הסיפור שלנו ומה שניתן ללמוד ממנו

הסיפור שלנו ומה שניתן ללמוד ממנו

"מטרות חינוך נובעות מסיפורי חינוך וסיפורי חינוך נובעים מסיפורי חיים – סיפורים המספקים משמעות לחיינו." (הרפז, 2018: 15). המסגרת החינוכית שאנחנו מציעים למערכת החינוך נובעת מסיפור החיים שלנו, סיפור שראשיתו באתיופיה והמשכו במדינת ישראל. אנו, אנשים שחוו את ההכרח להסתגל למציאות חדשה ומשתנה ולצמוח בה, מאמינים שהסיפור המיוחד שלנו יכול לספק השראה והדרכה לכולם, שכן כיום כולם נדרשים להסתגל למציאות חדשה ומשתנה ללא הרף ולצמוח בה.

נולדנו באתיופיה ועלינו למדינת ישראל. אנו מסתגלים למציאות החדשה ואף צומחים בה. אנו סבורים שהערכים שרכשנו מבית הורינו מאפשרים לנו לעשות זאת. בחרנו להתרכז במאמר קצר זה בשלושה ערכים מאפשרי הסתגלות וצמיחה: ערבות הדדית, כבוד לעבר ואחריות אישית. בשורות הבאות נציג בקצרה את סיפור החיים שלנו ונראה כיצד הערכים הללו באים לידי ביטוי ייחודי בקהילה האתיופית וכיצד הם תרמו להסתגלות ולצמיחה שלנו בחברה הישראלית ועשויים לתרום להסתגלות ולצמיחה של אנשים אחרים בחברת המאה ה-21 המשתנה במהירות עצומה.

סיפור החיים שלנו מתחיל בילדותנו באתיופיה – בערכים, במושגים ובהתנהגויות שלאורם התחנכנו. התחנכנו בחברה מסורתית שבה אורח החיים עוצב על פי אמונות דתיות עמוקות של קהילה כפרית. רובנו התגורר בכפרים שהיו מנותקים לרוב מחידושים טכנולוגיים ועיקר התעסוקה בהם היה בעבודות חקלאיות בשיטות עתיקות. הגענו ארצה עם מיומנויות בקדרות, בנפחות, בעבודת אדמה וברעיית צאן ובקר – מיומנויות יעילות מאוד בחברה דתית כפרית אך בלתי יעילות בחברה מודרנית או פוסט-מודרנית. חינוך פורמלי בבתי ספר ניתן בעיקר לאליטות, כך שגם החשיפה לתרבות אוריינית היתה מועטה. חיים קהילתיים דתיים, ניתוק מאמצעים טכנולוגיים, מיומנויות כפריות והיעדר אוריינות העצימו את חווית המשבר שלנו במעבר מתרבות כפרית מסורתית לתרבות פוסט-מודרנית (בן עזר ,1992).

את היכולת שלנו להסתגל לחברה החדשה ואף לצמוח בה אנו מייחסים לערכים שעליהם גדלנו. המסגרת החינוכית שאנו רוצים להציע מבוססת על ערכים אלה. בחברה הפוסט-מודרנית המשתנה ללא הרף כולנו "עולים" או מהגרים; כולנו צריכים להסתגל לחברה תזזיתית ולצמוח בה. אפשר ללמוד משהו מהסיפור שלנו.

אחריות אישית

[ ፈረስ ያደርሳል እንጅ አይዋጋም [f(a)ras yadersal inyi, aiwagam
"הסוס יכול להביא אותך לשדה הקרב אך אינו יכול להילחם במקומך"

בחברה האתיופית שממנה באנו ערך האחריות האישית התבטא בניהול היום-יום השוטף של חיי הקהילה בכפר – מדליית מים ממקור מרוחק מהכפר ועד רעיית הצאן המשפחתי, עבודות חקלאיות ומלאכות יד (קדרות, רקמה, טווית צמר, כלי ברזל) המספקות פרנסה למשפחה הגרעינית והמורחבת.

בשונה מילדים בישראל, על הילדים באתיופיה כבר בגילאי גן ויסודי מוטלת אחריות לקחת חלק בכלכלת הבית. אחריות זו נובעת מכורח המציאות; כמעט ואין אפשרויות אחרות. מגיל צעיר ביותר הבנו שהאחריות לקיומה של המשפחה נופלת עלינו; אנחנו, כמו המבוגרים, שותפים מלאים בקיומה של הקהילה המשפחתית והכפרית.

את תחושת האחריות הזו הבאנו אתנו לישראל. הבנו שגורל המשפחה, כאן יותר מאשר שם, מוטל עלינו. ילדים, כידוע, קולטים מהר יותר את השפה, המנהגים והתרבות של מקום חדש, וכאשר הם רגילים בנשיאת אחריות, הם קולטים מהר יותר כדי להנחות את המבוגרים. כאשר, למשל, אתה מקבל אחריות מגיל חמש על העדר המשפחתי, מקור פרנסה וסמל סטאטוס, אתה מבין שגורלך ואף גורלם של אחרים תלוי רק בך. רק אתה יכול וחייב להגן על העדר מפני להקת זאבים, רק אתה יכול וחייב למצוא לו מזון ומים בעתות בצורת, רק אתה יכול וחייב להגדיל ולהשביח אותו. כאן, בארץ החדשה, הנכספת אך הזרה כל כך, רק אתה יכול וחייב לדאוג לקהילתך ולעצמך.

המסר החינוכי שהועבר אלינו היה ברור ומוחשי למדי: נכון, ישנם מבוגרים סביבך והם מנוסים יותר ממך, אך האחריות מוטלת עליך, עליך בלבד, ואתה חייב לעמוד בה. המסר הזה הכין אותנו לאתגר חיינו – להסתגל ולצמוח בסביבה החדשה, הרחוקה כל כך מהסביבה שהיכרנו. לקחנו אחריות על עצמנו –  רכשנו שפה במהירות, צמצמנו פערי השכלה, גישרנו על פני קודים תרבותיים, הסתגלנו וצמחנו.

כבוד למבוגר

ታሪኩን የረሳ ስህተት መድገሙ አይቀርም-
Tarikun yer(a)sa s(e)tet m(e)d(e)g(a)mu ay(e)k(a)r(e)m
“חשוב ללמוד מלקחי העבר ומניסיון החיים”

כבוד לאדם המבוגר תופס מקום מרכזי בקהילה האתיופית. כבוד למבוגר אינו שריד של מסורת כפרית מיושנת; הוא תנאי בסיסי לחיים חברתיים ראויים. קמיר (2014) מציינת ארבעה סוגים של כבוד לזולת: כבוד סגולי, כבוד מחיה, הילת-כבוד, והדרת-כבוד. ארבעת סוגי הכבוד שמציינת קמיר באים לידי ביטוי בקהילה האתיופית, אך "הדרת כבוד" בולטת במיוחד. משמעותה בהקשר האתיופי היא מתן כבוד מיוחד לאנשים מבוגרים. ילד חונך מגיל צעיר לכבד כל אדם המבוגר ממנו, דבר שיצר היררכיה ברורה ומועילה במשפחה ובקהילה.

אם מי מכם היה מסתובב אז או היום בין הכפרים באתיופיה, בוודאי היה נתפס מבטו בקבוצה של מבוגרים היושבים במעגל תחת עץ ענף. אלו הם "זקני השבט". הם דנים ומחליטים על הנושאים החשובים ביותר בכפר ולאיש אסור להפריע. וייתכן שהייתם נתקלים בצעירים הקדים קידה או מנשקים את ברכיהם וכפות רגליהם של המבוגרים.

מה משמעותו של הכבוד לאדם מבוגר? הכבוד לאדם המבוגר פירושו כבוד לעבר, לחוכמת הדורות. גם בחברה משתנה במהירות כמו זו שלנו, ואולי במיוחד בחברה משתנה כמו זו שלנו, אין עתיד ללא עבר, אין חזון שאינו מתייחס לעבר ונבנה עליו. אפילו המצאות טכנולוגיות הנראות כפריצות דרך מושלמות, מבוססות על העבר, על מורשת טכנולוגית ותובנות שמופקות ממנה. הכבוד למבוגר הוא אם כן כבוד למורשת, לעבר – עבר שבלעדיו אין עתיד.

את העבר גייסנו לצורך הסתגלות למולדת החדשה וצמיחה בה. את ערכים ומסורת שנשאנו עמנו עדכנו נוכח האתגרים שהמולדת החדשה הציבה לנו והתאמנו לנסיבות החדשות. מסגרת חינוכית ראויה צריכה לטפח יחס של כבוד ל"זקנים", המייצגים את חכמת העבר שעמדה במבחן הזמן, ולהכיר בחשיבותו לבניית עתיד ראוי.

ערבות הדדית

ድር ቢያብር አንበሳ ያስር- [d(i)r biab)e(r, anbesa yas)e(r]
"קור עכביש אחד, השזור בקורים רבים, חזק מספיק כדי לקשור אריה"

ערבות הדדית מניחה במרכזה את האחריות של הקהילה כלפי כל אחד מחבריה ואת האחריות של כל חבר לקהילה. קהילתנות – אמונה שטובת היחיד תלויה בטובת הקהילה – היא מאפיין מכונן של חברה מסורתית.

ערבות הדדית באה לידי ביטוי בכל מישורי החיים בקהילה האתיופית. נציג מספר דוגמאות שימחישו זאת.
בחברה המסורתית האתיופית נהוגות שיטות חקלאיות עתיקות, וכאשר מגיעה עונת הקציר ואיסוף היבול יש משפחות הזקוקות לעזרתם של אנשים מחוץ למשפחה כדי לקצור את היבול. במקרים כאלה השכנים ואנשי הכפר האחרים מתגייסים לעבודת הקציר.
כאשר אמור להתקיים אירוע משמח כגון חתונה או אירוע מעציב כגון לוויה, כל אנשי הקהילה החיים בסביבה לוקחים חלק בהכנות הדרושות: טחינת הקמח, הכנת התבלינים, בישול מאכלים או, להבדיל, הכנת מקום הקבורה.

בקהילה האתיופית אישה שילדה נחשבת לטמאה ואסורה במגע עם אנשים. על כן היולדת עוברת להתגורר בבקתת יולדות עם הוולד (בלידת בת היא תשהה שם שמונים ימים, ובלידת בן – ארבעים ימים). בתקופת שהותה של היולדת בבקתה נשות הכפר דאגו לכל צרכיה: ביקרו אותה לעתים תכופות והביאו מאכלים לחיזוק גופה ורוחה וטיפלו בביתה ובילדיה.

אחד הביטויים של החיים הקהילתיים באתיופיה היא המשפחה המורחבת המקיפה את המשפחה הגרעינית. משפחות מורחבות הן הבסיס של הקהילה. המשפחה המורחבת והקהילה, כאמור, מיוסדות על ערבות הדדית.
עם עליתינו לישראל רובנו רוכזנו בערים ובשכונות חלשות המהוות פריפריה גאוגרפית, כלכלית וחברתית. המעבר לחיים בסביבה נחשלת רק הערימו והוסיפו לקושי ולמשבר. כדי להקל על הקושי ולהתגבר על המשבר גייסנו את ערך הערבות ההדדית ותמכנו במשפחות רבות שנקלעו לצרה, והעצמנו את החוסן של קהילות ויחידים.

לסיכום

על פי תפיסתנו החינוכית הבוגר הרצוי של המסגרת החינוכית הוא אדם המצויד בידע, במיומנויות, בתכונות ובעמדות המאפשרים לו להסתגל לחברה שבה היסוד הקבוע היחיד הוא שינוי מהיר בכל תחומי החיים ולצמוח בה למרות, ואף בגלל. השינוי המהיר. ידע, מיומנויות, תכונות ועמדות אלה יכולים ואף צריכים לנבוע מהערכים המכוננים של החברה האתיופית – אחריות, כבוד למבוגר ולמיטב העבר שהוא מייצג וערבות הדדית – שהם גם ערכים אוניברסליים. כמובן, צריך "ארגז כלים" עשיר ומשוכלל מזה, אך שלושת הערכים הללו הם מקור המים שממנו יש לשאוב.

במושגיהם של צבי לם ויורם הרפז אנחנו בעד חינוך כאקולטורציה או חינוך ערכים. דווקא במציאות שבה כולנו חיים בתוך תנופה כבירה של שינוי ובאי-וודאות, יש להעניק לתלמידים תשתית ערכית יציבה. שלושת הערכים שלנו הם לדעתנו התשתית של התשתית.