ד"ר איתי שניר עוסק במחשבת החינוך ובפילוסופיה פוליטית, מכהן כמרצה בכיר במכללה האקדמית עמק יזרעאל ועורך את כתב העת המקוון מפתח
ד"ר איתי שניר עוסק במחשבת החינוך ובפילוסופיה פוליטית, מכהן כמרצה בכיר במכללה האקדמית עמק יזרעאל ועורך את כתב העת המקוון מפתח
התמודדות מעמיקה עם האתגרים הניצבים בפני מערכת החינוך עוברת בהכרח דרך מחשבה על בית הספר. מה שהופך את החינוך המודרני ל"מערכת" ומבדיל אותו מהוראה בחיק המשפחה, מרכישת מקצוע בסדנת אומן ואף ממסגרות לימוד פרטיות או דתיות, הוא מערך בתי הספר הנמצאים בזיקה ברורה (אם כי משתנה) למדינה. לא ניתן אפוא לענות על שאלות הנוגעות למצוינות חינוכית וחתירה לשוויון במערכת החינוך מבלי לחשוב ברצינות על בית הספר ולהבין את הבעיות והמגבלות הטמונות בו כמו גם את האפשרויות וההבטחות שהוא מגלם.
בית הספר הוא אחד המוסדות המושמצים ביותר בזמננו. קולותיהם העולצים של ילדים העושים דרכם מידי בוקר לבית הספר לצד מורות ומורים חדורי תחושת שליחות כמעט ולא נשמעים בשיח הציבורי, שנשלט בדרך כלל על ידי הורים מלאי טענות ואנשי אקדמיה המותחים שורה ארוכה של ביקורות על בית הספר. שתי הביקורות החשובות והנפוצות ביותר בדיון הציבורי והאקדמי הן הפדגוגית והפוליטית.
לפי הביקורת הפדגוגית ההוראה הבית ספרית – לפחות במתכונתה המוכרת שבה מורה יחיד ניצב מול תלמידים רבים ומעביר שיעור פרונטלי – היא מיושנת, לא יעילה ומונעת מהתלמידים לימוד עצמאי החיוני להצטיינות; ולפי הביקורת הפוליטית, בית הספר הוא במהותו מוסד אנטי-דמוקרטי וסמכותני, הכופה על הצעירים לבלות את זמנם במסגרת שלא בחרו בה, ומחזיק אותם כנמענים פסיביים של חומרי לימוד אחידים מבלי להתחשב בהבדלי האישיות, העניין והיכולת ביניהם. בהקשר הישראלי, הביקורת הפוליטית מדגישה גם את העובדה שהתכנים הנלמדים בבתי הספר הציבוריים הופכים בעצמם להיות יותר ויותר אנטי-דמוקרטיים: במקום לחנך להומניזם, אוניברסליזם וסובלנות, תוכני הלימוד מעודדים הדתה, לאומנות ואף מיליטריזם.
לאור זאת, פורח שדה עשיר ומגוון של חלופות לבית הספר – מבתי ספר דמוקרטיים ואנתרופוסופיים, דרך מוסדות פתוחים וניסויים, ועד לחינוך ביתי – ומספר גדל והולך של הורים בוחר עבור ילדיו באחת מאפשרויות אלה, על אף שהן כרוכות לעיתים קרובות בעלויות גבוהות. נשאלת אפוא השאלה האם על מערכת החינוך להשתלב במגמה זו ולתמוך בה, דהיינו להכיר בכך שמוסד בית הספר מסכל את מטרותיה ולנסות לממשן דרך אחת או יותר מהחלופות לבית הספר. במילים אחרות, השאלה היא האם מערכת החינוך צריכה לוותר על מערך בתי הספר הציבוריים ולהמירו בסופרמרקט רבגוני של אפשרויות חינוכיות שבו כל הורה יוכל לרכוש את האפשרות המתאימה ביותר לילדיו, להשקפותיו וליכולותיו הכלכליות.
למרות שאפשרות זו נראית מפתה והולמת במובנים רבים את רוח הזמן הזה, אני מבקש להציע אפשרות אחרת, כלומר להציג חלופה לחיפוש החלופות לבית הספר, ולהגן – במובן מסוים – על בית הספר. אין פירוש הדבר שאני דוחה את הביקורות שהצגתי לעיל על בית הספר, ואף לא שאני סבור שהרעיונות הפדגוגיים הניצבים בבסיס חלק מהחלופות אינם טובים וראויים. טענתי היא שהנתיב לתיקון מערכת החינוך ומימוש יעדיה עובר דרך מימוש הפוטנציאל הטמון בבית הספר עצמו, וליתר דיוק – בבית הספר כמוסד ציבורי. יש אמנם צורך דחוף בשינוי במערכת החינוך, ובשום פנים אינני מבקש לשמר את הקיים ולהתעלם מבעיותיו, אבל הכיוון שיוביל למצוינות ולשוויון צריך להיות חיזוק הממד הציבורי של בית הספר ולא ויתור עליו.
בית הספר הציבורי אינו אנטי-פדגוגי ואנטי-דמוקרטי במהותו. ההיפך הוא הנכון. בית הספר הציבורי נולד בדמוקרטיה היוונית, אשר למרות שלל חולשותיה – ובהן, כמובן, היעדר זכויות לנשים ולעבדים – התאפיינה בניסיון כן ונועז למסד את השוויון בין האזרחים בלי לוותר על השאיפה הקלאסית למצוינות. תיקון מערכת החינוך שלנו, לדעתי, יכול ללמוד הרבה מבית הספר שהוקם באתונה הדמוקרטית, ולהסתמך על הרעיונות העומדים בבסיסו על מנת לצקת תוכן חדש לבתי הספר הישראלים. אני מציע להפנות את המבט לפוליס (עיר המדינה) האתונאית שהתקיימה לפני למעלה מ-2500 שנה לא לצורך דיון היסטורי או פילוסופי בלבד, אלא כדי לחשוב בעזרתה על מה שבית הספר היה בעבר ויכול עדיין להיות בעתיד, כלומר להצביע על נתיב מציאותי ובעל שורשים עמוקים לתיקון ודמוקרטיזציה של מערכת החינוך הציבורית.
פירושה המילולי של המילה היוונית scholè, שממנה נגזר שמו של המוסד במרבית השפות האירופיות, הוא "זמן חופשי". אבל בניגוד לפרשנות הרווחת אין הכוונה לזמן פנוי, המוקדש למותרות ומיועד אך ורק לבעלי אמצעים היכולים להרשות זאת לעצמם, אלא להיפך – זהו זמן משוחרר, המופקע מרשות האליטות שיהיה בידן לממן חינוך פרטי לבניהן ומועמד לרשות הילדים כולם, כלומר נעשה ציבורי. בבית הספר של הדמוקרטיה היוונית כולם מקבלים זמן פנוי ללימודים, וחומרי הלימוד מיועדים לכולם. הווה אומר, בית הספר משחרר את הידע והמיומנויות בכך שהוא מפקיע אותם מרשותם של אלה הרוצים לשמור אותם לעצמם (וכמובן גם לילדיהם או למי שמשלם כדי ללמוד מהם) ומעמיד אותם לרשות כל הצעירים באופן שווה. לשם כך בבית הספר מושעים באופן זמני ההבדלים החברתיים בין הצעירים – הבדלים של מוצא משפחתי, מעמד חברתי ויכולת כלכלית, למשל – וכל אחד מהם הופך להיות תלמיד בדיוק כמו כל אחד אחר.
על כן, בליבו של בית הספר נמצאת ההנחה שכל אחד יכול ללמוד כל דבר. ייחודו של בית הספר הציבורי כמוסד חינוכי הוא ההתעלמות האקטיבית והמכוונת מן ההיררכיות המקובלות בחברה וממערך הציפיות הנגזר מהן – בבית הספר בתו של פרופסור ובנו של שרברב, בתו של מהגר ממרוקו ונכדו של מהגר מפולין, כולם תלמידים באותה מידה ובאותו מובן. בית הספר, לפיכך, משחרר את הילדים עצמם ממי שהם אמורים להיות, ממי שמצפים מהם להיות, ומאפשר להם להתעצב אל מול ובתוך העולם, באמצעות הידע על העולם – כלומר להתחנך.
אין ספק שההנחה לפיה כל אחד יכול ללמוד כל דבר עומדת בסתירה לאחת התפיסות המקובלות ביותר בחינוך בן זמננו, זו הגורסת שעל בית הספר להתאים את עצמו לשונות בית התלמידים על מנת להיות רלוונטי לכל אחד ואחת מהם ולאפשר לכל תלמיד ותלמידה להתפתח בכיוונים המתאימים להם. תפיסה רווחת זו נשענת מצידה על ההנחה שלכל אחד כישרונות מיוחדים, ולפיכך במקום לדרוש מכולם ללמוד ולהצליח באותם דברים – דרישה שמוצגת באופן אבסורדי במיוחד בקריקטורה נפוצה שבה נראות חיות שונות כגון קוף, פיל ודג, הנדרשות כולן לעמוד באותו מבחן הוגן שבו עליהן לטפס על עץ – מוטב להתאים לכל אחד ואחת חינוך ההולם את כישוריהם. ובכן, האם ההבדלים הברורים בכישרונות האישיים לא שומטים את הקרקע מתחת להבנה היוונית של בית הספר? האם התעלמות מהבדלי הכישרון לא עושה עוול הן לתלמידים והן למדינה המבקשת להפיק את המיטב מכישוריהם?
תפיסה זו הולמת להפליא את תקופתנו הפלורליסטית והאינדיווידואליסטית, אבל למעשה מקורותיה עתיקים אף הם, עתיקים כמעט כמו הדמוקרטיה היוונית עצמה – ניתן למוצאם אצל אפלטון, אותו אויב מר של הדמוקרטיה שבה ראה לא יותר משלטון של המונים נבערים מדעת. השלטון במדינה, לפי אפלטון, צריך להיות נתון בידי הפילוסוף, היודע את האמת ואת הטוב ותפקיד זה, כמו שאר התפקידים במדינה, אינו מתאים לכל אחד אלא רק למי שמוכשר לו מלידתו. המדינה הצודקת, אליבא דאפלטון, היא זו שבה כל אחד עושה בדיוק את מה שהוא מוכשר לו, ולא חורג מגדר זה. על מנת לוודא שאיש לא ינסה לצאת מגדרו, אפלטון אף מציע לספר לאזרחי המדינה סיפור שלפיו הם נולדו כולם מאמא אדמה, ובכל אחד מהם עירב האל מתכת אחת הקובעת את כישוריו: אלה העשויים זהב הם נבונים ומתאימים לשלוט, אלה העשויים כסף ניחנים באומץ לב ומתאימים להילחם, ואילו האזרחים העשויים ברזל מתאימים להיות איכרים ובעלי מלאכה בלבד. סיפור זה, שלפי אפלטון עצמו אינו אמת אלא "שקר מועיל", מעשה רמייה של השלטון שמבקש לשמור על סדר חברתי היררכי ולתת לו מראית עין של סדר דברים טבעי, הוא סיפורו של הכישרון הטבעי. הכישרון אומר לכל אחד מה הוא יכול לעשות, או ליתר דיוק במה הוא יכול להצטיין, אבל בכך הוא אומר לו באופן ברור באילו דברים הוא לעולם לא יוכל להצטיין ולפיכך מן הראוי שימשוך מהם את ידיו.
הגרסה העכשווית של האמונה בכישרון טבעי שונה כמובן מזו שעליה דיבר אפלטון. אנו שומעים על מגוון של כישרונות – הרבה יותר משלושה ולפעמים גם יותר מכישרון אחד לכל אדם – ומציגים אותם כנמצאים על אותו מישור ולא כמכתיבים היררכיה פוליטית: המוכשרת במדעים ובעל הכישרון הפואטי הם בעלי תביעה שווה לכאורה לשלטון בדמוקרטיה בת זמננו. יתר על כן, הניסיון היומיומי ואינספור מחקרים מוכיחים לכאורה את הבדלי הכישרון. יש המצטיינים במתמטיקה, ויש המצטיינים דווקא בספרות או בהיסטוריה; אחדים זקוקים לעזרה מיוחדת עם כל מה שקשור במספרים, ואחרים פשוט לא מצליחים להבין למה התכוון המשורר.
אבל מה בעצם אנחנו רואים כאשר אנחנו חוזים במה שנראה כהבדלים ברורים בכישרון? ההבדלים עצמם בולטים כמובן לעין, אבל האמנם ניתן לקבוע בפסקנות האם הם מולדים או נרכשים? האמנם ניתן להפריד בין מה שמקורו בכישרון טבעי לבין תוצרי ההשפעה הסביבתית? לאחר שיותר ויותר הבדלי יכולת בין קבוצות שנתפסו באופן מסורתי כטבעיים – למשל בין גברים ונשים, או בין אצילים ופשוטי עם – התבררו כפירותיה של הבניה חברתית והיסטורית, אני סבור כי הגיעה השעה להטיל ספק גם במיתוס הכישרון הטבעי. יתר על כן, למרות שהשיח בן זמננו על אודות הכישרון מנוסח במונחים מחמיאים (בכל אחד, לא יוצלח ככל שייראה, חבוי כישרון שצריך רק לאתרו), לאמיתו של דבר, ממש כמו אצל אפלטון או בתפיסות שגרסו כי יש דברים שנשים או איכרים פשוט לא מסוגלים ללמוד, גם מושג הכישרון הטבעי אינו אלא כסות שמסתירה ומשמרת היררכיות. הצבעה על כישרון טבעי של אדם, קל וחומר של אדם צעיר, ילד, לא רק אומרת לו מה הוא יכול ללמוד ולעשות, אלא בראש ובראשונה מה הוא לא יכול, ממה עדיף שיימנע (והרי איש לא טען מעולם שנשים לא יצלחו לדבר – כישוריהן בטיפול בילדים ובניהול משק בית מועלים על נס כבר דורות רבים כדי להכחיש את יכולתן לעסוק בתחומים השמורים לגברים). מיתוס הכישרון, במילים אחרות, הוא אנטי-דמוקרטי ואנטי-חינוכי.
כאשר מניחים, בעקבות היוונים, שכל אחד יכול ללמוד כל דבר, ברי שאין זו השערה מדעית שיש להוכיח ואף לא מטרה שיש לשאוף לממש, אלא נקודת מוצא שמהווה את הליבה המהותית של הצורה הפדגוגית שנקראת בית ספר. אם רוצים אפשר כמובן למצוא ראיות הנדמות כסותרות אותה, אבל אפשר גם למצוא לה תימוכין ברורים, למשל בעובדה שכל אחד מצליח ללמוד לדבר שפת אם בלי כל ידע מוקדם וגם אם איש לא מסביר לו את יסודות השפה. לכן, יהיו אשר יהיו ההבדלים בין התלמידים, בית ספר ראוי לשמו פועל על סמך ההנחה שכל אחד מהתלמידים מסוגל להתגבר על המגבלות שמציבים בפניו הסדרים הפוליטיים, החברתיים והפסיכולוגיים המצויים מחוצה לו, וללמוד כל דבר. ודוק, הנחת השוויון בבית הספר אין פירושה הכחשת כל הבדל בין התלמידים, התעלמות מהאישיות האינדיווידואלית של כל אחד ואחת; החינוך בבית הספר מאפשר לכל תלמיד לחרוג מהמקום שמיועד לו על ידי החברה והמשפחה, לבחור את דרכו שלו ולברוא את עצמו מחדש. בית הספר חותר לפיכך תחת הסדרים החברתיים והפוליטיים הנראים טבעיים ומובנים מאליהם, ופותח בפני התלמידים, ולמעשה בפני החברה כולה, עוד ועוד אפשרויות חדשות – על כן, בית הספר הוא המוסד הדמוקרטי ביותר שניתן להעלות על הדעת.
ניתן עוד לטעון, כמובן, שחינוך המתעלם מהבדלים בין תלמידים ומתייחס לכל ילדה וילד באופן שווה הוא אידיאל מופשט ובלתי ניתן ליישום. זה נכון, ללא ספק, משום שקירות הכיתה אינם מבודדים מושלמים, והמורים והתלמידים אינם יכולים לשכוח לחלוטין מי הם ומי האחרים החולקים איתם את המרחב הבית ספרי. אבל בבית הספר החינוך אינו נסוב על זהויות אלה; הן אינן נעלמות אך הן לא העיקר. העיקר בבית הספר הוא הפוטנציאליות הטמונה בכל תלמידה ותלמיד, אך אין זו פוטנציאליות ספציפית ומוגבלת, שאינה שונה מכישרון לדבר מה, אלא פוטנציאליות עקרונית, פתוחה: היא נעוצה בתחושת מסוגלות, בהרגשה שאין שום מגבלה נתונה מראש שחוסמת את התלמיד ובולמת את התקדמותו.
מובן מאליו שרוב רובם של בתי הספר הקיימים היום בארץ ובעולם אינם פועלים על סמך ההנחה שכל אחד יכול ללמוד כל דבר. מנקודת המבט שאני מציע כאן הם לפיכך בתי ספר מרוסנים, מנוטרלים – מוסדות שעובדים בשירות הסדר החברתי, היעילות הכלכלית והשלטון הפוליטי, אבל לא בשם השוויון, הדמוקרטיה והחינוך עצמו. למען האמת אין זו תופעה חדשה כלל וכלל: אופיו הדמוקרטי של בית הספר הביא לכך שכבר מימיו הראשונים נשמעו קולות מפיהם של בני האליטות וחסידי הסדרים ההיררכיים – כמו אפלטון מיודעינו – הקוראים לבטל או לנטרל את בית הספר הציבורי. מגמה זו רק מחריפה בשנים האחרונות, עם האצת תהליכי החדירה של תאגידים, גופים פרטיים ומנגנונים שלטוניים לתוך בתי הספר. אבל אם חפצי דמוקרטיה וחינוך אנו, שומה עלינו להתנגד למגמות אלה, להבין שהחלופות לבית הספר, השקולות להפרטתו, משתפות פעולה עם האליטיזם משמר ההיררכיות, ולתקן את מערכת החינוך ברוח הדמוקרטיה היוונית ולא ברוח השקר האפלטוני.
הווה אומר, ההבנה היוונית-דמוקרטית של בית הספר יכולה להיות הרבה יותר מעובדה היסטורית או ספקולציה פילוסופית, ולשמש בסיס למסקנות בעלות השלכות קונקרטיות ומעשיות. נובע, ממנה, למשל, שבתי ספר מקצועיים, שטעם קיומם הוא ההנחה שיש תלמידים שפשוט לא מוכשרים ללימודים עיוניים, סותרים את המהות הדמוקרטית של בית הספר ומן הראוי לבטלם. גם חלוקת תלמידים להקבצות או כל סוג אחר של "למידה דיפרנציאלית" המניחה הבדלי כישרון בין התלמידים וממיינת אותם לכאלה הזקוקים לעזרה מיוחדת לעומת אחרים שיכולותיהם גבוהות יותר, מתגלה ככזו שמקומה לא יכירנה בבית הספר. אבל בראש ובראשונה נובעת מן החינוך הבית ספרי המחויבות העקרונית של כל איש ואשת חינוך להעניק לכל תלמיד ותלמידה הרגשה של מסוגלות, ולהפוך את בית הספר למקום שבו החוויה היסודית אינה "אני חייב" כי אם "אני יכול".
מדובר, ללא ספק, בשידוד מערכות כללי במערכת החינוך, שינוי גישה לא רק מצידם של קובעי מדיניות, מנהלים ומורים אלא גם מצידם של ההורים, הנדרשים להבין שכאשר ילדיהם הופכים לתלמידים הם משתחררים, ולו זמנית, מעול הציפיות והמורשת המשפחתית. בית ספר דמוקרטי הוא בית ספר ציבורי במובן הרחב ביותר, והחייאתו היא אינטרס של הציבור כולו – ומשום כך היא גם דורשת שיתוף פעולה מצד הציבור כולו.
ומה באשר ליעדים הקונקרטיים של מערכת החינוך, כגון צמצום פערים חברתיים וחתירה למצוינות? חשוב לומר שבבית ספר דמוקרטי השוויון הוא ערך בפני עצמו, חלק בלתי נפרד מן הצורה הפדגוגית הבית ספרית ולא אמצעי לתכליות חיצוניות כגון צמצום פערים ומצוינות הישגית. אבל חשוב לא פחות שבית הספר אינו עומד בסתירה לתכליות אלה; ההיפך הוא הנכון – רק הוא יכול לשלב ביניהן. על פניו, דומה שמצוינות עומדת בסתירה, או למצער במתח, עם קידום שוויון חברתי וצמצום פערים, שכן מצוינות שמה דגש על תמיכה בחזקים, ואילו השוויון מושג על ידי תמיכה בחלשים. אבל בבית הספר שבו אין תלמידים חזקים וחלשים וכל אחד מסוגל, בעיקרון, ללמוד כל דבר, גבולות שנראים טבעיים יכולים להיפרץ, ותלמידים יכולים להצליח מעל ומעבר למצופה. זו מצוינות חינוכית שיש לה ביטויים רבים, ולא בטוח שניתן למדוד אותה במונחים כמותיים ולהשוותה להישגים במדינות אחרות. הביטוי החשוב ביותר שלה, מכל מקום, הוא בכך שהיא מאפשרת לדור הצעיר להשתחרר מהציפיות, ההנחות המוקדמות והטעויות של העבר, ולפתוח דף חדש – לא רק בחיים הפרטיים של כל תלמיד ותלמידה אלא בחיי החברה כולה. היכולת לחדש באופן זה את העולם היא המצוינות החינוכית במובנה העמוק ביותר, והיא בה בעת גם מהות החינוך ומהות הדמוקרטיה.
תגובות גולשים