אירועים ותובנות

אירועים ותובנות

אנחנו, רז גרסלר, איתמר מרטון ועידו טמיר, שלושה תלמידים בכיתות ט' משלושה בתי ספר שונים בארץ. נפגשנו במרכז לתלמידים מחוננים "רבדים" בשוהם, בהנחיית פטריק ביתן.

במסגרת זו יזמנו דיון מתמשך ומונחה בשאלה האם ההוראה והלמידה בבתי הספר שלנו ובכלל מתאימות לצרכים ולאתגרים של בני נוער במאה ה־21. כל אחד מאיתנו חווה אירועים שונים בבית הספר שלו שמהם הוא הבין אילו דברים צריך ואפשר לשפר שם. את האירועים האלו ואת התובנות שהפקנו מהם אנחנו משתפים כאן.

אירועים

בכיתה ח' בבית הספר שלי למדנו אסטרונומיה כחלק משיעורי מדעים. המורה למדעים, שלימדה בדרך כלל את רוב הנושאים בצורה שטחית ומשעממת, התלהבה מאוד מהנושא הזה ויצרה דיונים מרתקים ובלתי נשכחים. לפתע כמעט כל התלמידים בכיתה החלו להתעניין באסטרונומיה. גם תלמידים שלא מקשיבים בכיתה ונכשלים במבחנים, נסחפו והתחילו להשתתף בשיעורים, לענות על השאלות של המורה ולשאול שאלות בעצמם. גם במבחנים שלהם ניכר שינוי והם קיבלו ציונים טובים ואף גבוהים.

בעקבות תוכנית לימודים במתמטיקה שהתנהלה מחוץ לבית הספר גיליתי שניתן ללמוד מתמטיקה בדרך אחרת. לפני שלמדנו את הבעיות והפתרונות, למדנו מי המציא אותם ולמה; הבנו למה שימשו הנוסחאות אז ולמה הן יכולות לשמש היום. כתוצאה מכך לימודי המתמטיקה בכיתות בתוך בית הספר נראים לי היום חסרי משמעות. אנחנו לומדים את החומר בלי הקשר או סיבות ולא מבינים איך, אם בכלל, החומר החדש קשור למשהו שכבר למדנו או אם אנחנו יכולים ליישם אותו בחיי היומיום.

בשנה שעברה החליטו בבית הספר שלי לשנות את שיטת הלמידה בלשון ולהתחיל ללמוד בקבוצות. לאחר שהנושאים הוצגו בכיתה על ידי המורה, התלמידים תרגלו אותם בקבוצות. וכאשר תלמיד לא הבין משהו, תלמיד אחר עזר לו. למרות שהשיטה אמורה להיות טובה יותר מאשר השיטה הרגילה, היו בה כמה בעיות. רוב התלמידים דיווחו שלא טוב להם בקבוצה שלהם. חלקם התקשו להתקדם בלימודים בגלל תלמידים בקבוצתם שלא איפשרו להם ללמוד בשיעור. חלקם היו חסרי חשק ללמוד בגלל שלא היה להם רצון לתרום זה לזה ורצון ללמוד ביחד עם התלמידים בקבוצתם. לאחר זמן מה הגיע המבחן הראשון והסתבר שרוב התלמידים בשכבה קיבלו ציונים נמוכים ואף נכשלו, גם תלמידים שבדרך כלל מקבלים ציונים גבוהים. הדבר חזר גם במבחנים הבאים וכתוצאה מכך הורים רבים התלוננו ובית הספר החליט לבטל את שיטת הלמידה בקבוצות.

תובנות

התובנה המשותפת משלושת האירועים היא שיש צורך לבחון ולהגדיר מחדש מהו תפקידה של מערכת החינוך. את התפקיד הזה נגדיר מנקודת מבטנו, כתלמידים. אבל חוץ מתובנה כללית זו, כתבנו תובנות ממוקדות יותר מכל אחד מהאירועים.

תובנות מהסיפור הראשון: מסיפור זה ניתן להבין שני דברים. תלמידים, בלי יוצא מן הכלל, לומדים טוב יותר כשהחומר מעניין אותם; כאשר המורה מתעניין ומתלהב הוא מלמד טוב יותר. וכשהתלמידים מתעניינים וגם המורה מתעניין נוצר שיח פורה בכיתה. האם מערכת החינוך הכשירה את המורה הזאת, הנלהבת לאסטרונומיה, בצורה שונה? כנראה שלא, שהרי היא העבירה את השיעורים האחרים באופן יבש ומשעמם. כך שגם המורים וגם התלמידים צריכים להתעניין מאוד בנושאי השיעור. אבל אנחנו, התלמידים, מתקשים להתעניין בנושאי השיעורים כי אין לנו אפשרות לבחור מה ללמוד. אנו לא לומדים את מה שמעניין אותנו ולכן אנו לא לומדים טוב. וכאשר אנחנו לומדים משהו שלא מעניין אותנו, ובעקבות כך אנחנו לא לומדים טוב, אנחנו נחשבים לתלמידים שלא אוהבים ללמוד, לתלמידים שלא משקיעים.

אחד המאמרים שקראנו במהלך הדיון שלנו היה מאמרו של אלפי קוֹן "עשר אמיתות ברורות שעדיף שלא נתעלם מהן" (ב־American School Board Journal, אפריל 2011). הוא כתב שם שרמת ההבנה והזיכרון של רעיון כלשהו גדולה פי שלושים כאשר הילדים מתעניינים בו. בהמשך הוא הדגיש שתי נקודות: כאשר מטלה מלחיצה או משעממת, הסיכוי שנבין ונזכור אותה הוא קלוש; אנשים מוכנים להשקיע בנושא שמעניין אותם.

אבל לא מספיק שתלמידים יתעניינו בחומר ובעקבות כך ילמדו אותו טוב. גם המורה צריך להתלהב מהחומר ולהבין אותו כדי להצליח להלהיב את התלמידים. כאשר המורה אינו מתעניין במה שהוא מלמד, חוסר העניין שלו מועבר לתלמידים, ואז השיעורים בכיתה לא מגיעים לרמה גבוהה והתלמידים לא ממצים את היכולת שלהם. כשהמורה מבין את החומר ומתעניין בחומר, הוא מרגיש "בבית", מלמד היטב ומקבל חוויה חיובית מההוראה. במאמר "זה תלוי בנו, מורים ומנהלים" כתבו דני פסלר ודפנה הרן: "בית הספר צריך לפעול להגדלת אפשרויות הבחירה של התלמידים והמורים, שכן עצם הבחירה תורמת להעצמת הקשר בין התלמיד והמורה לתחום הנלמד."

לסיכום, בית הספר צריך להביא בחשבון שבחירה היא בעלת חשיבות גבוהה גם לתלמידים וגם למורים. כאשר מורים ותלמידים מתעניינים, הם מביאים להישגים בהוראה ובלמידה. כאשר המורה בוחר ללמד מקצוע שמעניין אותו, הוא מתאמץ ומשתדל יותר לעניין ולהביא נושאים חשובים ומרתקים לשיעור. כתוצאה מכך, התלמידים, גם אלה שלא אוהבים את המקצוע, נדבקים בהתלהבות של המורה. במצב הזה השיעור מגיע לרמות גבוהות ביותר.

תובנות מהסיפור השני: כאשר חומר הלימוד משמש אותנו בחיי היום יום שלנו אנחנו מבינים טוב יותר את מה שלמדנו. מובן שלא כל נושא שנלמד יכול בקלות להיות בר שימוש עבורנו כיום, אולם זו המשימה החשובה ביותר בהוראה ובלמידה — למצוא כיצד אפשר לקשור את הנושא החדש לשימוש מיידי בחיים. לשם כך צריך להבין את החומר ולא רק לשנן אותו. להבין מהיכן הוא הגיע ולהכניס אותו להקשרים שונים — הקשרים היסטוריים, תרבותיים, מקצועיים ומעשיים. כל אלה יבטיחו שהחומר הנלמד אכן ייקלט ברמה הגבוהה ביותר.

כיום בבית הספר לא מלמדים אותנו בשביל שנבין, וכמעט שום דבר ממה שאנחנו לומדים לא משמש אותנו ולא מתקשר לחיי היומיום שלנו. רוב השיעורים מתנהלים באמצעות כתיבת הדברים שהמורה כותב על הלוח, העתקה מהספר או מהאינטרנט. זהו שינון; זו לא הבנה. ישנה חשיבות גדולה להסביר לתלמידים מה החשיבות בלמידת החומר וכיצד הוא יכול להיות שימושי עבורם. חשוב להנחיל את השימוש בחומר הנלמד כאן ועכשיו. כאשר התלמידים יודעים איך להשתמש בחומר בחיי היום יום שלהם, או מה החשיבות שלו בעבורם, הם ילמדו אותו.

"המשמעות של ידע הנוצרת בתהליך ההבנה נובעת משתי זיקות: זיקה מושגית וזיקה קיומית. בזיקה הראשונה הלומד מכונן בהבנתו קשר בין מושגים בתחום ידע מסוים. בזיקה השנייה הלומד מכונן בהבנתו קשר בין הידע לבין עצמו." כך כתב יורם הרפז במאמרו "תנאים ללמידה משמעותית". המשמעות של המשפט היא שיש שתי דרכים לגרום לידע לקבל משמעות עבור הלומד. הדרך הראשונה היא לקשר בין הידע החדש לבין ידע קודם שהלומד למד בעבר. הדרך השנייה היא לקשר בין הידע החדש לבין עולמו של הלומד.

תובנות מהסיפור השלישי: למה השיטה של לימוד בקבוצות לא הצליחה? בגלל שהתלמידים לא הרגישו שייכים לקבוצתם ולא היה להם חשק ללמוד ולתרום לה; בגלל שהתוכן ואמצעי הבחינה לא התאימו לשיטת הלימוד, ובעיקר בגלל שבית הספר החליט לעשות את השינוי לבדו, בלי להתחשב בדעות של התלמידים.

כאן המקום להדגיש שאחד הגורמים המרכזיים שלא הובא בחשבון על ידי בית הספר היה להפוך את ההורים והתלמידים לשותפים ליצירת השינוי. שינויים לא קורים בקלות. צריך לעבוד בשבילם ולהכין את השטח לקליטתם. הנהלת בית הספר לא יכולה להחליט על שינוי ולצפות שהוא יהפוך להצלחה מסחררת בלי שיתוף הפעולה של כל הגורמים הרלוונטיים.

במאמר של ד"ר מוטי טליאס, מומחה למדיניות ציבורית, "שיתוף פעולה בין בית הספר לסביבה", הוא כתב: "בעבר הייתה נטייה לראות בבית הספר מערכת סגורה, ואילו היום הולכת ומתגבשת הסכמה ששאלת הצלחתו של בית הספר תלויה בין היתר ביכולתו לקיים קשרים פוריים
עם סביבתו." כלומר, כשבית הספר רוצה לעשות שינוי, למשל לשנות את שיטת ההוראה, הוא צריך להיעזר בגורמים שונים בסביבתו. אבל לא תמיד בית הספר יכול להיעזר בגורמים חיצוניים, ולפעמים שיתוף הפעולה הזה יגזול יותר משאבים ממה שבית הספר מוכן להשקיע. לכן, בית הספר חייב לשתף פעולה עם הגורמים שעליהם הוא משפיע: מורים, תלמידים והורים — "משולש הזהב". בית הספר צריך לשמוע את דעתם, את החששות שלהם, את ההתנגדויות שלהם ואת ההצעות שלהם לשיפור. בשביל לגרום ללמידה משמעותית, בית הספר צריך לשנות את האקלים שלו לכזה המאפשר שיתוף פעולה בין כל מי שיכול להשפיע ולעזור. בית הספר צריך לייצר שיח בין כל האנשים אשר מושפעים מפעולותיו בשביל להצליח לעשות שינויים ולהגיע למצוינות חינוכית.

בית ספר שלא מאפשר שיח פעיל ושיתוף פעולה בינו ובין התלמידים יכול להביא את הרעיונות הנהדרים והחשובים ביותר, אבל הם ייכשלו בגלל חוסר שיתוף פעולה, חוסר סינרגיה, חוסר סבלנות וחוסר הבנה. בית הספר שתיארנו לא הכין מראש את התלמידים לקראת השיטה ועל כן הם היו מופתעים ושליליים לגביה. בית הספר לא נעזר בתלמידים ולא נעזר בהורים, ואולי גם לא במורים, לשפר ולשנות את הלמידה כאשר היא נתקלה בבעיות, אלא כפי שהוחלט להתחיל בשיטה חדשה כך גם הוחלט לפסול אותה — בלי שיחה ובלי שיתוף פעולה. ובמקרה כזה כולם מפסידים.

המלצות

מכל התובנות שלנו, אנחנו יכולים לנסח הצעה שעונה על התובנה המרכזית שלנו, לבחון ולהגדיר מחדש את תפקידה של מערכת החינוך.
מובן שהמטרה הגדולה של מערכת החינוך, כמו כל מוסד אחר, היא להגיע לרמה הגבוהה ביותר, כלומר להגיע ללמידה בצורה הטובה ביותר.

מהי צורת הלמידה הטובה ביותר? לפי פירמידת היכולות הקוגניטיביות של בנג'מין בלום, אנליזה, סינתזה והערכה הן שלוש רמות היכולת הגבוהות יותר בלמידה. אנחנו, כתלמידים, מעריכים שהיום בבתי הספר שלוש הרמות הללו מהוות רק כ־30 אחוזים מהלמידה ואילו שלוש רמות היכולת הנמוכות יותר מהוות כ־70 אחוזים מהלמידה. תפקידה של מערכת החינוך צריך להיות הפיכת הפירמידה, כך שהרמות הגבוהות יהוו 70 אחוזים מהלמידה והרמות הנמוכות יהוו 30 אחוזים ממנה. כיום בית הספר מגיע בעיקר לשלב הראשון — ידע. בית הספר "מאלף" את התלמידים לזכור חומר ולהקיא אותו במבחן.

להערכתנו, אפילו מוסדות ברמה גבוהה יותר מגיעים רק לשלב השלישי — יישום. מערכת החינוך צריכה לדאוג לכך שבתי הספר יגיעו לרמות הגבוהות יותר של הלמידה. דמיינו שבגרות באזרחות לא תהיה מבחן. במקומו, התלמידים יתבקשו ליצור מדינה מתפקדת — סינתזה — על בסיס מה שלמדו והבינו בשנים קודמות. בסוף תהליך היצירה על התלמידים יהיה למצוא את הבעיות במדינה שיצרו ובכך ימלאו את השלב האחרון של הפירמידה — הערכה. הציון של התלמידים יתבסס על ההערכה, כי בסופו של דבר זה מה שאנחנו רוצים; אלה הכלים והחוויות המכוננות שאנחנו רוצים שישפיעו עלינו ועל דמות הבוגר הרצוי של מערכת החינוך.

בשביל זה לא צריך להמציא את הגלגל מחדש. כבר היום במרכז למחוננים שבו אנחנו לומדים מיושמים כמה מהעקרונות שהיינו רוצים שבית הספר יישם. למשל, המורים מומחים בתחומים שהם מלמדים. בכל שנה ישנם כמה קורסי בחירה ובשנה התשיעית התלמידים יוצרים בעצמם את המערכת.

למרות שהמרכזים לתלמידים מחוננים הם התחלה טובה, צריך ללכת מעבר להם בעזרת כמה עקרונות:

• חופש בחירה לתלמיד.
• שיתוף פעולה בין בית הספר, ההורים והתלמידים.
• ביסוס הבנה.
• קיום שיח פעיל בכיתה.
• התלהבות מהחומר.
• הצבת אתגרים ממשיים לתלמיד.
• פתיחות לרעיונות חדשים.
• שינוי שיטת ההערכה.
• לימוד תוכן מעשיר שהוא לא בהכרח חלק מתוכנית הלימודים.
• פיתוח יצירתיות וסקרנות אצל התלמיד.
• ללמד ללמוד.

אז איפה להתחיל?

אנחנו מבינים שלא ניתן לשנות את מערכת החינוך לחלוטין, לכן אנחנו מציעים צעדים קטנים בתור "פיילוט".

אפשרות ראשונה: בכל יום להוסיף שעה אחת בסוף הלימודים שבה ילמדו נושא העשרה. הנושא ייבחר על ידי התלמידים וילמד אותו מורה (חיצוני או פנימי) שיעביר אותו בצורה חווייתית ומשמעותית. אם תוכנית זאת תצליח יהיה ניתן להרחיבה למקצועות הלימוד הרגילים.

אפשרות שנייה: יצירת פלטפורמות דיגטליות אשר יהיו נגישות לכל התלמידים והמורים ואשר ישמשו בסיס להרחבה ולהעשרה בחלק מפרקי הלימוד במקצועות שונים. הדבר מחייב תקציב מתאים. אנחנו יוצאים מתוך הנחה שעצם השימוש בפלטפורמות שהדור שלנו אוהב להשתמש בהן ייצור מוטיבציה ללמידה.

אפשרות שלישית: לאפשר עצמאות למנהלי בית הספר ביסודי ובחט"ב ליצור תוכנית מערכתית ספירלית להעשרה ולהרחבה בשלושה מקצועות במהלך שנת הלימודים, ולהקנות לתלמידים במסגרת הזאת את העקרונות שציינו לפני כן.

לסיכום

במסגרת שיעור במרכז למחוננים החלטנו לחקור את מערכת החינוך והבעיות שבה. מכיוון שאנחנו תלמידים ואנחנו לומדים בבית ספר, הבנו שאנחנו יכולים לכתוב את הבעיות שאנחנו נתקלנו בהן בבית ספר, כלומר את הסיפורים והחוויות האישיות שלנו משם.

כתבנו את ההשלכות של הבעיות האלו עלינו, התלמידים. למשל שבבית הספר שאליו אנחנו הולכים היום, אנחנו לא לומדים דברים חדשים, ולא לומדים דברים משמעותיים ומעניינים. אנחנו לא חוזרים הביתה מבית הספר עם יותר ידע מאשר זה שאיתו הגענו בבוקר לבית הספר.
ובסוף הצענו פתרונות פשוטים לבעיות שלנו, שבתי הספר שלנו ומערכת החינוך כולה יוכלו ליישם.

כלומר בכל סיפור שהצגנו כאן, הראינו איך השינויים הנדרשים לצורך למידה משמעותית הם שינויים קטנים, שלא דורשים תקציבים מנופחים ולא תוכניות בינלאומיות. הם דורשים הבנה והכוונה ללמידה מצד גורמים שמבינים את הדקויות המבדילות בין למידה ללמידה משמעותית.

התובנה המרכזית שלנו היא שצריך להגדיר מחדש את תפקידה של מערכת החינוך. התפקיד שאנחנו הגדרנו למערכת החינוך הוא לגרום שבמקום ש־70 אחוזים מהמאמץ של מערכת החינוך יוקדש לשלבים הנמוכים יותר בפירמידת היכולות הקוגניטיביות של בלום, המאמץ יושקע בללוות את התלמיד דרך כל שלבי הפירמידה.

בהתייחס למודל של משולש הזהב, תלמיד, מורה והורה, שלושת הגורמים חייבים להיות שותפים לדגש בחינוך על יצירת יש מאין. כולם ביחד צריכים להפוך את הלמידה ממצב של העברת ידע למצב של יצירה, ממצב של חוסר עניין וחוסר הבנה למצב של משמעות, ממצב של לפעול לבד למצב של שיתוף פעולה, מלמידה ישנה ומקובעת ללמידה חדשנית ופתוחה.