גם וגם

גם וגם

לקוראים שלום. נעים להכיר. שמי נועה סיגל. אני משתתפת בתוכנית הארצית לפיתוח מנהיגות צעירה LEAD, ואני לוקחת חלק בשנת שירות בבית הילדים "נווה חנה" בקריית גת, בית לילדים שהוצאו מהמשפחות שלהם בהוראת צו בית משפט. בהיותי תלמידה בכיתה י"ב בבית הספר הריאלי בחיפה הרחבתי במקצועות פסיכולוגיה־סוציולוגיה, ביולוגיה וספרות. רגע של שיתוף: אחרי שנים של התלבטויות, בחרתי לשים את הייעוד שלי כפעילה חברתית במקום הראשון (אבל לא הזנחתי את הלימודים).

בעמודים הבאים אציג את דעותיי בנושא "לאן פניה של מערכת החינוך הישראלית?", מה קורה בה בפועל ומה לדעתי צריך לקרות בה בעתיד.
לפני שאתחיל להטיח "משפטי מתבגרים", אנא הצטרפו אלי בדקות הקרובות למבצע "הטל ספק". במבצע זה נשאל שאלות ונחפש תשובות. אומנם למדתי להתייחס בכבוד לדברי המבוגרים, אך גם למדתי שזה בסדר להטיל ספק בדבריהם מדי פעם.

בהזמנת העורכים (המבוגרים) לכתיבת ספר מאמרים זה, התבקשו הכותבים להביע את דעתם בנושא השינוי שנדרש כעת במערכת החינוך, שינוי שמרני או מהפכני. ואני משיבה, למה לדבר "או… או" אם אפשר לדבר "גם וגם" (דור ה־Z בכל זאת). אני מאמינה שצריך גם לשמר את בית הספר המקורי, אך גם לשנות משהו בבסיסו. נישאר רגע עם טענה זו ונדון בשלוש שאלות: מי, מה, איך:

1. מי אמור להשפיע על מערכת החינוך בישראל?
2. מה נכון לשמר ומה נכון לשנות?
3. איך צריך לעשות זאת?

1. שאלת "המי" — מי אמור להשפיע על מערכת החינוך

כאמור, אני פעילה ב־LEAD המנחה תלמידים בהקמת מיזמים חברתיים אישיים. המיזם אותו אני מקימה עוסק בחינוך במסגרת מערכת החינוך. רגע רגע… אומנם אין כל חידוש בכך שבני נוער מקימים פרויקטים מוצלחים מזה שנים, אבל בני נוער שלוקחים את המושכות לידיים בנוגע לשינוי במערכת החינוך, מערכת החינוך שהם לומדים בה ותוכננה כולה על ידי מבוגרים, בזה יש חידוש.

ובכן, האם נכון לאפשר לבני נוער להשפיע על מערכת החינוך שבה הם לומדים, על תכניה ועל הוראתם? הם הרי אינם קובעי מדיניות מבוגרים, מנוסים ומשכילים, היושבים בראש הפירמידה; אין להם די ניסיון והשכלה וגם לא סמכות פורמלית להשפיע. ובכל זאת, כ"לקוחה" של מערכת החינוך, הצלחתי לזהות קושי רגשי מהותי שלי ושל קבוצת השווים שלי, שהמערכת אינה מזהה ואינה נותנת לו מקום. כך נולד פרויקט "לשבור את הקרח" (נדבר עליו בהמשך).

ונגיד שבני נוער מזהים קשיים ומקימים מיזמים לצורך התמודדות איתם, האם בכוחנו לחולל שינוי? ואולי המושג "מנהיגות צעירה" הוא אוקסימורון? ההתנסות בפרויקט שלי לימדה אותי שלא, שמנהיגים צעירים כן יכולים להשפיע. יתר על כן, בני נוער הם הכי משפיעים על בני נוער מתוקף היותם קבוצת השווים. אנחנו מדברים באותה שפה ונותנים אמון זה בזה, ולכן יכולים להשפיע זה על זה. אולי אנחנו לא "אפויים עד הסוף" אבל דווקא בגלל זה יש לנו יתרון שאין לאלה ש"אפויים עד הסוף".

אז מי אמור להשפיע על מערכת החינוך? אנחנו, הצעירים, ה"לקוחות" של מערכת החינוך, כי מבחינות מסוימות נעשה זאת טוב יותר. ובכן, יש מקום ל"גם וגם" — גם בני נוער וגם מבוגרים יכולים וצריכים להשפיע על מערכת החינוך, ורצוי בשיתוף פעולה.

2. שאלת "המה" — מה נכון לשנות ומה נכון לשמר

מה נכון לעשות כדי שמערכת החינוך בישראל תצליח לחנך אותנו ולאפשר לנו להתפתח בחמישה תחומים, שהם לדעתי התחומים העיקריים שעליהם החינוך צריך "לעבוד" — השכלי, הרגשי, החברתי, הגופני וההתנהגותי? האם מערכת החינוך מאפשרת לנו להתפתח בכל חמשת התחומים האלה?

כדי לענות על שאלה זו כדאי לבדוק תחילה על מה מערכת החינוך שמה דגש. נתחיל מהסוף. בתום 12 שנות לימוד אנחנו מוערכים באמצעות תעודת בגרות. כדי להשיג תעודת בגרות טובה, המערכת מובילה אותנו לפתח מיומנויות שונות, כגון מיומנויות של שינון בעל פה, חלוקת קשב ועמידה בתנאי לחץ. אלה המיומנויות המרכזיות הנרכשות בתהליך ההכנה לבגרות. אך ישנן מיומנויות אחרות החשובות לא פחות, אולי יותר, בחיים שאחרי בית הספר, כגון חשיבה יצירתית וקבלת החלטות, מיומנויות של מנהיגות, תקשורת בין־אישית ותוך־אישית, והן אינן מקבלות מספיק במה בבית הספר. השגת ציון 100 באזרחות, למשל, אינה עושה אותך לאזרח טוב. ממדים רבים של התפתחות אישית נשארים מחוץ לתחום.

חשוב ללמוד את שירי ביאליק ככתבם, אך חשוב גם החיבור לצד הרגשי והחברתי. מקצועות הליבה מסמלים עבר, היסטוריה, לאומיות. חשיבותם היא לא בשינון עובדות ומושגים, אלא בספיגת מיומנויות המטפחות את הפוטנציאל שטמון באדם. שינון לבחינות מייצר בקרב תלמידים "אנטי־למידה" ואינו מאפשר את הפתיחות הנדרשת להתפתחות אישית. גם בעניין זה נדרשת גישת ה"גם וגם": גם ללמוד את מקצועות הלימוד "הקלאסיים" וגם לפתח באמצעותם ובאמצעים אחרים מגוון מיומנויות.

בעבר מערכת החינוך שירתה היטב את המדינה והייתה יעילה למדי בשלב "בניין האומה", אך אומה כבר יש וקיומה אינו מוטל בספק כמו לפני שבעים שנה. הערכים והצרכים של ימינו שונים לגמרי ולכן צריך לחשב ערכים וצרכים מחדש. עלינו להגדיר מהי מטרת מערכת החינוך ולגזור ממנה את היעדים להשגתה. המטרה היא התפתחות בחמשת התחומים: השכלי, הרגשי, החברתי, הגופני וההתנהגותי.

המורה שלנו למתמטיקה אמר לנו: "מי שחושב שהביטחון של היום הוא הביטחון של המחר, טועה. רק מי שמבין שהחינוך של היום הוא הביטחון של המחר, יוכל לעשות שינוי." התלמיד של היום הוא האזרח של המחר ולכן יש לשים דגש על התפתחות אישיותו של הפרט בחמשת התחומים כדי שיוכל לגבש את זהותו ולממש את הפוטנציאל האישי שלו.

3. שאלת "האיך" — איך צריך לעשות זאת? לשמר ולשנות

בקיץ 2018 השתתפתי ב"מסע לפולין". אחרי יום טעון באושוויץ, אודליה חברתי הציעה שנעביר יחד סדנת כתיבה יוצרת לקבוצה. הרעיון נבע מהצורך ב"פלטפורמה מאפשרת", כזו שתייצר חיבור לרגש ותייצר אצלנו גירוי מחשבתי, להעמיק ולהבין את מה שקרה שם, לצאת מהבלבול הרגשי ומהמשפט "זה בלתי נתפס" שחזר על עצמו שוב ושוב. עד לאותו רגע רוב המסע התרכז בהיסטוריה, בנתונים ובמספרים. כלומר, בתחום הקוגניטיבי. אך הצורך בעיבוד הרגשות נכח באוויר באופן בולט. אני מודה שרעיון העברת סדנה רגשית היווה אתגר לא פשוט שלווה בחששות מכישלון ומאנטגוניזם מצד התלמידים. אך קושי מורכב הרבה יותר נוצר אחרי שהובהר לנו ש"המערכת" אינה פתוחה לקבל פעילות מסוג זה.

למרות זאת, באותו ערב עשינו זאת. כל תלמיד קיבל דף ועט והתבקש לכתוב, כל דבר, בכל מבנה, אורך, צורה, שירצה. הנושא היה: "משהו שתפס אותי היום, חומרי ו/או רוחני". החובה היחידה שהמשתתפים נדרשו לה הייתה להתמסר לתהליך. כל אחד תפס פינה בחדר בתנוחה ייחודית לו ואִתגר את עצמו להילחם ברגשותיו המעורבים. מובן שלא לכולם זה היה קל. חלק מהתלמידים הביעו התנגדות לא מילולית עד כדי כמעט ויתור. בתום חצי שעה התחלנו לשתף. תלמיד אמיץ אחד פתח את הלב ורבים עשו זאת אחריו. אודליה הזכירה כמה חשוב לא לשפוט, ובזכות אמירה זו רוב התלמידים הקריאו את היצירות שלהם והרגישו תחושת גאווה. נסו לתאר לעצמכם את האווירה האינטימית שנוצרה בחדר עם שלושים תלמידים. דמיינו את המילים היוצאות מפיו של המקריא אל המעגל ונוגעות בכל אחד. בעיני מדובר בקסם. מיומנויות כמו "לאתגר את עצמי", "להתחבר לרגשותיי", "לבטא ולגבש את עמדתי"… כל כך הרבה בערב אחד של התמסרות.

לאור הצלחת הסדנה, התבקשנו במהלך המסע להעביר את הסדנה גם בקבוצות נוספות. גם בהן נוצרו מחשבות ורגשות עמוקים שלא חשבנו שיוכלו להיווצר. וזו לא רק אדמת פולין שגרמה לאינטימיות בקבוצה, אלא הרצון להיפתח למשהו חדש.

מה היה קורה אילו עשינו זאת באופן קבוע במקום שבו אנו מבלים יותר זמן מבכל מסגרת אחרת, בבית הספר? איני טוענת שהסדנה שלנו, המבוססת על כתיבה יצירתית, היא הדרך היחידה. אך לא חסרות דרכים לגרום להיפתחות ולהתפתחות. אנחנו רק צריכים להעז ולמצוא אותן.

חודשיים אחרי המסע, בערב מסכם עם ההורים, כל תלמיד קיבל חוברת קטנה ובה עשרים קטעים שנולדו מלבבות תלמידי השכבה. תלמידים אחדים הקריאו את מה שכתבו. כמו ילד קטן שמראה להורים ציור מצבעי פנדה, ככה הרגשנו. היינו גאים בהתמודדות עם האתגר, בהבעה עצמית, בהתפתחות אישית. בעיניי, התפתחות ומיצוי פוטנציאל כאלה יכולים להתחיל בכיתה, בחבורה אקראית של תלמידים המסייעים זה לזה לצמוח ולגדול.

אז מה אני מציעה, שינוי "מהפכני" או "שמרני"? אני מציעה "גם וגם". שימור התוכן החינוכי הוא הכרחי (כי הוא באמת חינוכי), אבל אני מאמינה שהמוקד נמצא במקום הלא נכון. המוקד לא צריך להיות בציוני הבגרות, אלא בהתפתחות האישיות של התלמיד, בהתפתחות המיומנויות והיכולות של היחיד.

באופן ממוקד יותר, אני מציעה מערכת חינוך המפתחת אינטליגנציה רגשית. ומדוע אינטליגנציה כזו חשובה כל כך לבני נוער?
כחלק מההתנסויות החדשות של גיל ההתבגרות, בכיתה י"א היה לי חבר. מערכת היחסים שלי איתו נראתה לי באותה ימים מאוד מורכבת; בכמה צמתים הייתי צריכה לקבל החלטות "גורליות". כדי לבחור בכל פעם מחדש בקשר הזה היה עלי להבין מה אני מרגישה ביחס למצב ולפעול מתוך הבנה זו. אז הנה הבעיה: לא הצלחתי להבין בדיוק מה אני מרגישה. התייעצתי עם אימא ועם חברה, כל אחת יעצה לי אחרת, אבל הבחירה הסופית הייתה שלי. וכשניסיתי לזהות את רגשותיי, פשוט לא הצלחתי! הדבר הוביל לתחושת תסכול. ולאט־לאט שמתי לב שהקושי בזיהוי רגשות והבעתם תקף בחיי לא רק ביחס לתחום האהבה, אלא גם ביחס להורים, לחברים ולעצמי. כשיצאתי לבדוק מה מצבם של בני נוער אחרים בתחום, התברר לי מהר מאוד שרוב בני הנוער מתקשים לזהות את הרגשות שלהם, מתקשים להסביר מה מפריע להם, ושבדרך כלל הדבר בא לידי ביטוי בתופעות של תסכול ולחץ בתחומי חיים שונים.

ומכאן נולד הפרויקט "לשבור את הקרח" העוסק בטיפוח אינטליגנציה רגשית בבני נוער, שאני מקימה במסגרת LEAD. בפרויקט, חצי כיתת י' נפגשת פעם בשבוע למעגל שיח עם מנחה קבוצות באינטליגנציה רגשית. מטרת הפרויקט היא להעניק לבני הנוער ארגז כלים להבנת הרגשות מתוך התנסויות חדשות ומורכבות של גיל ההתבגרות, והתנסויות שיבואו לאחר מכן במהלך החיים. הפרויקט רץ באותה השנה בקרב 60 בנות ובני נוער.

אינטליגנציה רגשית באופן כללי היא היכולת לזהות, להבין ולהשתמש ברגשות על מנת להתמודד עם עצמנו, עם אחרים ועם הסביבה בהצלחה; אוסף של יכולות ומיומנויות רגשיות, אישיות וחברתיות, המשפיעות על היכולת הכללית שלנו להתמודד באופן אפקטיבי עם אתגרים בין־אישיים ותוך־אישיים מורכבים. ה־EQ (Emotional Intelligence) חשובה לא פחות, אולי יותר, מה־IQ. הספרות המחקרית הוכיחה שניתן לדמות אינטליגנציה רגשית לשריר שעבודה עליו מחזקת אותו. מחקרים הראו כי אומנם אנחנו נולדים עם מנת משכל מסוימת (שיש בה יסוד גנטי), אך הסביבה הינה גורם מכריע. עוד הראו המחקרים כי אנשים בעלי אינטליגנציה רגשית מפותחת יוצרים קשרים חברתיים טובים יותר ומתמודדים עם מצבים מורכבים בצורה יעילה יותר. הם יודעים לנווט רגשות שליליים לחיוביים ואיכות החיים שלהם טובה יותר. תחושות כמו לחץ ותסכול, שנובעות מאבחון רגשות לקוי נחסכות, והם מסוגלים לממש את הפוטנציאל האישי שלהם. אינטליגנציה רגשית מפותחת מקדמת הערכה וקבלה עצמית, אמפתיה, אחריות חברתית, גמישות, פתרון בעיות, רגישות, סובלנות למצבי לחץ, ויסות עצמי ואופטימיות. כל אלה ועוד הם רכיבים מרכזיים באינטליגנציה הרגשית.

זהו, מבצע "הטל ספק" הסתיים וגישת ה"גם וגם" הוסברה והובנה. כעת צריך לעשות שינוי בשלושת המדורים: "מי" — לחזק את הנוער ולעודד אותו לעשות שינויים במערכת החינוך; "מה" — לשנות את מטרת החינוך ולשים דגש על מיומנויות חיוניות לחיים, בעיקר מיומנויות רגשיות; "איך" — באמצעות פעולות המאפשרות לבני הנוער לבטא את רגשותיהם ולהכיר אותם. וכל זאת כדי לפתח את התחומים הקוגניטיבי, הרגשי, החברתי, הפיזי וההתנהגותי, לאפשר להם, לכל תלמיד ותלמידה, לממש את הפוטנציאל הגלום בהם.