חינוך לאנושיות

חינוך לאנושיות

היגיון ״אל־תע׳לב״

בספרו דעותיהם של אנשי העיר המעולה מתאר הפילוסוף המוסלמי אל־פאראבי (950-874) סוגים אחדים של ערים ירודות שהן ניגודה של "העיר המעולה". בין ערים אלה הוא מונה את ״עיר ההשתלטות״ ("מדינת אל־תע׳לב"), שמטרת תושביה היא ״להכניע את זולתם, ושייבצר מזולתם להכניע אותם, והם שוקדים על השגת ההנאה מן ההשתלטות בלבד.״ ״אל־תע׳לב״ הוא אפוא הגיונם של השליטה, הפיקוח, המעקב, המיון, ההדרה, ההכנעה, המחיקה — היוהרה של הכוח. היגיון ״אל־תע׳לב״ הוא הבעיה של מדינת ישראל ושל מערכת החינוך שלה. האתגר של מדינת ישראל ושל מערכת החינוך שלה הוא לפתח מדיניות בכלל ומדיניות חינוך בפרט שאינן פועלות על פי היגיון זה, אלא על פי היגיון שיסייע לכלל האזרחים במדינה ולכלל התלמידים במערכת החינוך להשתחרר מהגיונה העריץ של "עיר ההשתלטות" ולאמץ את הגיונה של "העיר המעולה".

ישראל ממשיכה לשלוט בעם הפלסטיני, העם שלי, וממאנת להציב לעצמה גבולות פוליטיים ואתיים. ישראל מסרבת להביא לידי סיום מתבקש את "הפרויקט הציוני" שהגשים כבר את ייעודו והקים מדינה ריבונית לעם היהודי. "מפעל ההתנחלויות" וחוק הלאום הם רק שתי עדויות ליוהרת הכוח הגוברת על תבונה מדינית ועל חתירה לפיוס. היגיון "אל־תע׳לב", המפעיל את מדינת ישראל, לא יבוא על סיפוקו — אם היגיון זה יכול בכלל להגיע לידי סיפוק — עד שלא ישעבד אליו את כל מערכות המדינה, ביניהן את מערכת החינוך.

היגיון "אל־תע׳לב״ אינו עושה הבחנות. הוא מנהל את מדיניות החינוך לא רק כלפי החברה הפלסטינית בישראל, אלא גם כלפי החברה היהודית בישראל. מדיניות זו חותרת להכנעה ולא לפשרה, לריכוז ולא לביזור, ל"הנחתה מלמעלה" ולא לשיתוף. היגיון זה קובע אילו נרטיבים יכתיבו את תוכנית הלימודים ואילו יעוּותו, יוכחשו ויסולקו ממנה. כך הופכת מערכת החינוך בישראל למערכת של פיקוח ושליטה, למערכת קשוחה ומקובעת שאינה יכולה להשתנות. צריך אפוא חזון חדש למערכת החינוך, חזון נוגד ״אל־תע׳לב״, חזון "העיר המעולה".

במערכת החינוך בישראל, כמו בחברה הישראלית בכלל, לא חסרים אנשים הגונים, אנשים בעלי כוונות טובות, אך הם פזורים ואינם מצליחים לייצר השפעה פוליטית ופדגוגית בעלת עוצמה. ״רוח המפקד״, שהיא רוח "אל־תע׳לב״, חזקה מדי ומביסה את כל הכוונות הטובות. מול הרוח הזאת יש להציב כמה שאלות שאולי, אינשאללה, יעוררו בה כמה ספקות: האם התלמיד הישראלי, יהודי או ערבי־פלסטיני, מתחנך לביקורת עצמית, לבחינה ביקורתית של מורשתו ומדינתו? האם הוא מתחנך להשהיית שיפוט, להטלת ספק, לאי־ודאות? האם הוא מתחנך לחשיבה עצמאית נוכח כל הכוחות המבקשים לדכא אותה — המדינה, הדת, החברה? האם הוא מתחנך לנקודת מבט היסטורית רחבה הממקמת אותו עצמו, את לאומיותו, דתו, תרבותו וחברתו, בהקשר היסטורי רחב? וחשוב מכול — האם הוא מתחנך לדמיין עצמו בגופם ובנפשם של "האחרים" המדוכאים, המושפלים, הסובלים, ולדמיין את מדינתו כמדינה שוויונית וצודקת? בקיצור, האם התלמיד במערכת החינוך הישראלית מתחנך "להיות אדם", להיות אנושי?!

שליטה באמצעות חינוך א־פוליטי

ישראל היא מעצמה אזורית משגשגת. כוחה המדיני, הכלכלי והצבאי רב. רמת החיים בה גבוהה. יש היי־טק, יש פרסי נובל, פה ושם יש אפילו מדליות אולימפיות (בעיקר בג'ודו). נראה טוב; רק נראה. המציאות, מה שיש באמת, שונה. ישראל רחוקה מרחק שנות אור מהגשמת חזונה "להיות אור לגויים". חשוב מכך, היא אינה אור לעצמה. הפערים הכלכליים־חברתיים בין שכבות האוכלוסייה בישראל עצומים והם משתקפים בפערים בהישגים הלימודיים; הערכים הדמוקרטיים נשחקים במהירות; מערכת המשפט מותקפת ומאוימת; האפליה והגזענות מתרחבות וממוסדות בנורמות ובחוקים; מופָעים של המוניות נבערת מתוגמלים; קולות ביקורתיים, נאורים, מושתקים. היגיון "אל־תע׳לב״, כבר אמרנו, מנצח.

מערכת החינוך נדרשת להפגין הישגים ולהיות תחרותית במבחנים הבינלאומיים, אך גם להבטיח שהחינוך הניתן לילדים (יהודים וערבים) הוא ייחודי — ישראלי ויהודי. מערכת החינוך מצווה לשרת שני אדונים: אדון כלכלה ואדון ציונות. כל פעילות חינוכית או חברתית תוכפף להגיון השוק, וכל תוכן חינוכי (כולל מתמטיקה) ישרת את האתוסים של הציונות בכלל והציונות הדתית המשיחית בפרט. המערכת נדרשת הן לשרת את ישראל בתחרות הגלובלית על משאבים והון אנושי, והן לשרת את הממסד בישראל בתחרות הפנימית על נרטיבים וייצוגים בישראל עצמה.
כיצד היגיון זה בא לידי ביטוי במדיניות החינוך כלפי החברה הערבית בישראל? בעוד החינוך של הרוב היהודי נותן מקום רחב לנרטיבים המחזקים את הזהות הדתית ו/או הלאומית של תלמידיו, החינוך של המיעוט הערבי נותר עם נרטיב דל המטפח אינדיווידואליזם אגרסיבי והשקפת עולם דרוויניסטית, וזאת במסווה של חינוך למצוינות, למקצועיות ולקִדמה. עם חינוך "א־פוליטי" כזה קל יותר לשלוט בחינוך הערבי מבפנים. גורמים פלסטיניים בעלי עניין וסמכויות מטעם המדינה משתפים פעולה לצורך ניהול מערכת החינוך הערבית בשם אידיאלים אוניברסליים נטולי אינטרסים כוחניים כביכול. תהליך הדה־פוליטיזציה של החינוך הערבי בישראל משתיק את קולם של המורים והתלמידים.
הבטן הרכה של החינוך בישראל היא איכות החינוך הניתן לערבים ולחרדים. ילדי הערבים והחרדים מהווים יחד כמחצית מהילדים בישראל. אלה מקבלים חינוך ברמה של עולם שלישי. בהוראת המנהיגות שלהם החרדים אינם רוצים חינוך מהסוג שמערכת החינוך בישראל יודעת להעניק, חינוך מודרני־אוניברסלי. הם דורשים חינוך אחר, מותאם יותר לעולמם; והם ורק הם ימציאו את החינוך שלהם וינהלו אותו! גם הערבים רוצים חינוך אחר, חינוך איכותי, אך לא ניתן להם. מה שניתן להם זה להיות במצב תמידי של "לנסות" להשתפר ולסגור פערים — ולהאשים את עצמם. הם אומנם מנסים ולא מצליחים כבר עשרות שנים, ואין אחד שמשלם מחיר על הכישלונות של החינוך הערבי. פקידים יהודים? נעזוב; אבל פקידים ערבים…? מוזר. עשור אחר עשור הפערים בין תלמידים ערבים לתלמידים יהודים מתנהלים, עוברים מדור לדור, אך לא נסגרים. כישלונות עצומים במבחנים הבינלאומיים, בתוכניות חומש, במיסוד תרבות מקצועית בהנהגת החינוך הערבי, ואין אשמים, אין מי שמשלם מחיר על מחדלים אלה, אפילו לא על גניבת בחינות הבגרות והדלפתן.

זה לא מקרי. זהו היגיון "אל־תע׳לב״ המבקש לשדר מסר ברור: "אין תקווה!" אין תקווה למורים, להורים ולילדים ערבים; מה שהיה הוא שיהיה. ואם יש כבר שינוי קטן, הוא תמיד איטי מנשוא, תמיד באישור "האדון", ותמיד ללא קשר לביצועים של הממונים על החינוך הערבי, כל עוד הם שומרים על המצב בשליטה וממלאים את תפקידם ב"פיקוח". קולם של המורים הערבים לא יישמע, אלא בדברי שבח וקלס, ורק בהקשרים "מקצועיים", הקשרים שפוליטיקה אינה יפה להם.

מתקפה על מהות החינוך

בפרק בשם "לחיות לפי פתגמים" בספרו להמציא את האויב מתאר אומברטו אקו מדינה אוטופית שהכריזה על עצמה כ"רפובליקת השמחה". הרפובליקה שמחה משום שהחליטה להתנהל על פי פתגמים שהם כידוע תמצית חוכמת ההמונים. אך במהרה מתברר שהעיקרון "חיים על פי פתגמים" משבש את חיי "הרפובליקה" ללא תקנה. כך למשל קשה לנסוע בדרכים כי ״מי שיוצא מדרך ישנה לדרך חדשה יודע מה הוא נוטש אבל לא מה הוא עומד למצוא״. וקשה לקיים תקשורת כי ״שתיקה שווה זהב״. ובאשר לחינוך, קשה ללמד כי ״ניסיון חשוב יותר מהשכלה״. ואין לתת אמון במלומדים כי ״הפרופסורים כולם מפוזרים״ ו"בקושי מסוגלים להתאים זוג גרביים״. וגם איכות המורים ב"רפובליקת השמחה" מתדרדרת כי ״מי שיודע לעשות, עושה, ומי שלא יודע לעשות, מלמד״. ותלמידים מצטיינים ומתעניינים מדוכאים שכן רק ״חמור קופץ בראש״.

מדינת "אל־תע׳לב״ לא יכולה להתקיים ולהתרחב בלי אזרחים המאמינים בצדקתה, ללא אזרחים שמתחנכים לתודעת עליונות, לכך שקולם, ורק קולם, נשמע ומשפיע. אזרחים כאלה הם אזרחים מגויסים שכן יש להם יתרונות שצריך לשמור עליהם. פתגמים וסיסמאות מגייסים את ההמונים. המנהיגות הפוליטית בישראל מבקשת לנהל את החיים ואת מערכת החינוך בעזרת פתגמים וסיסמאות. אך פתגמים וסיסמאות טובים לגיוס המונים; הם אינם טובים להנהגה ולניהול הוגנים ויעילים של חברה ושל מערכת חינוך.

מערכת החינוך, כמו המדינה כולה, נכנעת לסיסמאות המוניות ולאומניות ומונהגת על ידי פופוליזם. היא מפתחת היפר־סולידריות לאומית־יהודית אך מפקירה את החינוך לאזרחות שוויונית, שקולה וביקורתית — את החינוך לאנושיות. קל לרצות את ההמון, קשה לחנך. חינוך הוא עבודה קשה של אנשים עם אנשים ליצירת אנושיות. זוהי מהותו ושליחותו של החינוך — לטפח את האדם שבאדם, את היסוד האנושי שבו. אך היסוד החינוכי־אנושי נמצא כיום תחת מתקפה כבדה. לחצים בלתי פוסקים של גורמים שונים מנסים להפוך את החינוך לכלי בשירות ההגמוניה של השלטון והשוק. כל חזון הנאמן לחינוך, כל חינוך הנאמן לעצמו, צריך לצאת להגנה על נשמתו של החינוך, על תכליתו המהותית — חינוך לאנושיות.

הצעה לחזון

המשפט ״ואולם מרבית האנשים אינם יודעים״ חוזר ונשנה בהרבה מקומות בקוראן (למשל, אל־אעראף: 187; יוסף: 40; שבא׳: 28). משפט קצר זה מלמד לא רק על רחמי בורא עולם המוצא בידע האנושי המוגבל אמתלה לעוולות ולחוסר האמונה של האדם, אלא גם קורא למהלך חינוכי רחב על מנת לאפשר לכולם ללמוד, לדעת, להעמיק ולהרחיב אופקים. עם זאת, כך נדמה לי, הוא גם רומז לעובדה פשוטה: יצירה של ידע ורכישתו אינן עניין דמוקרטי; לא כל ידע יכול להפוך לנחלת הכלל; סוגים מסוימים של ידע יישארו לעד ברשותו של אלוהים וברשותם של נבחרים מעטים. הידע שמקרב אותנו אל הנשגב, מאיר את עלטת הנסתר ומאפשר גילוי והתגלות, יהיה תמיד בחסך, דבר שיש להתאמץ ולתור אחריו. וגם אז הוא יישאר בחזקת ידע המגלה טפח ומכסה טפחיים.

בעיני נרמז באותו פסוק לא רק אותו ידע המאפשר את הכרת האל, אלא גם ידע המביא אותנו קרוב יותר להכרת עצמנו ועולמנו. ידע כזה הוא תוצר של כוחות החידוש וההמצאה, ההתבוננות וההגות, ההעזה וההעמקה — כוחות שעל החינוך לטפח. מטרת החינוך היא לסייע לאדם להכיר את עצמו ואת עולמו כדי לעשות את האדם ואת העולם להוויות טובות יותר. ידע כזה יותר משהוא נרכש, הוא נשאף ונכסף; הוא מעורר כמיהה לדעת את "הדבר הבא". זהו אפוא ידע בהתהוות מתמדת — במדעים, בהגות ובאמנות. ידע כזה מסייע לנו להבין יותר ולהשתפר מבחינה מוסרית.

הכמיהה "לדבר הבא", הידיעה שאיננו יודעים, מסייעת לנו להעריך את הידע הקיים ולהצטנע. אנחנו יודעים שאיננו מבינים "עד הסוף" את גופנו ונפשנו, את עולמנו ואת — למאמינים שבינינו — אלוהינו. עלינו לחנך אפוא לצניעות, לענווה, לביקורת היוהרה של "יודעי האמת לאמיתה". חינוך לאמת וחינוך לטוב — שתי מידות הקשורות זו בזו — צריכים להנחות אותנו. תמיד אנחנו יכולים להיות אנשים נבונים וטובים יותר. ידע הכפוף להיגיון "אל־תע'לב" הופך לידע יהיר, ידע בשירות הכוח; המנצח יודע יותר, משכיל ונאור יותר מן המובס. הידע במקרה זה הוא כלי בידי המנצח להשתלט על הטבע ועל חייהם של המובסים. ידע של "העיר המעולה" הוא ידע בשירות הטבע ובשירות האדם — ידע אנושי.
אלה אינם פתגמים וסיסמאות בשבח החינוך ההומניסטי; זוהי קריאה להתמרה (טרנספורמציה) של הבנת החינוך וייעודו. כל מה שאנחנו מלמדים בבית הספר וכל מה שאיננו מלמדים בו וצריכים ללמד (פילוסופיה למשל), צריך "להתגייס" להרחבת ולהעמקת ההבנה של התלמידים את עצמם ואת העולם כדי להיות אנשים נבונים וטובים יותר. אני מדמיין לעצמי ילדים ונערים במערכת החינוך שאינם לומדים במסגרת תחומי הלימוד (מקצועות), אלא במסגרת בעיות קיומיות רב־תחומיות — בעיות חברתיות, סביבתיות, אתיות, טכנולוגיות; תלמידים המתמודדים עם בעיות "גדולות", בעיות "מהחיים", וממציאים להן פתרונות. במערכת חינוך כזו, דמיוּן, המצאה, יוזמה, שיתוף פעולה, חשיבה יצירתית, חשיבה ביקורתית, הקשבה, השהיית שיפוט, נחישות, התעמקות ועוד, הם הכלים, הם השגרות, הם היעדים. במערכת חינוך כזו כל התלמידים בכל מקום, כל הזמן, מתנסים ב"אנושיות" ומבקשים להיות "בני אדם".