הבוגר העתידי

הבוגר העתידי

כשאני חושבת על הבוגר העתידי של מערכת החינוך שלנו אני חושבת על הנכדים שלי, על הדרך שבה הם חווים את העולם סביבם, איך הם לומדים ומפנימים את הידע המונגש להם באלפי דרכים שונות. בהיותם ילדי המאה ה־21 הם חיים את חייהם מוקפים במספר אינסופי של מכשירים אלקטרוניים: הם שומעים מוזיקה ממכשיר שגם משמיע להוריהם את נשימותיהם השקטות, הם רואים סרטים ב־Ipad כשהם שוכבים על השטיח הצבעוני בסלון; כשהם נחים במיטה עם הוריהם, הוריהם מדברים בטלפון חכם, עובדים על הטאבלט שלהם, שומעים מוזיקה שהורידו ב־Itunes, ושולחים לי תמונת בוקר של "איליי ואלכס אומרים בוקר טוב".

על אף שהם עולי ימים הם כבר צולמו ושודרו עשרות פעמים לרחבי העולם. הם מדברים עם חברים ומשפחה ב־Skype, הם מתעדים את עצמם ללא הרף, והם שולטים בדפדוף על המחשב, אצבעותיהם הקטנות זריזות ומיומנות. כשאני חושבת על העולם שיחיו בו כאשר יסיימו את בית הספר קשה לי לדעת מה מכל הדברים שהם מקבלים עכשיו — להוציא מידה רבה של אהבה, תמיכה וביטחון עצמי — ישמש אותם כבוגרים.

השנים האחרונות לימדו אותנו שניבוי הוא עניין מסוכן מאוד. אנו חיים בעידן של אי־ודאות גוברת והולכת. שינויים פוליטיים, אקולוגיים וכלכליים פוקדים את עולמנו בקצב מהיר ומעוררים חרדה מתמשכת מפני הלא נודע. בעולם מסוג זה קשה מאוד להעריך מה יהיו צרכיו של הבוגר העתידי. במידה רבה אנו מכינים היום בוגרים להתמודד עם צורות חיים שאיננו מכירים ולמקצועות שטרם נוצרו. רופאים מרפאים את המחלה הנוכחית של החולה, מהנדסים מתכננים את הגשר שייבנה בשנה הבאה, מורים מכינים בוגרים לשוק שיתעצב בעוד שניים שלושה עשורים — הוראה היא מקצוע עתיר סיכון.

מכאן עולה מרכזיותה של אחת המטרות הבולטות של החינוך בן זמננו: לחנך בוגר הניחן ביכולת להתאים את עצמו למציאות המשתנה במהירות. במאה ה־21, אדם בוגר — שחיי העבודה שלו יתארכו בעשור נוסף לפחות — יחליף מספר רב של מקצועות, ואף יש חשש לא מבוטל שבחלק גדול מחייו המקצועיים הוא יעסוק בעבודה שאינה מבטיחה סיפוק רגשי ואינטלקטואלי וייאלץ לחפש היבטים חשובים אלו מחוץ למסגרת העבודה. אם לא נאמין לתחזיות אפוקליפטיות המשרטטות מציאות עתידית מזוויעה שבה העולם חוזר לימי התוהו, טובע בגלי ענק עקב המסת הקרחונים, נשנק מרעב, שסוע על ידי מלחמות של כנופיות הנאבקות על מזון ומחסה, עשוי עולם המחר לגלם, לצד קשיים מהותיים בתחום התעסוקה וההשתכרות, הבטחות רבות בתחום הלמידה, התרבות והעניין האינטלקטואלי. כל זאת אם נשנה את מערך הציפיות שלנו ונבין שמה שהיה לא יחזור על עצמו; ואל לנו, כפרטים או כחברה, לשקוע בנוסטלגיה ולעסוק בהחזרת הגלגל אחורה. העולם של ילדינו ונכדינו יהיה שונה מאוד משלנו, ואין לנו אלא לקוות שהטוב שבו יאפיל על הנזק שיגרמו השינויים הצפויים.

כדי שנוכל לטפח את הטוב הגלום בעולם המתחדש לנגד עינינו אמור הבוגר העתידי להיות בעל עולם ערכי ברור ומוגדר. מימי בראשית ועד לעולם הפוסט־מודרני והפוסט־תעשייתי שאנו חיים בו ומחנכים אליו, מותר האדם בחיפוש אחר הטוב והליכה בדרך הישר. בניגוד לטכנולוגיות המתפתחות במהירות, העולם הערכי נשאר כשהיה: ערכי היסוד של צדק, סולידריות כלפי החברה פנימה וכלפי עמים אחרים, קרובים ורחוקים, מחויבות לזכויות אדם, לצמצום פערים ולשוויון הזדמנויות — נשארו כשהיו. אנו צריכים, אפוא, לחנך בוגרים שיהיו מוסריים, פעילים וערניים. החינוך האישי, המוסרי, האזרחי היה ונשאר האתגר הגדול ביותר העומד בפני המחנך.

התפקיד המרכזי של עולם המבוגרים הוא ליצור עבור הדורות הבאים מסגרת ערכית שתסייע להם לנווט את דרכם כבני אדם, כחברים בחברה, כאזרחים במדינה, כשותפים בעולם שטוח אחד.

עדיין לא הומצא המצפן הערכי שיורה לכל אדם מה לעשות בעת שהוא עומד בצומת דרכים ערכי — ושום טכנולוגיה לא תוכל ליצור אותו. פעילות חברתית־ערכית אמורה, לכן, להיות לב ליבה של כל מערכת החינוך. מערכות חינוך חייבות לספק לאדם הצעיר אפשרויות להיות מעורב בפעילות אישית וחברתית, "להתאמן" בקבלת החלטות ערכיות, לנסח את עמדותיו, להקשיב לאחר, לחפש את שביל הזהב ולצעוד בו. כאן אפלטון ואריסטו הם מורי דרך טובים לא פחות מהוגים בני זמננו ואולי (בגלל אמונתם הנאיבית־משהו בטוב המוחלט) חשובים עוד יותר.

בעוד שהעולם הערכי שלנו צריך לשדר רציפות ויציבות, דרכי הלמידה ומטרות הלמידה משתנות ללא היכר. חסרי שליטה נסחפים אנו אחר ההתפתחויות המכתיבות לנו מבחר עצום של כלים חדשים ומתחדשים. השנים האחרונות לימדו אותנו כי כלים שהיינו חשדניים כלפיהם בעבר — המחשב, האינטרנט, הרשת החברתית, הטוויטר — יכולים להיות כלים המקשרים בין אנשים ומניעים תנועות פוליטיות וחברתיות רחבות היקף. אנו למדים כי העולם האינטרנטי הוא שיתופי ופתוח יותר ממה שחשבנו; הוא מקשר אנשים לא פחות ממבודד אותם, הוא מבלבל, משכיל, ובעיקר פותח הזדמנויות חדשות שאפשר לנצל לטובה או לרעה. השאלה המרכזית בעולם המתחדש לא תהיה מה המידע שיש לנו, אלא כמה זמן נדרש לנו על מנת להשיג את המידע שאנו זקוקים לו ואיך מבדילים מוץ מבר. אנחנו עוברים אפוא מעולם קטלוגי, שבו אוגרים ומקטלגים ידע, לעולם של לקט שבו מלקטים ידע, בוחנים אותו, מעריכים אותו, משתמשים בו לצורך מסוים ועוברים הלאה, אל הדבר הבא.

ב"בית הספר החדשני לתכנות 42" המצוי בפריז, אומר המנהל לתלמידיו: "כאשר ניצבת לפניכם בעיה חדשה אל תחשבו על הדרך שפתרתם את הבעיה הקודמת. אם תעשו זאת יש סיכוי שתחמיצו מידע חדש שנוצר או משהו שלא ראיתם במהלכים הקודמים שלכם. נסו להתחיל מהתחלה." הנחיה זו שונה מאוד מזו שהיינו נותנים לתלמידים לפני שנים אחדות: "חשבו על כל מה שאתם יודעים, זכרו איך פתרתם בעיות קודמות והתקדמו משם."

כמה רמזים על העתיד מצויים כבר בידינו והם מלמדים אותנו כי אופני למידה חדשים, הזרים לנו כמבוגרים, הולכים ומשתלטים על העולם. כשבתי הצעירה הייתה מקבלת משחק מחשב או אמצעי טכנולוגי חדש היא הייתה זורקת את חוברת ההוראות וניגשת למחשב. אני הייתי אוספת את החוברות ומרפרפת בהן, עוקבת אחרי השרטוטים ומנסה לפענח את הכללים. אבא שלי היה לוקח מידי את חוברת ההוראות הזנוחה, קורא אותה במסירות מכריכה לכריכה ואז יושב להתבונן בנכדתו שכבר מזמן הבינה את כללי המשחק.

 

"איך תדעי מה צריך לעשות?" היה אבי שואל בטון מתנשא של מבוגר האומר לילד: "כשתיתקע תפנה אלי לעזרה." ההצעה נשארה תלויה באוויר, ללא מענה. הילדים של היום מלמדים הורים ומורים איך להשתמש באמצעים הדיגיטליים החדשים. פרסומת טלוויזיה חביבה שעלתה לפני זמן לא רב לשידור מראה ילדה כבת חמש רוקדת עם חברותיה בלט ומופרעת פעם אחר פעם על ידי טלפון מההורים שמבקשים עצה כיצד להתמודד עם המציאות הטכנולוגית החדשה. הפרסומת משרטטת מצב מוכר, ועדיין היא מעוררת חוסר מנוחה הנובע מכך שהילד הוא מקור הידע והמבוגר תלוי בו לפעולות הפשוטות ביותר שעליו לבצע.

גם אם אין בכוחנו לשרטט את יעדיה המדויקים של מערכת חינוך עתידית, חמישה עקרונות אמורים להיות לב ליבו של תהליך ההכנה לעולם בלתי ידוע:
א. יכולת התאמה לתנאים משתנים. העתיד, בעצם ההווה, דורש יכולת הסתגלות מהירה לתנאים חדשים. המציאות שבה אדם רוכש מקצוע מסוים ומתמיד בו, וחי את חייו במסגרת תעסוקתית מוגדרת ומתמשכת, הולכת והופכת נדירה יותר ויותר ועמה נשחקת גם החשיבות של ההתמחות. הידע שיש לנו ישתנה במהלך חיינו מספר עצום של פעמים. לעולם לא תהיה לנו גישה, שלא לומר הבנה, של עולם הידע כולו ולכן לא נוכל להיות מומחים כמו אלה מהדור הישן, אלה שהכירו את כל מקורות הידע המצויים בתחום התמחותם ושלטו בהם. ניאלץ להיות שיתופיים יותר, לסמוך על ידע של אחרים ולעבוד בקבוצות כדי לפצות על הידע שאין לנו.
ב. הדורות הבאים ייאלצו לנוע בעת ובעונה אחת בשני כיוונים סותרים – להיפתח ולהתמקצע. המשמעות היא שהבוגר העתידי לא יגיע בעצם לעולם למעמד של בוגר. לאורך כל חייו הוא ייקח חלק בתהליכי למידה שונים. במובן זה המונח "בוגר" סותר את תמונת העתיד המשורטטת כאן. בעולם שאנו נערכים אליו, כל שלב לימודים אינו אלא מבוא לשלב הבא.
ג. אופן הלמידה לא יהיה לינארי – לא נלמד עובדה אחר עובדה בסדר כרונולוגי כלשהו. עולם המידע העתידי יהיה דומה למסך מחשב מפוצל שבו רצים תמונות, סימנים, רמזים, קישורים, שהלומד מקשר ביניהם על פי הצורך. מבחינה זו, פיצול קשב והיכולת להתבונן במגוון של כיוונים בעת ובעונה אחת יהפכו מחיסרון ליתרון. במקום ללמד אנשים להתרכז במשימה אחת, לומדי העתיד יעשו כמה משימות במקביל. הכוח האמיתי של הלומד העתידי יהיה ביצירת קישורים חדשים ובלתי צפויים, או ביישומים חדשים של ידע קיים. חדשנות לא תהיה עוד עשייה יוצאת דופן, אלא חלק בלי נפרד מחיי אנשים לומדים. העובדה שהידע יחרוג מהסדר הכרונולוגי שלו ויהיה ניתן לסידור באין ספור אופנים שונים, תאפשר ליצור מגוון אינסופי של הקבצי ידע שתועלתם באה לידי ביטוי בישימות שלהם, בהנאה שהם גורמים למשתמשים בהם, או בכוחם לשמש בסיס לרעיונות חדשניים.
ד. הידע שהבוגרים העתידיים ירכשו לא יהיה יותר מאוסף רמזים היכן לחפש את פיסת המידע הבאה. משום שאף אחד מהבוגרים העתידיים לא יוכל להכיל את כל הידע המצוי בתחום עיסוקו הוא יצטרך לשאת באמתחתו, כל העת, רמזים שישמשו אותו למציאת ידע נוסף. אפשר לדמות זאת למשחק ילדים שבו הילד מחפש אחר אוצרות חבויים. אוצרות אלו מוחבאים מאחורי מפתחות שהילד צריך לאסוף על מנת לפתוח את קופסת הידע. ללא יכולת לאתר את המפתח הילד אבוד, אבל מרגע שהמפתח בידיו יש לו נגישות לעולם שלם של מידע חדש ושימושי שיעביר אותו לשלב הבא.
ה. תהליך הלמידה יהיה תהליך מתמשך המערב סקרנות, גילוי וגם "מחיקה" של ידע מיותר. בסופו של יום האדם הלומד, וכל אחד מאיתנו ייאלץ ללמוד לאורך חייו, יצטרך לנווט על פי GPS של ידע ההולך ומצטבר בקצב מהיר, כאשר הצרכים החיצוניים והדרישות הפנימיות מכוונים אותו ממקום למקום. בכוונה לא השתמשתי כאן במושג "יעד" שכן כלל לא ברור שהמושג יהיה שימושי בעולם שבו יעדים משתנים בהתאם לשינויי המציאות.

בעולם כאוטי כמו זה המתואר כאן, עמוד שדרה ערכי ורעיוני הוא חשוב במיוחד. קשה להעריך איך תשפיע הניידות המקצועית על ההקשר המעמדי והחברתי של הלומדים והבוגרים העתידיים. יש להניח כי עולם ההקשרים שלהם יהיה גלוקלי, כלומר במובנים מסוימים, הבוגרים העתידיים יחיו חיים גלובליים, כאשר אנשי הקשר שלהם פרושים על פני טווח רחב של אזורים וארצות, ובמובנים אחרים יהיו להם חיים לוקליים בקרב קבוצת ההתייחסות המקומית שלהם. האדם הגלוקלי יהיה חייב לדעת לנווט בין סוגים שונים של הקשר וקשר.

הניידות הגיאוגרפית המקצועית, ואולי גם המעמדית, עלולה להיות קשה לעיכול; קשה לקבל שינויים. יש להניח כי היעדר ציפייה להמשכיות יקל על הסתגלות למצבים חדשים, ובכל זאת יש להניח כי אדם בוגר יעבור בחייו טלטלות רבות ותקופות לא מעטות של חוסר ודאות. מצב בלתי יציב זה עלול לעורר חרדות שיביאו עמן התכנסות וטיפוח תפיסת עולם פרנואידית וקסנופובית. מנגד עשוי תהליך זה, אם נכין לו תשתית ערכית נכונה, לשמש בסיס לשלושה ערכים החסרים לנו מאוד היום: צניעות, סולידריות ושותפות.

צניעות תנבע ממצב שבו מקומו של אף אדם לא יהיה מובטח לאורך חייו. מעמדות, אמר לי פעם ידיד אוקספורדי, הם כמו כריות; הם קובעים כמה נמוך אפשר ליפול וכמה כואבת תהיה המכה. מצב זה עתיד להשתנות. להוציא מתי מעט, רוב האנשים ידעו תקופות של הצלחה ותקופות של כישלון. בגלגולי החיים הללו הם יחלקו תחושות וסיכונים עם אנשים ממעמדות שונים. אי לכך, אם וכאשר יידרשו לבחון מדיניות של חלוקה על פי צדק חברתי, הם עשויים להיות רגישים יותר לצרכים של החלשים. הפילוסוף האמריקאי החשוב ג'ון רולס הניח שדרך החשיבה הנכונה על צדק היא להתנתק מהמעמד הנוכחי שלך. הוא הציע לעשות זאת באמצעות ניסוי מחשבתי. בעולם העתידי המציאות תהיה ניסוי שכזה, ויש להניח כי היא תחייב אותנו לחשוב בעת ובעונה אחת על האינטרסים שלנו כמועסקים בעלי הכנסה, כמובטלים, כמתנדבים וכאנשים המצויים במצבי ביניים שונים. מכך, יש לקוות, תצמח גם סולידריות אנושית עמוקה יותר.

לצד הצניעות והסולידריות, העולם החדש עשוי ללמד אותנו שיעור חשוב בשותפות. כבר היום תרבות האינטרנט היא תרבות של Open Source. אחד הדברים היפים ביותר שתרבות האינטרנט טיפחה, אמר לי פעם יזם האינטרנט יוסי ורדי, היא הצורך לחלוק דברים עם אחרים. השאלה של המאה הקודמת הייתה איך לשמר את הידע שיש לי, השאלה של המאה הנוכחית היא איך לחלוק ידע עם אחרים, ללמוד מהם וללמד אותם.
אם אכן נפתח את ערכי הצניעות, הסולידריות והשותפות, עשוי העולם שנוריש לבוגרים העתידיים להיות עולם מרתק, מפתיע ואולי גם צודק יותר.