לחלץ שורה של עקרונות התייחסות לעצמנו, לזולת ולעולם, שאותה אכנה קוסמוסופיה — פילוסופיה על פי הקוסמוס (כפי שהוא מוסבר בידי המדע). העקרונות המוסריים־הכרתיים הנגזרים מן ההנחות המדעיות הם בקיצור ובפישוט מרביים:
ענווה קוסמית: מהמקריות של היווצרות היקום ומהממדים העצומים שלו מתבקשת מודעות למזעריות ולזמניות של חיינו, שאותה ניתן לכנות "ענווה קוסמית".

ענווה ביולוגית: מהמקריות של היווצרות החיים, מהאקראיות של האבולוציה ומהקרבה הגנטית שלנו לבעלי חיים אחרים, מתבקשת ענווה ביולוגית — הבנה שאיננו "נזר הבריאה" ולא תכליתה. מתובנה זו מתבקשת…
אחווה ביולוגית: התחשבות ביצורים החולקים עמנו אחוז גבוה של הגנים, ובמיוחד שאר בני האדם.
ענווה קיומית: מעובדת מותנו מתחייבת ענווה קיומית. עלינו להבין ולהפנים כי תקופת חיינו מוגבלת מאוד. מתובנה זו מתבקשת אחווה קיומית לשאר היצורים החולקים עמנו גורל זה.
ענווה הכרתית: מקוצר השגתו של מוחנו וממגבלות המדע מתבקשת ענווה הכרתית. עלינו להכיר בכך שהידע שלנו מוגבל ונתון בספק. מכאן מתבקשת…
סובלנות הכרתית: פתיחות להכרות, להשקפות ולדעות שונות משלנו.
ענווה מוסרית: מהעובדה שתפיסות והתנהגויות רבות שלנו נובעות מהגנטיקה שלנו, ומאופן התפתחותנו כבודדים וכלהקות, מתבקשת ענווה מוסרית; וממנה מתבקשת…
סובלנות מוסרית: סובלנות כלפי מי שמחזיקים בתפיסות אחרות ומתנהגים אחרת.
אל ההתייחסויות מבוססות־מדע אלה לעולם, לאדם, לזולת ולעצמנו, יש להוסיף עוד כמה אבחנות לגבי האדם ואורחות חייו:
המוות כאבן בוחן לחיים: המוות, בהיותו סוף מוחלט להווייתנו, משמש אבן בוחן למה שראוי ולא ראוי שנעשה בחיינו. הכחשת המוות עומדת בבסיסן של כמעט כל הדתות והתרבויות והיא מונעת מאיתנו לחיות את חיינו כראוי. ציפייה לחיים שאחרי המוות מונעת מאיתנו לתכנן נכון את חיינו בהווה. ציפייה ל"חיי נצח" — לתהילת עולם שתישאר אחרינו — היא חסרת תוחלת (שהרי לא נהיה ולא נדע זאת). במקום ציפיות מופרכות כאלה, ראוי לאדם להשקיע בפיתוח יכולותיו הביולוגיות הטבעיות ובמימושן, מה שיביא לו סיפוק עמוק בחייו; ראוי לו להשקיע בסביבתו הקרובה, שממנה הוא שואב היזון חוזר וקורת רוח מיידית, ובעיקר ביחסיו עם צאצאיו ובטיפוחם, שהרי הם ההמשך (הגנטי) היחיד שלו אל הדור הבא והקשר בינו לבין העולם שמחוצה לו.
משמעות החיים: משמעות החיים היא פנימית בלבד; אין בורא עולם או תכנון תבוני שיכולים להעניק לחיינו משמעות חיצונית, והיקום, כדור הארץ על כל יצוריו, וכמעט כל בני האדם, אדישים לקיומנו. אך אנו יכולים להעניק לחיינו משמעות פנימית על ידי שנאתר את יכולותינו הטבעיות, האישיות, ונממש אותן. בכך נגיע לאותה תחושת שלמות טבעית שיש לכל בעל חיים החי בהתאם לטבעו.
התנודה שלנו בין מערכת העקרונות האלה לבין היצרים היא טבעית לנו; זהו מרחב דואלי אותנטי.

מתוך הבנתנו את האדם כיצור ביולוגי אקראי וסופי, ניתן להפיק את אמת המידה המוסרית שלנו: מעשה הוא מוסרי כאשר הוא טבעי לנו ואינו פוגע באחר; מעשה אינו מוסרי כאשר הוא סוטה ממה שטבעי לנו ופוגע באחר.

יישום עקרונות הקוסמוסופיה בחינוך

הקוסמוסופיה מציעה לחינוך השקפת עולם או נרטיב פדגוגי שמהם נגזרת מטרת החינוך: להבין את העולם כמות שהוא, כמו שהפיזיקה והכימיה מתארות אותו כיום. להבין את האדם כמות שהוא, כמו שהביולוגיה מתארת אותו. ולגזור מתובנות אלה אופני התייחסות לעולם, לבני אדם ול"עצמי". זוהי מטרת החינוך הראוי, ואפילו ההכרחי, היום: בעולם שבו הביולוגיה המולקולרית והננו־טכנולוגיה מכות אותנו בסנוורים מבחינת תוחלת החיים הצפויה לנו; הטכנולוגיה משלה אותנו לגבי חיים מחוץ לכדור הארץ; והאלקטרוניקה עושה זאת לגבי דרכי תקשורת עתידיות, חשוב לעגן את המהות שלנו במה שקיים, במה שאנחנו, על פי ממצאי המדע העכשוויים.

על מטרת חינוך כוללת זו לבוא לידי ביטוי בהוראת המקצועות השונים. למשל:

בשיעורי פיזיקה מורים ותלמידים יעסקו בתיאוריות בנות ימינו על היווצרות העולם ועל ממדיו. הם ידונו גם במקומו הצנוע של כוכב הלכת שלנו ביקום. על בסיס זה הם ידונו במשמעויות הקיומיות העולות ממקריות העולם, מגודלו של היקום, וממקומם הצנוע והזמני של החיים בכדור הארץ.
בשיעורי ביולוגיה מורים ותלמידים יעסקו בהתהוות החיים, במוצא האדם ובמניעים הביולוגיים של התנהגותנו. הם יעסקו בקרבה הגנטית שלנו לבעלי חיים אחרים ובדמיוננו אליהם, כלומר בהווייתנו הביולוגית ובמשמעויותיה. כמו כן הם ידונו בזהותנו הגנטית הכמעט מוחלטת לבני אדם אחרים ובמשמעויותיה. וכן, השיעורים יעסקו ביכולותיו ובמגבלותיו של המוח האנושי: עד כמה מולדים וקשיחים הם המעגלים העצביים במוחנו ועד כמה הם נרכשים וגמישים (הפלסטיות הסינפטית).

חינוך ראוי יחתור ליצירת ההתייחסויות שכתבתי עליהן, אשר יערערו את האידיאולוגיות ההרסניות שבני אדם מפתחים בעקבות הבדלים גנטיים קטנים, או את השנאה שמתפתחת בעקבות פרשנויות שונות להשקפות עולם דומות (כגון ההבדלים שבין הדתות המונותיאיסטיות). אלה יעוקרו כאשר נבין עד כמה אנחנו דומים ואת התהליך האבולוציוני שבו עוצבו תפיסותינו.

לא רק הוראת המדעים תתמסר לפיתוח ההכרות המוסריות המתבקשות ממנה, אלא גם המקצועות האחרים. התובנות של הקוסמוסופיה הן לעיתים קשות כשם שהן הכרחיות. למשל, לא קל להעמיד צעירים מול עובדת מותם המוחלט, מה גם שהדבר עלול להתנגש בהשקפות של הוריהם. מובן שכל זה מצריך עיצוב של תוכניות לימודים, הכשרת מורים, והסכמה בקהילה, אך המאמץ כדאי: בוגר מערכת חינוך קוסמוסופית יחונך לתחושות של ענווה, ייטה לסובלנות כלפי עמדות והתנהגויות אחרות וירחק מעוינות ל"אחר". חינוך כזה עשוי ליצור חברה אנושית מכילה, שטוב ונעים יותר לחיות בה.

מימוש עצמי

כאמור, יכולות ותכונות הן ביולוגיות ו"יש להן צורך" להתממש. ביכולות ובתכונות אלה כלולות היכולות שיש לרבים מאיתנו בתחומי האמנויות, הספורט, הטכנולוגיה, המתמטיקה, השפות. במימושן, אדם מממש את מי שהינו, מקיים את הפן הביולוגי של הציווי האקזיסטנציאליסטי, "היה אשר הינך!" מימוש עצמי זה אינו מותנה ביכולתנו "להגיע לפסגה", שכן נכון לתפוס את מקומנו הראוי אך ורק בהתאם לעוצמתה הטבעית והיחסית של היכולת שלנו, הרלוונטית להיררכיה ספציפית. למערכת החינוך (ובמיוחד בחברה המערבית ההישגית) תפקיד לא מבוטל גם באיתור יכולות התלמיד והוצאתן אל הפועל, וגם בריסון "המרוץ לצמרת" לקצבו הטבעי.

לסיכום

הצעתי נרטיב, מטרה ועקרונות חינוכיים מעשיים המתאימים את מערכת החינוך לממצאי המדע ולתובנות המתבקשות מהם. בהתאימה את עקרונותיה ואת יעדיה לידע הקיים ולתמונת האדם האמיתית (בגדר מגבלות המדע), מערכת חינוך כזו עשויה להביא את חניכיה לתחושה של שלמות עצמית, לאפשר להם להיות מה שהינם. זו תהיה מערכת חינוך בעלת ערכים של מצוינות אישית שפירושה מיצוי היכולות והכישרונות האישיים כמידת עוצמתם הטבעית, המשולבת בגישה חברתית הנובעת מענווה, מסובלנות ומאחווה, שמקורן בהבנה עמוקה של מהותנו ומעמדנו בעולם. איני משלה את עצמי שקל לכונן מערכת חינוך כזו בעולם הנשלט בידי אמונות בלתי מבוססות, או חותר בעיקר להצלחה כלכלית. אך אם מערכת החינוך שלנו תיענה לאתגר היא יכולה להוביל מערכות חינוך בעולם לחינוך מבוסס מדע ולתובנות המוסריות הגלומות בו.