החופש ללמוד

נעם פלד

נעם פלד הוא תלמיד בכיתה י"ב בבית הספר הריאלי בחיפה

החופש ללמוד

בשנים האחרונות מתקיימים דיונים רבים בנושא עתיד מערכת החינוך הישראלית והעולמית. לאחר תהליך ארוך של הפנמה, נראה שהמתדיינים מבינים שמערכת החינוך לא השתנתה במאות השנים האחרונות והיא חייבת להשתנות. ניצנים של שינוי מופיעים בשנים האחרונות פה ושם, אך מבחינתי ומבחינתם של תלמידים רבים אחרים — מאוחר מדי ומעט מדי. בתור תלמיד במערכת החינוך הישראלית, המתוסכל כבר כמעט 12 שנים משיטות הלימוד המיושנות, בוער בי לכתוב על השינוי שאני מייחל לו.

העולם מציע לנו אינסוף אפשרויות — מאכלים, בגדים, מגורים, מקומות עבודה ודרכי חיים — אך דרך לימוד אחת ואחידה.
המעבר מעולמה האחיד והצר של מערכת החינוך לעולם הפתוח, העשיר והמגוון, הוא מעבר לא פשוט. אין פלא שבוגרי בית ספר רבים כל כך מתקשים להסתדר בחיים שלאחר בית הספר. גיל ההתבגרות הוא גיל מעצב, וכאשר מעצבים אותנו בעזרת אפשרות אחת, אנחנו חוטפים הלם כאשר אנחנו נזרקים אל החיים האמיתיים מרובי האפשרויות. מערכת החינוך היא הבעיה היסודית שלנו. היא מנטרלת את רצוננו לחשוב בכוחות עצמנו וליצור, ומרגילה אותנו לשבת בשקט במקום סגור, לציית, להיבחן ולהתחרות זה בזה.

דרך הלימוד שבה מורה עומד מול כיתה של שלושים־ארבעים תלמידים ומכתיב לה "סיכום שיעור" חייבת לעבור מהעולם.
אין סיבה שהמורה יעביר לנו ידע מעובד כאשר אנחנו מסוגלים להגיע לידע בלחיצת מקש ולעבד אותו בכוחות עצמנו. ההכתבות של המורים אינן מאפשרות לנו לשאול שאלות ולחשוב באופן עצמאי; הן לא מכינות אותנו לחיים שבהם נדרשת חשיבה כזו. וכאשר מורה נועז רוצה לשנות את דרך הלימוד, התלמידים עצמם אינם נותנים לו; הם כל כך התרגלו לדרך הלימוד הישנה.

הם מצפים לקבל מהמורה פסקאות מנוסחות היטב, וכאשר הוא מצפה מהם לחשוב בכוחות עצמם, הם מבולבלים וחסרי אונים. לא פעם ראיתי את חבריי לכיתה פשוט לא מסוגלים לסכם קטע שהם קוראים ולזקק ממנו את העיקר. כן, כאשר אנחנו מורגלים במשך שנים לדרך לימוד אחת ואחידה, אנחנו פשוט לא מסוגלים לסטות ממנה. ולכן כאשר אנחנו מנסים לסגור את הפער עם החיים, חיים שמצפים מאיתנו ללמוד, לחשוב וליצור בכוחות עצמנו, קשה לנו כל כך.

כאשר ילדים נכנסים אל מערכת החינוך בכיתה א' הם נרגשים ושמחים להיות "גדולים", אך הם מגלים מהר מאוד שבמקום ללמוד בדרכם שלהם וליהנות מהלמידה הם צריכים לשבת בשקט, שיעור אחר שיעור, ולשמוע מורות מדברות. אין להם רשות להגיב כרצונם ולא לשתף את חבריהם בחוויות שלהם — דברים שכל ילד רוצה לעשות. המעבר מחופש מרבי למקום שבו אפילו לצחוק אסור, הוא נורא. למה ילד קטן, חופשי ומאושר, צריך להסתגל לדבר כזה?! והמעבר הזה אינו הדרגתי אלא פתאומי. כל שינוי בחייו של ילד בגיל כזה יכול לשנות את חייו, ולכן עליו להיעשות בהדרגה — אם הוא בכלל צריך להיעשות.

לדעתי, בית הספר היסודי צריך להניח את התשתית ללימוד אחר, שבו לילד יש אפשרויות רבות והוא יכול לגלות את החוזקות שלו. כל ילד צריך לקבל יחס אישי כדי לחשוב שגם לו יש סיכוי. לא טוב לפתח תחרות בגיל כל כך צעיר באמצעות בחינתם של כל הילדים בשיטה אחידה. בתחרות כזאת המנצחים ידועים מראש; הם אלה שהשיטה האחידה מתאימה להם. אלה שמנצחים בבית הספר מקבלים ביטחון עצמי שיסייע להם להמשיך ולנצח בחיים, ואלה שמפסידים בו מאבדים ביטחון עצמי, מה שיזיק להם בחיים שבהם הם ימשיכו להפסיד.

שם המשחק הוא לימוד גמיש ומותאם לכל תלמיד ויחס אישי. מורה אחד, שיטת לימוד אחת, לשלושים־ארבעים תלמידים… זו טעות ממדרגה ראשונה.

בנוגע לחומר הלימוד, אין שום סיבה שילדים ילמדו כל כך הרבה מקצועות. מדוע, למשל, ילד בכיתה ב' צריך ללמוד תנ"ך? הרי מטרת לימוד התנ"ך היא הבנה ביקורתית של הסיפורים שעיצבו את העם היהודי (או שאולי כך אני רוצה להאמין. לשרי חינוך דתיים יש כנראה מטרה אחרת), וזו מטרה נפלאה. יש לנו תרבות כל כך עשירה, כדאי להכיר אותה וכדאי גם לבקר אותה. אבל ילדים בני שבע אינם מסוגלים לכך. לכן שיעורי תנ"ך הופכים לעוד שיעורים שבהם מכתיבים להם תכנים שלא מדברים אליהם. משרד החינוך צריך לדחות את לימודי התנ"ך לפחות לכיתות ה'־ו'. וגם ב"מדעים" מלמדים ילדים שמות של חיות וצמחים במקום לחבר אותם לרעיונות של העולם המרתק הזה. ובמקצוע אחר, "כישורי חיים", במקום שילדים יכתבו במחברות "איך לעזור לחבר" או "כיצד ללמוד מטעויות", צריך לשוחח איתם על כך בקבוצות קטנות כאשר שאלות כאלה ואחרות צומחות מתוך חייהם באופן טבעי ולא מונחתות עליהם על ידי המורות ומשרד החינוך.

ויש לחשוב מחדש על הרעיון של מורה אחת המלמדת הרבה מקצועות שהיא אינה בקיאה בהם. התוצאה היא הוראה ברמה נמוכה ביותר. אני זוכר זאת היטב. נכון, מורה אחת מכירה טוב יותר את התלמידים והם מכירה אותה ונוצר קשר אישי החשוב מאוד בגיל הזה, אך במקום זאת אני מציע מורות מקצועיות הבקיאות במקצוע שלהן ומורה אחת שכל מטרתה היא עזרה לתלמידים בתלאותיהם בבית הספר ומחוצה לו.
כמו כן צריך לדעתי לחשוב מחדש על כיתות המחולקות לפי גיל. ילדים מתבגרים בקצב שונה ולכן צריך כיתות בהתאם לגיל המנטלי שלהם ולא לגיל הכרונולוגי שלהם.

כל זה מוביל אותי לנקודה העיקרית: ילדים קטנים מגיעים לבית הספר היסודי מלאים באנרגיות; הם רוצים לרוץ ולשחק וגם ללמוד בדרכם שלהם. במקום "ללמוד בכיף" מכניסים אותם למשטר קפדני המנוהל על ידי צעקות של מורות המהדהדות באוזניי עד היום. זה אבסורדי לחלוטין. אפשר ללמד בצורה הרבה יותר יעילה ומהנה אם רק נתאים את דרכי ההוראה לאופיים של הילדים ונגוון אותן. למשל, ללמד גיאוגרפיה בעזרת טיולים, ללמד אנגלית בעזרת סיפורים מרתקים, ללמד עברית בעזרת אמנות, לתת לתלמידים בוגרים יותר ללמד את הקטנים. ואת כל זה צריך לעשות בסבלנות ובסובלנות, ללא הקפדה יתרה על הכללים וללא הפחדה, כי בכל זאת הם רק ילדים.

בית הספר היסודי צריך להניח את התשתית ללימוד אחר, שבו לילד יש אפשרויות רבות והוא יכול לגלות את החוזקות שלו.

חטיבת הביניים הייתה ככל הנראה התקופה הקשה ביותר בחיי. חברים חדשים, לימודים תובעניים, גילוי המיניות… וכל זה נדחס לשלוש שנים אינטנסיביות. גם בחטיבת הביניים צריך לעשות שינויים יסודיים, שינויים שתלמידים רבים מייחלים להם.

צריך שיעורי מחנך או שיעורים אחרים שבהם תלמידים יוכלו לדבר על גיל ההתבגרות והמצוקות שלו. לתלמידים לא נעים לדבר על כך עם המורות שאיתן הם נפגשים לפרק זמן קצר במסגרת לימוד המקצוע. וב"שעת מחנך" יושבים ארבעים ילדים עם הניידים שלהם והמורה אומרת להביא חולצה לבנה לטקס רבין… תלמידים בגיל חטיבת הביניים זקוקים לשיחות קרובות ותומכות יותר בבית הספר. בגיל הזה צריך יחסים קרובים יותר בין תלמידים למורים ולשם כך המורים צריכים להכיר הרבה יותר טוב את התלמידים ולהעז להיפגש איתם באופן אינטימי יותר.

חטיבת הביניים היא חוליה בדרך לבית הספר התיכון. עדיין אין לי תוכנית ברורה לבית הספר התיכון, אך נראה לי שהעיקרון המנחה צריך להיות מגוון גדול של מגמות ומקצועות, כך שכל תלמיד יוכל למצוא לעצמו נישה מתאימה, מגמה ומקצועות שמעניינים אותו. את החשיפה למגמות ולמקצועות יש להתחיל בחטיבת הביניים. כך שהתלמידים ידעו באיזו מגמה ובאילו מקצועות לבחור בתיכון ויוכלו להצטיין בהם (ולא לקבל "עובר" על הקשקש). גם נושאי הלימוד במסגרת המגמה והמקצועות צריכים להתחלף לאחר פרק זמן, כך שתלמיד יוכל להתעודד מהידיעה שהנושא שהוא לומד עכשיו קצת משעמם אבל הנושא הבא יהיה מרתק.

בחירת התחום שבו תלמיד ירצה להתמקד לקראת בחינות הבגרות ולקראת החיים עצמם היא קריטית וחייבת להיעשות לאחר שיקול דעת מעמיק. בית הספר צריך לספק לתלמידים כלים לבחירה מושכלת כזאת. בית הספר התיכון יכול להיות לא רק חוויה חברתית מעולה, אלא גם גן עדן של למידה משמעותית.

התיכון הוא שיאה של הלמידה בבית הספר; הוא צריך להיות השיא של הרחבת אופקים והעמקת החשיבה. כדי שהתיכון יהיה כזה אין טעם לייסר את התלמידים במקצועות ונושאים שאינם מעניינים אותם והם אינם מוכשרים בהם. אי אפשר לצפות מתלמיד ששונא מתמטיקה, למשל, שיצליח בה. למה לגרום לתלמידים ייסורים כאלה? ואלה באמת ייסורים! בכיתות הגבוהות לרוב התלמידים כבר יש תחושה די ברורה אילו תחומים מעניינים אותם ומתאימים לכישוריהם. בתחומים האלה הם רוצים להשקיע. במילים אחרות, יש לבטל את מקצועות החובה, לאפשר לתלמידים לבחור את המקצועות שהם רוצים ללמוד, ולבחון אותם בהם. את 30 האחוזים שבהם יש בחירה, כפי שקבע שר החינוך לשעבר שי פירון, יש להרחיב לכלל הלימודים. איני מבין מה הטעם בהחלטה האווילית הזו להגביל את האפשרות ללמידה משמעותית ל־30 אחוזים בלבד. אם נער סקרן מבקש להעמיק בתחום מסוים, מדוע לא לאפשר לו? מדוע לקטול את חדוות הלמידה שלו ואת היצירתיות שלו?!

במקום "ללמוד בכיף" מכניסים את הילדים הקטנים למשטר קפדני המנוהל על ידי צעקות של מורות המהדהדות באוזניי עד היום.

בשלוש השנים האחרונות בבית הספר יש לאפשר לתלמידים ללמוד רק את הנושאים שמרגשים אותם, שהם מוכנים לעבור בכל הספריות ובכל האתרים כדי לדעת עליהם יותר. והמורים בנושא זה צריכים להיות הטופ שבטופ, חגורה שחורה. הם צריכים לדעת כיצד לתדלק את העניין של התלמיד ולהנחות אותו. כך, אני משוכנע, תלמידים ישתוקקו לקום בבוקר וללכת לבית הספר. וגם שיעורי ההצלחה בבחינות יעלו, שכן הילדים ייבחנו בתחומים שמעניינים אותם.

תשאלו, מהיכן יבואו המורים הרבים המתמחים בכל כך הרבה נושאים? לשם כך צריך לאחד את בתי הספר לבתי ספר ענקיים שיוכלו לאפשר מסלולי לימוד רבים ומורים מומחים רבים.

ומכאן לנקודה חשובה מאוד בעיניי: שוויון. בית הספר צריך להיות מוסד שוויוני המאחד את כל המגזרים, העדות והקהילות. זו אולי אמירה קצת צבועה ממי שלומד בבית הספר ברום הכרמל המתבונן בהתנשאות על כל בתי הספר האחרים. אבל אני הייתי עושה הכול כדי להקים בתי ספר שבהם לומדים יחדיו חילוניים ודתיים, חרדים ודתיים לאומים, יהודים וערבים וגם — ובעיקר — עשירים ועניים. מערכת החינוך מבודדת את כל הקבוצות האלה ומרחיבה את הפערים ביניהן במקום לצמצם אותם. היא צריכה למצוא את המשותף, לא את המפריד. הרי יש כל כך הרבה ללמוד מהשונים מאיתנו, מאמונות ומדרכי חיים אחרות. השיעור החשוב ביותר בחיים הוא לא במתמטיקה או בהיסטוריה אלא בפתרון קונפליקטים באמצעות הידברות, בהבנה של נקודות מבט שונות על החיים. זו מהות החינוך — לא כיסוי החומר, שיעורי בית ובחינות. מערכת החינוך צריכה להפגיש את כל ה"שבטים" החיים על פיסת האדמה הקטנה הזאת. זה חינוך!

בחירת התחום שבו תלמיד ירצה להתמקד לקראת בחינות הבגרות ולקראת החיים עצמם היא קריטית וחייבת להיעשות לאחר שיקול דעת מעמיק.

תגובות גולשים

היה הראשון לכתוב תגובה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *